יאיר אורבך: אחרי שנה בהוראה, הבנתי שזה לא בשבילי
הסטנדאפיסט יאיר אורבך סיים שנה ראשונה כמחנך - והחליט לפרוש מהמקצוע. במונולוג מיוחד הוא משתף מחוויותיו, מפריך מיתוסים נפוצים, מספק עצות למורה המתחיל ותוהה האם כל זה היה בכלל בשבילו
המשפט הזה נחת עליי כשישבתי במשרדו של הרב איתמר, מנהל בית הספר אמי"ת מודיעין. אני לא רגיל להגיע לחדר המנהל בלי ההורים שלי, אבל התגברתי ובאתי. רק שבועיים לפני כן נפגשנו בפעם הראשונה. הוא הציע לי לבוא ללמד בבית הספר כמורה מקצועי. "ומה אלמד?" שאלתי. "מה שתבחר", ענה. "אני מחפש אנשים עם שריטה. אנשים שעברו דבר או שניים בחיים. נראה לי שאתה עונה להגדרה". נתתי את הסכמתי.
כמעט 20 שנה לפני כן הייתי תלמיד תיכון ממוצע. לא ציונים טובים מדי, לא גרועים מדי. בהתאם, גם לא היה לי טוב מדי בשנות הלימודים, למעט בפן החברתי. נשרתי ממגמת פיזיקה (לא הבנתי רוסית). נשרתי מביולוגיה ("אורבך?" "כאן". "צא החוצה") נשרתי ממחשבים ("אתה לא מפגר, אתה סוּפּר מפגר"). הצלחתי בתקשורת וקולנוע. וגם במתמטיקה - 95 בחמש יחידות למרות דברי המורה: "אורבך! אתה לא בין התלמידים הטובים פה בחמש יחידות". צדק. מזל שהמורה הפרטי חשב אחרת. מבחינת התנהגות - לא הייתי ממש מקובל חברתית בז'–ח' ועברתי כיתה ולאחר מכן בית ספר, וגם פעם אחת שברתי חלון עם אתרוג (אל תשאלו). בשורה התחתונה, הרגשתי שדי פוספסתי. לא עלו על הצד היצירתי שבי.
"בוא נעצור רגע", חשבתי לעצמי. אני לא הולך ליפול בפח הזה. אשתי מחנכת, אמא שלי הייתה מחנכת למעלה מ–30 שנה ואני יודע טוב מאוד כמה עבודה קשה נדרשת. ולא שמפריעה לי עבודה קשה. בכל זאת, עבדתי בכמה עבודות קשות בחיי כמו להוציא חול מארגזי חול של ילדים או לשלוף סיכות מלוח מודעות. מה שכן, חששתי שזה יגזול לי הרבה זמן ולא אוכל להשקיע אותו בסטנד–אפ ובכתיבה. הבעתי את חששי בפני המנהל.
בוא תהיה מחנך. בחצי משרה.
הופה. עכשיו אתה מדבר. בלעתי את השקר החינני בשקיקה, ולאחר יומיים של מחשבה אמרתי כן. (למען הסר ספק - היו לי השנה מנהל מדהים וצוות נפלא). מתברר שאין דבר כזה מחנך בחצי משרה ושזהו תפקיד שבו אין בכלל משמעות לכמות השעות שבהן אתה נמצא בכיתה. לראיה, במחצית השנייה של השנה לימדתי את כיתתי שלוש שעות בלבד בשבוע, ועם זאת היה ברור לתלמידים שאני המחנך שלהם והכתובת לכל בעיה. מנגד, הגעתי כמובן לבית הספר בימים רבים שבהם כלל לא הייתי אמור להתייצב.
להיות מחנך. אולי אוכל לשנות? אולי אצליח להכניס את החשיבה היצירתית שבי לעולם ההוראה שנחשב לאפור?
התחלתי לעבוד באמצע יולי 2013. בכלל לא נחשבתי עובד של משרד החינוך אבל זה לא באמת משנה. ב–27 באוגוסט אני אמור להיכנס לכיתה ולהתחיל ללמד אותם, ואם לא אכין מערכי שיעור אף אחד לא יכין אותם בשבילי. זה לא נכון בכל מקצוע, אבל ב"התנהלות כלכלית" לכיתה ט' וב"כתיבה יוצרת" לכיתות ז'–ח'–ט', זה די נכון.
חודש וחצי של עבודה החלו עוד לפני שנכנסתי לתפקיד. אמרו לי שאם אכתוב מערכי שיעור בכל שבוע לשבוע הקרוב - אשתגע. בתור עצמאי אני מחזיק מעצמי אדם בעל משמעת עצמית טובה ויכולת לעמוד במטרות שהצבתי לעצמי. אז בנוסף להופעות ולכתיבה ולימי ההיערכות ולשיחות עם הצוות החדש ולחפיפה עם המחנך הקודם, התחלתי להכין מערכי שיעור, שזה די קל. בערך כמו לכתוב 200 מופעי סטנד–אפ. אז כתבתי. ישבתי, עבדתי, אספתי, חקרתי, למדתי, ניסחתי ועמדתי במטרה. כתבתי בתוך חודש וחצי כ–200 מערכי שיעור כדי שאהיה מוכן לתחילת השנה. רק דבר אחד שכחו לספר לי: על התלמידים. כל זה בכלל לא מעניין.
מה זאת אומרת לא מעניין?! הרי אני מאסטר בתפיסת קהל! הופעתי בכל רחבי הארץ למגוון סוגי אנשים, החל מקהל של חמישה (אם מחשיבים גם אנשים ישנים) ועד ל–3,000, אז מה זה כבר 30 תלמידים בכיתה ח'? קטן עלי. אכנס לשיעור, אתפוס אותם כמו שאני יודע, אלמד, וכולנו נלך הביתה שמחים ומאושרים.
בסיומו של היום הראשון חזרתי הביתה בלי קול. אפילו לא צעקתי הרבה. אבל כן דיברתי שמונה שעות ברצף בקול רם, ללא הפסקה. אגב, הפסקות? זה די פיקציה. הפסקה מנוצלת לאחד מהדברים הבאים: התכוננות לשיעור הבא, עזרה לתלמיד בבעיותיו, עדכונים
בחודש וחצי הראשונים גיליתי כמה דברים. ראשית, מערכי השיעור שהכנתי בכתיבה יוצרת לכיתה ט'? לא עובדים. צריך להכין חדשים. כנ"ל גם לגבי שיעור חינוך. מערכי השיעור שיש באינטרנט לא מספיק אטרקטיביים. גיליתי שאני לא צריך שיעור של 45 דקות כדי להעביר מסר אלא מספיקות לי 20 דקות מהשיעור. גיליתי, כאמור, שאין דבר כזה מחנך בחצי משרה וכנראה המנהל התכוון למשרה וחצי. גם בימים שבהם לא הייתי בבית הספר הייתי צריך לדבר עם הורים, לענות למיילים, לבדוק מבחנים ועבודות, לקדם פרויקטים בבית הספר וכמובן - להתעסק בכל מה שקשור לתלמידים. דמיינו לעצמכם שאתם הולכים בקניון ופתאום פוגשים שני תלמידים שהבריזו. קדימה - צריך לעשות איתם שיחה, לדבר עם ההורים, לעדכן את המנהל, להעניש (אני נהגתי לתת עונשים אטרקטיביים כמו לצלם סרטון וידאו על משהו), להוציא מכתבים וכו' וכו'. ככה, מכלום. לאחר חודש וחצי של מאבק חזרתי הביתה מותש. אשתי ואני החלטנו להתרענן ולצאת לסרט. בסרט אשתי ראתה שאני בוהה בסרט ולא באמת צופה בו. חשבתי על תלמידים. היא נתנה לי חיבוק ואמרה "ברוך הבא לעולם ההוראה".
אשתי מחנכת כבר שש שנים. כאן המקום להתנצל בפניה (ובפני כל המורים) על כך שממש לא היה לי מושג כמה היא תותחית מעבר לנישואים. כעבור חודש וחצי של מאבק היא לקחה את הכיתה שלי לידיים והסבירה לי בדיוק מה עליי לעשות: No more Mister nice guy. צריך להציב לילדים האלה גבולות. המיתוג שבחרתי לעניין היה לא פחות מ"שבוע גיהנום". אין איחורים, אין חיסורים, אין הפרעות. תלמיד שאיחר לשיעור ביותר מחמש דקות מגיע ביום שישי לבית הספר (יום חופשי) כדי לכתוב עבודה. הייתי קשוח שלפעמים נבהלתי מעצמי. ביום שישי הראשון השארתי שבעה תלמידים. כמובן שגם אני באתי. הבנתי שאני צריך לדרוש מעצמי בדיוק מה שאני דורש מהם.
כעבור חודש לא הייתי צריך להשאיר אף אחד. כעבור חודשיים, התלמידים התגברו על האנטיביוטיקה והמציאו את עצמם מחדש. כי מה לעשות, הפתרון לא מתאים לכל התלמידים ובטח לא לתלמידים של היום. הסרטונים ביוטיוב הם באורך של שלוש דקות. בטלוויזיה, בכל עשר דקות יש פרסומות של 20 שניות. כשתלמיד רוצה לדעת היום משהו הוא במרחק של עשר שניות מגוגל. ב–Vine זה כבר שבע שניות. כשהכל כל כך נגיש ומהיר, איך אפשר לצפות שהם ילמדו רצוף 45 דקות? אפילו אנחנו מתייאשים כשיש יותר מארבע שורות בפוסט בפייסבוק.
אז ביצעתי כל הזמן שיחות אישיות עם התלמידים. אני חושב שזהו הכלי הכי–הכי חשוב בעבודתו של מורה, מעבר לרובה ציד עם ריטלין. שיחת אחד על אחד עם תלמיד יכולה להיות שווה יותר מאלף שיעורים. דאגה אישית ואמיתית לכל תלמיד היא זו שגוזלת את רוב הזמן בעבודתו של מחנך אבל זוהי הדרך להפוך ילד לתלמיד. נפגשתי עם תלמידים לשיחות אישיות במשחקי אחד על אחד בכדורסל, תלמידים עשו סאונד מאחורי הקלעים בהופעות שלי, עשינו קומזיצים ומה לא. רק כשהתלמידים הרגישו שיש להם מה לקבל ממני, דברים התחילו להשתנות. ולא קל להגיע למצב הזה. כי החברה שלנו לא מעריכה מורים. כשתלמיד אומר "למה שאני אקשיב לך? אתה מורה, תראה מה יצא ממך" - יש לנו בעיה.
חייבים למתג אחרת את מקצוע ההוראה. כיום מורה נתפס כאדם שלא הצליח להתקבל למשהו אחר או מישהו שרוצה ליהנות מתנאים נוחים. זה מה שגורם לתלמידים, ולפעמים גם להורים, לדבר בזלזול למורה. למזלי, הוראה היא לא המקצוע העיקרי שלי והעובדה הזו נתנה לי המון יתרונות וכוח. קודם כל, לא התרגשתי. למדתי על בשרי שעד שאתה לא מורה בעצמך, כנראה לא תדע להעריך את המקצוע הזה. הרשיתי לעצמי לדבר בחופשיות אל הורים ולומר להם את האמת בלי חשש. הורים שהתחצפו אליי הועמדו במקומם (אבא: "למה לא הוצאת את הבן שלי לשירותים?! אתה לא יודע שיש לו שלפוחית רגיזה?!" אני: "אני מבין שאני מדבר כרגע עם השלפוחית?") אם תלמידים היו מסתכלים על מורים בהערצה, כולם היו מרוויחים.
כדי שזה יקרה צריך להגיע לכיתות עם גג 20 תלמידים, לשלש את משכורתו של המורה ולהקשות את תנאי הכניסה למקצוע. במצב כזה, יהיה נכון גם לקצץ בחופשים של המורים ("או! סוף–סוף מישהו אומר את זה!" חכו, אסביר בהמשך) מה שיקרה זה שכל ילד יקבל יותר יחס אישי ואת החומר הלימודי גם יהיה אפשר לסיים בזמן קצר יותר. ומה עושים עם שאר הזמן? כאן לדעתי חובה להתחיל להכיר לתלמידים את המקצועות שקיימים בשוק. לקחת אותם או להביא אליהם פיזית מהנדס תוכנה. נגר. רופא. עורך דין. עורך דין שבאמת עובד בעריכת דין ולא רק חותם לחברים. עיתונאי. קצין. וכן הלאה. יום אחד הילדים האלה יצטרכו לעבוד במשהו ואין שום סיבה שהם יבחרו במשהו בלי שהתנסו בו קודם לכן.
מה עוד הייתי עושה? הייתי משנה לחלוטין את מבנה הכיתה הקלאסי ושם את דלת הכיתה רחוק מהלוח, בצד האחורי של הכיתה. בצורה הזאת, כשתלמיד מכיתה אחרת פותח את הדלת הוא לא מסיח את דעתם של שאר התלמידים מהשיעור. יש עוד הרבה פתרונות יצירתיים בעיניי שאפשר למצוא אבל זה לא פותר את הבעיות העיקריות, למשל - משכורת. נכון, כולם אומרים שמורים לא נמצאים במקצוע בשביל המשכורת אלא בשביל השליחות. אבל כידוע, עם שליחות לא הולכים למכולת - אלא אם היא של חב"ד. מצטער חברים, מורה צריך להרוויח משכורת מעולה. וזה למה? כי העתיד של הילדים שלנו נמצא בידיים שלו. אני רוצה שהוא לא יתעסק בשום דבר אחר מלבד לדאוג לילד שלי. אני לא רוצה שיהיו לו דאגות כלכליות, אני לא רוצה שהוא ירגיש שהוא עובד קשה מדי בשביל המשכורת הזעומה שלו, אני רוצה שהוא ירגיש שזה שווה לו. שיהיה מרוצה. מורה מרוצה = חינוך טוב.
כעבור חמישה חודשים של הוראה קיבלתי את הפידבק הראשון המשמעותי שלי. תלמיד כתב לי "תודה שלא ויתרת עליי". דמעות חנקו את גרוני. לא רק בגלל מה שהתלמיד כתב לי אלא בגלל ההבנה של כמה זה היה חסר לי. כאדם שמגיע ממקצוע הסטנד–אפ שמלא בפידבק מיידי, היה לי קשה מאוד עם הפידבקים (שכמעט שלא היו קיימים) בהוראה. יש שלושה סוגי פידבק - מהצוות, מההורים ומהתלמידים. מהצוות קיבלתי המון. מההורים מעט מאוד. מהתלמידים - כמעט כלום. אם אין משכורת ואין תחושת שליחות, רק הפידבק יכול להשאיר מורה במקצוע. ואני? אמרתי לעצמי שאתן לעצמי תשובה לשאלה הזו רק בסוף השנה.
האמת היא שיש סוג נוסף של אנשים - אלו שאינם קשורים לבית הספר או להוראה ורואים בך מתלונן סדרתי. "יאללה, מה אתה בוכה? הלוואי עליי לחזור ב–15:00 הביתה ולצאת כל הזמן לחופש". המעניין הוא, שכשאני אומר להם שהם יכולים להפוך למורים בתוך יום, הם מסרבים. כי מה לעשות, הם לא באמת היו רוצים להיות מורים ואנחנו לא באמת יוצאים לחופש. בהזדמנות זו אני רוצה להפריך כאן כמה מיתוסים על הוראה:
א. אנחנו לא מקבלים משכורת חינם ביולי–אוגוסט. לקחו את המשכורת שלנו וחילקו אותה ל–12 חודשים במקום ל–10 חודשים. חוץ מזה, יש לנו הרבה עבודה בחופש - ישיבות, בדיקת מבחנים, הזנת ציונים, מפגשי הורים וכיוצא בזה.
ב. שנת שבתון היא על חשבוננו. כן, כן. לוקחים את קרן ההשתלמות שצברנו במהלך השנים, עושים חישוב כלשהו, והמשכורת החודשית שלנו בשנת השבתון ממומנת מקרן ההשתלמות הזו. אה, וזה בדרך כלל פחות מהמשכורת שהייתה לנו כשלימדנו. והידעתם? אנחנו מחויבים ללמוד בשנה זו.
ג. "אם אני הייתי נכנס לכיתה, הייתי ישר משליט סדר". בסדר. למורים אין יותר מדי כלים להשליט סדר. אפילו מחוץ לכיתה אסור להוציא (בגלל זה אני מאוד אוהב את התלמידים הנחמנים מברסלב, אני שולח אותם להתבודד).
ד. "למה שלא תתמרצו את התלמידים במקום להעניש אותם?" צודקים לחלוטין. התלמידים שלי קיבלו הרבה מגשי פיצה כשלמדו יחד. חבל רק שזה היה מכספי שלי. שליחות כבר אמרנו?
השנה חלפה לאיטה ומצאתי את עצמי מייחל לחופשת פסח כמו טבעוני לחסה. בכל זאת, לעומת ההוראה מה זה כבר לאכול קצת טיט. זו הייתה הפעם הראשונה שבה באמת הרגשתי חופש, אך השמחה נקטעה בבת אחת כשחזרתי וגיליתי שכמו בתחילת השנה, צריך להחזיר את הילדים למסלול וזה קשה יותר מאי פעם כי הם כבר מריחים את החופש הגדול. ואגב חופש גדול, אני חושב שהוא חיוני, אבל צריך להזיז אותו חודש אחד קדימה ולהתאים אותו לחגים. זה בזבוז זמן שיש חודשיים חופש, חזרה ללמידה קטנה ושוב יציאה לחופש. המועדים צריכים להשתלב אחד בשני. התלמידים לא מצליחים להיכנס לשגרה של למידה והמורים לא מצליחים ללמד.
וכמיטב הקלישאה של המורים - ראש השנה, חנוכה, פורים, פסח, ונגמרה שנה! - אכן הגעתי לסוף השנה כמו רץ אולימפי שמתכונן לריצת 100 מ'. על ארבע. אני אוהב את התלמידים שלי. ונראה לי שהם אוהבים אותי (רובם לפחות). אבל כמו שחששתי, ההוראה סחטה ממני כל טיפת כוח שהייתה ברשותי וזה גרם לי לזנוח את כל שאר התחומים שבהם אני טוב. אז אני עובר לגור בצפון, ביישוב קטן. לנוח קצת. חוזר לחיים שלי כסטנדאפיסט שזמין לכל ההופעות. בהוראה לא אמשיך בשנה הבאה, אבל אני לא פוסל את האפשרות שאשוב לכך בעתיד. זו הייתה חוויה חיובית מבחינתי, אבל הכי חשוב - יש לי עכשיו מלא חומר לבדיחות ומופע חדש לצוותי מורים. אז יאללה, יצאתי להפסקה.
נא להמתין לטעינת התגובות