כשמגילת העצמאות קוראת אותנו לסדר
אנחנו החרדים לא רוצים להפוך את החילונים לדוסים והם לא רוצים להחזיר אותנו בשאלה. כשכל אחד ידע לקבל את השונה במקום לנסות לשנות אותו, אולי נגלה את התשובה לשאלה: ”מיהו ישראלי?“
רק כשגדלתי במעט הבנתי שמגילת העצמאות הגיעה לאותו קיר מאגף להנצחת החייל, יחד עם המזכרות הרבות שמטרתן לרפד את האלמנות הארוכה, השכול מאז מלחמת העצמאות. וכשגדלתי עוד קצת, לימדו אותי שאין למגילת העצמאות כמו שהיא, השתייכות לחיי. עד שגדלתי ממש.
גדלתי וחיפשתי מה בכל זאת, אותה מגילה שהיא חלק מרקמת החיים שלנו, אומרת לי. היכן נקודות ההשקה שלה לחיי. אז ניסיתי ללמוד אותה מחדש. לקרוא בה בהתבוננות. בין השורות. הנה מעט ממה שהבנתי: הפיסקה האחרונה של מגילת העצמאות עוסקת בקריאה להתלכדות סביב המערכה. מערכה, לרוב היא חזית המלחמה בשדה הקרב. וכחרדית מבית ומחוץ, הרשו לי להתייחס למונח במובן אחר, מקראי יותר, כפי שמופיע בחומש שמות: "את המנורה את נרותיה נרות המערכה".
המערכה, לפי מובן זה, היא דברים הערוכים בסדר מסוים. ואם נתייחס שוב למילותיה של מגילת העצמאות, זו בעצם קריאה לסדר! לאיזון הרמוניה ויחסי גומלין בריאים בין מי שאנחנו ובין תת המגזרים המרכיבים את הפסיפס הישראלי. קריאה להתגייס למאבק על צביונה הראוי של המדינה, של התחבטות משותפת בסוגיות הגדולות, הקשות אך מחויבות המציאות כדי שנצליח לחיות כאן יחד.
בהרצאה שמסרתי באירוע "אנו מכריזים בזאת" לקריאה מחודשת במגילת העצמאות ציינתי כי חותמי המגילה מצהירים שהם חותמים עליה "מתוך בטחון בצור ישראל", לכאורה זוהי הצהרה משמעותית ביותר על רוחה של המדינה והלגיטימציה לפעולות מייסדיה.
מעניין להשוות זאת להכרזת העצמאות האמריקנית, בה שם האלוקים משובץ פעמים רבות בתארים שונים: אלוקי הטבע, הבורא, השופט העליון וההשגחה העליונה.
תארים אלו נותנים ביטוי לאמונתם הדתית ומחויבותם של המצהירים. לעומת זאת, הבחירה בביטוי "צור ישראל" הנייטרלי, באה כדי להתחמק מהתייחסות ישירה לקיומו של אלוקי ישראל אליו התפללו, האמינו וצייתו יהודים במשך אלפי שנות גלות. למעשה, קיומו של כוח עליון מוזכר רק פעם אחת ורק לקראת חתימתה של המגילה. ניסוח המגילה התנער מההקשר הדתי והאמוני בהכרזת ריבונות חדשה על ירושלים עיר המקדש ועל ארץ ישראל אליה התפללו ולה ערגו מיליוני יהודים בתפילותיהם.
מציאות זו היתה בהירה לזרם המרכזי והמשפיע של היהדות החרדית באותה תקופה, אך למרות זאת הם בחרו באופן במודע להיות חלק בלתי נפרד מהזרם הציוני המעשי. ולהתייחס באופן פרקטי למדינה ומוסדותיה. ניתן ללמוד זאת מהודעתו של נציג אגודת ישראל, הרב מאיר דוד לוונשטין, החתום אף הוא על מגילת העצמאות:
"תכנה וצורתה החילונית של הכרזה זו, המשמשת מגילת-יסוד למדינת-ישראל, פגעה קשה ברגשותי וברגשות היהדות החרדית... היא נמנעת מלהזכיר את שם השם, להודות לאלוקי ישראל על שהגיענו לכך, על הנסים הגלויים שעינינו חזו בימים האחרונים ולהביע את אמונתנו שאין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים. למרות כל הנ״ל חתמתי גם אני, נציגה של אגודת-ישראל, על הכרזת מועצת העם, כדי למנוע מאומות העולם לפרש את הסתייגותנו מתוכן וצורת הניסוח החילוני של ההכרזה כפילוג בתוך מחנה ישראל."
כיום זה נראה מדע בדיוני, אבל כן: נציג היהדות החרדית חתם על מגילת העצמאות בלי שיוצמד לו קנה אקדח לרקה, על אותו מסמך ההיסטורי החשוב שיקָבַּע בתהפוכות הזמן את פועלה של הציונות. בד בבד, הוא לא היסס להסתייג גלויות מההכרזה וממהותה של המדינה החדשה. השותפות שבין היהדות החרדית למדינת ישראל היא שותפות של בדיעבד ותחת מחאה. היא אינה שותפות עמוקה של מהות או של דרך, אלא שותפות המתקיימת סביב שיקולים פרקטיים וענייניים.
המגילה הוקראה ונחתמה ב"מועצת המדינה הזמנית" שהתכנסה כאן. בביטוי זה ישנם שני נסמכים על סומך אחד: הוא יכול להקרא כמועצה זמנית, אך גם כמדינה זמנית. במובן מסוים, היהדות החרדית רואה את המדינה כעוד פרק זמני בהיסטוריה רבת תהפוכות. היא לא מייחסת לה התחלה של מהלך קדוש או חשיבות של ראשית צמיחת גאולתנו כפי שנעשה ביהדות הדתית ציונית.
לכן, אני בוחרת להתייחס למגילת העצמאות כחוזה בין הקבוצות האזרחיות. חוזה והצהרת כוונות, התלכדות פרקטית כמו בוועד בית או בארגון עובדים. חלקים רבים בחברה הישראלית ולאו דווקא חרדים, מאמצים לאט לאט ראיה זו, דווקא בשל המגוון התרבותי הגדול בישראל וחוסר היכולת המוכח ליצור אתוס אזרחי, פוליטי משותף. הם מאמצים זאת בעקבות בגרות והבנה שאם רוצים לחיות פה ביחד, עמים שונים, מגזרים ורסיסיהם, עלינו למצוא מכנה משותף רחב יותר מהסיפור הציוני הספציפי השנוי במחלוקת.
אני מאמינה שכדי להמשיך לקיים פה חיים משותפים, עלינו לדבוק בנוסחה הראשונית. כן, אנחנו אחרים ממה שהיינו. וטוב שכך. לכל אחד מהקהלים, החרדי והחילוני יש את הייחודיות, היתרונות והתועלות שהוא מביא לפסיפס הישראלי. השיח בינינו לא עוסק במהות. אנחנו, החרדים, לא מעוניינים להפוך את החילונים כולם לבעלי זקנים ופאות, ואחינו החילונים לעומת זאת, לא יהפכו את לומדי התורה ללוחמים שזופים, יפי בלורית ועזי נפש.
אולי אז, כשכל אחד מאיתנו יהיה בדיוק מה שהוא, בלי צורך להתייפות או להשתנות ויחד עם כבוד לשני, נמצא את התשובה לשאלה האלמותית - ’מהי הישראליות האמיתית‘. אז נגלה שהיא לא רק הגבינה עם הבית, לא הצעקות בתור להחתמת הדרכון ואפילו לא האווירה הכבדה של יום הזיכרון ודקת הדומיה.
הישראליות האוטופית כפי שאני רואה אותה היא ממלכתיות של טוב אמיתי, מכיל, משותף וארוך טווח. ובעיקר רב גוונים וצבעים, לתפארת מדינת ישראל.
רחלי איבנבוים, תושבת מאה שערים, נשואה ואם ל-2, פעילה חברתית חרדית, יוזמת ומנהלת תוכנית 'מובילות' לקידום השתלבותן של נשים חרדיות מצטיינות בשוק התעסוקה בישראל וחברה משקיפה בועדה למעמד האישה בכנסת.
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
