לצאת מן הקיבעון: להחזיר את החוויה הרוחנית לתפילה
התפילה הפכה למצווה שיש לבצע כמו כל מצווה אחרת וחדלה להיות חוויה רוחנית משמעותית. יצירת קהילה מחויבת ושילוב אלמנטים של שיחה, ריקוד, מעגלי לימוד וחשבון-נפש קהילתי, יחזירו את הצבע ללחיים של התפילה
אך ישנם כאלה החשים שהתפילה בבתי-הכנסת הסטנדרטיים שלנו תפלה, חסרת טעם ועניין. רבים מן המתפללים עסוקים בקריאת עלונים ובשיחת רעים. האירוע הקהילתי הגדול הזה אינו נותן מענה לכמיהה הרוחנית שלנו, לצורך שלנו בהתעלות, בהתרגשות, בחוויה דתית משמעותית. בשורות הבאות אני מבקש לאסוף כמה רעיונות – הקיימים כבר חלקם בקהילות שונות – אשר עשויים להעניק משמעות ולחדש את חיוניותה של התפילה.
כדי שהתפילה אכן תהיה חוויה שתעורר אותנו מתרדמתנו, אנחנו צריכים להשתמש במרב כוחות הרגש ויכולות הביטוי שיש לנו. באירוע התפילה מהווה אמירת המילים המודפסות בסידור רק מרכיב אחד של החוויה וסביבה צריכות להתקיים פעילויות שונות ומגוונות נוספות. את ההצעות הבאות יש לראות כאוסף שממנו ניתן לבחור, בכל שבת וחג, מרכיב אחד או שניים, אשר יעשירו את התפילה. הצעות אלו יכולות להתממש רק כאשר בית-הכנסת מהווה מרכז קבוע לקהילה נאמנה שיש בין חבריה וחברותיה קשר אנושי וערבות הדדית. את חובת התפילה המילולית אפשר לקיים בהתקבצות למניין מתפללים שאין ביניהם כל קשר, אך לא כך הוא הדבר בנוגע לתפילה החווייתית המשמעותית. תפילה שכזו נזקקת לקשר רגשי ארוך-טווח. לא זו בלבד, אלא שדרושה כאן אחריות קהילתית. יש אפוא צורך בכינונה של ועדת קהילה, אשר שתיקח על עצמה את המשימה הכבדה והחשובה הזו: לתכנן, לעצב ולהנהיג את התפילה מדי שבת וחג, לפי העת ולפי הזמן.
יש ערך רב בהיותה של התפילה הסדורה ריטואל החוזר על עצמו. החזרתיות יוצרת את הביטחון והנינוחות שאנו מרגישים בכניסה לבית מוכר ואהוב. ביטוי יפה לכך יש בדבריו של רב הונא: "כל הקובע מקום לתפלתו – אלהי אברהם בעזרו... ואברהם אבינו מנא לן דקבע מקום? דכתיב: 'וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם' " (בבלי, ברכות ו, ע"ב). יש עוצמה גדולה בחזרה מדי יום, מדי שבוע, לאותו מקום, לאותה התפילה. אך את הנינוחות צריך לאזן בחדשנות, היוצרת מתח ועניין. "אמר שמואל: התפלל ונכנס לבית הכנסת ומצא צִבור שמתפללין, אם יכול לחדש בה דבר – יחזור ויתפלל, ואם לאו – אל יחזור ויתפלל" (בבלי, ברכות כא, ע"א). שמואל מדבר על תפילה נוספת, שמעבר לחובה, אך אני מבקש לראות בדבריו קריאה להתחדשות התפילה. תפילת החובה אינה מספיקה, דרוש חידוש.
הרמב"ם הבחין, בעקבות דברי התלמוד, בין תפילת הנדבה לתפילת החובה: "אם רצה אדם להתפלל כל היום כולו הרשות בידו, וכל אותן התפלות שיוסיף כמו מקריב נדבות לפיכך צריך שיחדש דבר בכל ברכה וברכה מן האמצעיות מעין הברכות, ואם חידש אפילו בברכה אחת דיו כדי להודיע שהיא נדבה ולא חובה" (משנה תורה, הלכות תפילה, א, ט). אנו חיים בעידן של נדבה ולא של חובה. הקיום הדתי, כמו כל אורח-חיים בעולם המודרני, הוא תוצאה של בחירה ולא של כפייה – ולכן הצורך בחידוש הוא גדול.
תופעת החיבור לפיוט ולשירה הדתית הולכת וגוברת בקהל הישראלי. אולם, העיסוק בפיוט, שמקורו בבית-הכנסת, מהווה בדרך-כלל חלק מפעילות תרבותית ולא חלק מן התפילה הסדירה, וחבל. אפשר ורצוי להכניס לסדר התפילה שירה ולימוד קהילתי של פיוט: תוכנו, משמעותו ומנגינתו. סידורי התפילה שבידינו אינם אחידים והם משקפים את הדינמיות והחיוניות של התפילה. השילוב של העתיק והחדש מאפיין את התפילה המסורתית; פרקי תהילים ופיוטי ימי-הביניים מצורפים יחדיו בסידור ובמחזור. בכל דור ובכל קהילה ועדה, חוברו פיוטים ונוספו תפילות חדשות. גם על דורנו מוטלת האחריות להוסיף את שלו. אוצר השירה העברית הוא מקור נפלא לפיוטי תפילה מודרניים, והשימוש בשפת השירה העברית המודרנית, המדברת אלינו ועלינו, יכול לתרום רבות להעמקה רגשית בתפילה.
התפיסה הביצועית הרווחת בקהילותינו עסוקה בעמידה דייקנית בכללים הקבועים של התפילה. יש סדר וארגון והכול צפוי וזורם לפי התכנית הקבועה. לעתים, אנו חווים בחיינו האישיים, בחיי הקהילה ובחיי העם והמדינה, חוויות עזות ומטלטלות, אלא שבדרך-כלל אין לאלו ביטוי בתפילה.
על התפילה לשקף את החיים הממשיים. בתפילה המנוהלת על-ידי לוח 'שנה בשנה', נדע אם בשבת זו אומרים 'אב הרחמים' או לא, אך אין בכוחו של הלוח להוות מצפן רגיש לצרכי הציבור. התפילה, האמורה להוציא אותנו מההרגל, הופכת להרגל קבוע ובלתי משתנה שאינו רגיש לנעשה. כאשר מתרחש אירוע משמעותי בחיי הציבור, לטוב או למוטב, עלינו להנכיח אותו ולהתייחס אליו בתפילותינו. כך בחיי הכלל וכך בחיי הפרט – חייהם של האנשים והנשים המתפללים עמנו. ראו למשל כיצד מתנהלת ברוב בתי-הכנסת התפילה לשלום החולים והחולות: בדרך-כלל מדובר ברשימה ארוכה של שמות (ללא שמות משפחה) שהגבאי קורא בלחשוש מהיר; לעתים, כפי שנהוג בכמה קהילות, אומר הגבאי כי כל אחד מן המתפללים יאמר לעצמו את שם החולים שעליהם הוא מבקש להתפלל. אולי ראוי היה להגיד בקול רם שאנו מבקשים להתפלל לרפואתו של פלוני או פלונית (בשמם ובשם משפחתם), לסייע להם, לבקר אותם. כך גם בנוגע לאבלים בקהילה.
גם למצוקתו של היחיד היה ביטוי בתפילה. בימי-הבינים רווח באשכנז המנהג של 'עיכוב תפילה'. כאשר איש או אישה מציבור המתפללים חש שנעשה לו עוול והוא זקוק להתערבות הקהילה, הוא היה מפסיק את התפילה או את קריאת התורה ושוטח את טענותיו. מנהג זה מעצב את התפילה כהתרחשות קהילתית הרגישה לצרכיה של החברה ולמצוקותיו של היחיד. ביטוי עכשווי לכך יכול להיות בהפסקת סדר התפילה הקבוע ובהכנסת מרכיב נוסף הנותן ביטוי לאירועי ההווה, האישיים או הציבוריים, בדיון, בשיחה או בהוספה של תפילה מיוחדת אשר תתייחס למה שמתרחש עכשיו ותבטא את הרגישות שלנו לעולם שבו אנו חיים.
לא בכדי הכניסו חכמינו את קריאת התורה למרכזה של התפילה בשבתות ובחגים. הלימוד הוא חלק אינטגרלי מהתפילה, אלא שקריאת התורה הפכה למטלת ביצוע נוספת והקשר בינה לבין לימוד תורה כחוויה משמעותית התמוסס. גם הדרשות נתפסות לא פעם כפלטפורמה לנאום או לאמירת 'וורטים' קצרים. עלינו לדרוש יותר מן הדרשה ולא להסתפק בכך. יש להקדיש זמן ללימוד ממשי ואישי, לילדים ומבוגרים, בחברותות, בקבוצות. לימוד משמעותי נדרש להיות חלק מחוויית התפילה הרחבה. חוויה אינטלקטואלית היא נדבך חשוב בעולם החווייתי שלנו וקישורה לאירוע התפילה יעשיר אותה.
תפילת הציבור שלנו היא, לרוב, סך כל תפילות היחיד המתקבצות אל חלל אחד. יש חלקים מן התפילה שאנו שרים ביחד, אך האם התפילה היא אירוע קהילתי (וכאמור, איננו מדברים כעת על הקידוש שאחרי התפילה)? האם אנו פונים זה אל זה? לא פעם קורה שאני מתפלל ליד אדם שאיני יודע עליו דבר. תפילה קהילתית צריכה לכלול אפשרות לשיחה משמעותית בין המתפללים. מעגלי שיח שבהם יושבים בקבוצות קטנות ומשוחחים, בסיוע מנחה, על עצמנו, על מה שכואב ומשמח אותנו או על נושא המעסיק את הקהילה והציבור, יכולים להיות חלק מעניין וחשוב מאירוע התפילה. לשם כך, יש להכשיר בקהילה אנשים אשר יהיו מסוגלים להנחות פעילויות מסוג זה בדרכים כגון הנחיית קבוצות, דמיון מודרך וכדומה.
חישבו למשל על יום-הכיפורים, יום העובר עלינו בתפילה ארוכה בבית-הכנסת. אילו היינו מכניסים למסגרת התפילה גם רגע משמעותי של שיחה אינטימית בקבוצות קטנות, חשבון-נפש בין חברים, דיון מעמיק ואישי על מצבנו הרוחני ועל הקורות אותנו, היה דבר זה תורם רבות לחוויית התפילה. ביום-הכיפורים אפשר להקדיש גם זמן לשתיקה, לחשיבה פנימית, למדיטציה. גם לשם כך יש צורך במביני דבר מתוך הקהילה, אשר יוכלו להנחות ולהוביל רגעים חשובים אלו.
התחדשותה של התפילה היא אתגר גדול לדורנו. ייתכן שהרעיונות שהועלו כאן אינם מתאימים וצריך לחשוב על רעיונות אחרים. יש לצאת מהקיבעון המחשבתי בנוגע לתפילה ולא לחשוש. מה שנראה מוזר וחריג היום, יכול להפוך למוכר ולאהוב מחר.
ד"ר אריאל פיקאר הוא המנהל החינוכי של 'תכנית בארי' ועמית מחקר במכון שלום הרטמן. המאמר המלא מתפרסם בגיליון 65 של דעות, בהוצאת נאמני תורה ועבודה ומרכז יעקב הרצוג, שמוקדש לנושא תפילה
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
