ראשי » יהדות » חדשותגלוש ב - nrg מהסלולר

בקיצור, הלכנו להירשם ברבנות

אריאל הורוביץ ובת זוגו ניגשו להירשם לנישואין ברבנות. ביציאה הם שאלו את עצמם שאלה אחת פשוטה: למה?

הלכנו להירשם לרבנות. כמה דקות לפני שנכנסנו לבניין ברחוב החבצלת, ישבנו על אחד הספסלים ברחוב, כדי לחשוב למה אנחנו עושים את זה. כמעט חצי שנה שאנחנו מתלבטים בשאלה הזו. מתייעצים, קוראים, נפגשים, שואלים, שוקלים את האופציות השונות. משתפים חברים, רבנים, מומחים לנושא. חושבים על 'ידועים בציבור', על בעלז, על צהר, על רבנות ירושלים. מתווכחים, נכנעים, מוותרים. והיום הייתה הישורת האחרונה. אחרי כמה דקות קמנו מהספסל ומחליטים לקפוץ פנימה – לא בגאווה, לא בראש מורם, להיפך: בראש מורכן עולים את רחוב החבצלת. על המדרכה ליד הכניסה לבניין הרבנות שכבה ציפור שחוטה, כל המעיים שלה בחוץ. דילגנו מעליה ונכנסנו.

הדבר הצבעוני היחיד באולם הכניסה של הרבנות הוא מכונת מסטיקים, המון מסטיקים עגולים בכל מיני צבעים, בהשגחת בדץ בית יוסף. כל השאר היה חום ולבן מגעיל. פקידה חביבה קיבלה אותנו, בדקה את הטפסים שלנו, שלחה אותנו לחכות בתור לפקידה הבאה, ששאלה אותנו כמה שאלות, צילמה אותנו, צילמה את הכתובות של ההורים, ופתחה לנו תיק נישואין. משם המשכנו למשרדו של רב, שניאור אחד, ששוחח בטלפון כמה דקות בזמן שחיכינו בחוץ. נכנסנו לחדרו הקטן, מאחורי ראשו – איפה שקצינים בצה"ל מניחים ספר שירה וביוגרפיות של רמטכ"לים – מונחים ספרי טהרת המשפחה, ובצד שמאל גזיר עיתון של "אוהבים אותך מרן", עם תמונתו של הרב עובדיה יוסף, שהסתכל עלינו כמנצח. השניאור שאל כמה שאלות, מתקתק באצבע אחת על המקלדת, ושוב שואל אותי ואז את כרמל, מנסה להעריך בעיניו מי אנחנו, מה מידת הדתיות שלנו, עד כמה הוא צריך לדאוג בזמן שהוא מתקתק. אחרי כמה דקות של שאלות עצמתי עיניים, ושמעתי את המוזיקה של התשאול: "אתה רווק?", תיק, תק, תיק, תק, "שם האם?", תק, תק, תק, "האחים רווקים?", תק תק, "שיזכו-" – תק, תק – "כולם לזיווג הגון", תק.

התחנה הבאה הייתה המשרד של הרבנית, שהשם שלה – אני נשבע, וכרמל תעיד שאני דובר אמת – היה בדיוק כמו השם של אמי. לפנינו בתור עמד זוג חילוני וזוג ש"סניקי צעיר. החילונים נכנסו, התעכבו בפנים רבע שעה, ויצאו, נבוכים קצת – על פניה של האישה הייתה הבעה של בחילה; הש"סניקים – שכמעט לא דיברו ביניהם – נכנסו ויצאו אחרי שתי דקות, ואז הגיע תורנו. נכנסנו למשרד של הרבנית, על שולחנה ישב יומן גדול ואימתני. היא הוציאה לכרמל אישור על הדרכת הכלות, שאלה אותנו אם זמן החתונה מתאים "לפי ההלכה", והוציאה לנו אישור גם על זה. בצאתנו קיבלנו ממנה מתנה – ספר של הרבנית סימה בצרי עם השם הנחרץ "נישואין – המשימה!", ספר של הרב דוד יוסף על טהרת המשפחה, ועוד איזה משהו של הדלקת נרות. שעה וחצי, יצאנו. רשומים.

ולפני שנכנסנו, כשישבנו על הספסל, שאלתי את כרמל למה. למה אנחנו נכנעים לתכתיב של המדינה הזו, למה אנחנו הולכים להירשם במקום שחבר אחד אמר לי, יום לפני כן, לבוא בתחפושת של חרד"לי, כי ככה לא ישאלו שאלות. וחבר אחר אמר שמשדרים לך שם שאם תתן יותר כסף, זה יילך יותר מהר, אז כדאי לנו לחשוב על זה. למה אנחנו נכנסים למקום שכל כך הרבה אנשים אחרים לא יכולים להיכנס אליו, לממש דרכו את הזכויות שלהם. כרמל אמרה שהיא מזדהה עם מה שאני אומר, אבל לא יכולה לשאת את העובדה שלא יהיה, במקום כלשהו, רישום מסודר של מי נשוי ומי לא. שהמצב הזה גרוע, אבל חייבים לשמור על סדר כלשהו, שהמדינה תדע מי נשוי ומי לא, כדי למנוע פוליגמיה. אני אמרתי לה שאני מרגיש כאילו אני נכנס למועדון של שחקני שחמט חובבים, שמסרב לקבל לתוכו שחורים וערבים. מדינת ישראל הסדירה את דיני הנישואין שלה כמועדון שמפלה שחקנים מסוימים: כהן וגרושה, יהודי שרוצה להתחתן אצל רב קונסרבטיבי, רפורמי; יהודי עם לא יהודייה, גבר עם גבר ואישה עם אישה. כל אלה לא נכנסים למועדון, ואני כן, ואני לא באמת שונה מהם – הם איתי בצבא ובשכונה ובעבודה - אבל התמזל מזלי, ואני שייך לקבוצת הרוב.

אז זהו. יש הקלה בכך שהדילמה הזו מאחורינו. גם היה – לא אסתיר – משהו משמח בפתיחת התיק, משהו רשמי יותר, מוחלט, מרגש בדרכו המגושמת, הפקידותית, הביורוקרטית. הלוואי והיו לי כוחות לבחור אחרת. הלוואי והייתי יכול להגשים תמיד את כל מה שאני מאמין בו. אני אמשיך לחשוב שעשיתי טעות, אתן לעצמי צידוקים, אדע שוויתרתי בגלל שלל סיבות שאני לא מזלזל בהן – שלום בית, התחשבות, אהבה. אמשיך לחשוב שהדבר הזה פשוט לא עובד נכון, שהוא לא צודק, שהוא מלא עוולה. אמשיך להעריץ את אלה שבחרו אחרת, אמשיך להילחם – כמה שאני יכול – נגד השיטה הרעה הזאת.

רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...