הגאולה של פסח: להאמין שאפשר להאמין
תפיסת החמץ כהתגלמות הרע חושפת כי דווקא ביעורו מאפשר לנו ללכת למשך שבוע אביבי אחד בעולם מלא טוב ואמון
ומשהו בחזרה ההולכת ונשנית במקראות ביחס לאיסור חמץ בפסח, בעוצמות האדירות שמתנקזות לקראת פסח, בבדיקות הבלתי פוסקות אחר החמץ עד שבודקים "אוֹר אַרְבָּעָה עָשָׂר וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר שַׁחֲרִית וּבִשְׁעַת הַבִּעוּר (פסחים א, ג) ובשלושת מיני הביעור הקיימים בפסח – שריפה ואיבוד מוחלט, ביטול בדיבור והפקר - הופך להיות כמעט היהודיות עצמה לדורותיה.
ולא – הדבר לא התחיל אך לאחרונה. האמוציות הירושות לנו מסבתותינו ואמותינו, והסיפורים על מסירות נפשן דווקא סביב הניקיון לפסח (שמניקיון סטנדרטי הפך כבר ממש לטקס טהרה), הופכות להיות הפסח עצמו. ואף רב שינסה לשכנע אותנו שניתן לנקות בחצי יום את כל הבית לא באמת ישכנע אותנו, כי הוא כאמור בעצם מבקש לקחת לנו את היהודיות עצמה.
מדוע? מה יש באותו טירוף של ניקיון, שטיפה ורחיצה המשתלט עלינו בפתחת ימי האביב המוריקים, שהוא שלמעשה מכונן אצלנו את חג החירות? לאן מבקש החג הזה להביא אותנו עד שכה גבהו ציוויי התורה לגביו וכה רבו החששות הגלויים ביחס להימצאות החמץ בגבולו?
שאלה זו אינה שאלה שהחלה לאחרונה. שאלה זו נשאל כבר ר' דוד בן זמרה (הרדב"ז, 1573-1479), שגורש בעת גירוש ספרד מספרד למרוקו ומשם נדד לירושלים ולמצרים, כיהן כרבה של יהדות מצרים וכאב בית דין ובמקביל עבד בסחר תבואה ועורות, ונפטר בשיבה טובה בארץ הקודש. הנה השאלה:
"שאלת ממני אודיעך דעתי מה נשתנה חמץ בפסח מכל איסורין שבתורה שהחמירה עליו תורה להצריכו בדיקה ושרוף וכלה וגם ביטול, והוסיפו חכמים להצריכו בדיקה בחורין ובסדקין ולחפש אחריו ולשרש אותו מכל גבוליו ועבר עליו ב"בל יראה" ו"בל ימצא" ואסרוהו בכל שהוא ואינו מתבטל כלל וחומרות כאלו לא נמצאו בכל האיסורין שבתורה".
והנה תשובתו הראשונה, שאף הוא עצמו מודה בפה מלא שאינה מספקת אותו:
"שני דברים נאמרו בתשובת דבר זה. אחת שלא נמצאו בכל האיסורין שבתורה שיצטרפו בו כל ג' תנאים הללו שהוא איסורי הנאה והוא בכרת ולא בדילי אינשי מיניה כולה שתא אלא חמץ בלבד, וכיון שיש בו החומרות הללו החמירה עליו תורה חומרות אחרות ובאו חכמים והוסיפו חומרות על חומרות כמו שעשתה התורה...
גם על הטעם הראשון יש לי קצת גמגום ומי עדיף מעבודה זרה דאמרה תורה ולא ידבק בידך מאומה מן החרם וכל המודה בו ככופר בכל התורה כולה ולא מצינו שהצריכה תורה בה בדיקה וביטול אלא שבארץ ישראל מצוה לרדוף אחריה עד שנאבד אותה מארצנו אבל בחוץ-לארץ אין אנו מצווין לרדוף אחריה".
אלא שכאמור הדברים עדיין אינם מיישבים את הדעת או מפייסים את הלב, והרדב"ז נזקק לכיוון אחר לחלוטין:
"הרי אתה רואה שלא החמירה תורה בעבודת כוכבים כמו בחמץ, הלכך עדיין צריך טעם. ועל כן אני סומך על מה שאמרו רבותינו ז"ל במדרשות כי חמץ בפסח רמז ליצר הרע והוא שאור שבעיסה ולכן כלה גרש יגרש אותו האדם מעליו ויחפש עליו בכל מחבואות מחשבותיו, ואפילו כל שהוא לא בטיל, והרי זה אמת ונכון. והנראה לעניות דעתי כתבתי (שו"ת רדב"ז חלק ג, סימן תקמו)".
נקרא אותו לאט: אכן איסור עבודה זרה הוא איסור חמור הרבה יותר מאיסור חמץ, והראיה לכך שביחס לראשון נאמר שיש להיהרג ולא לעבור ואילו ביחס לשני לא, אלא שיש עניין נוסף באיסור חמץ. וכאן הרדב"ז חורג מהשיח ההלכתי השגור וממרחק מביא לחמו (או שמא ראוי לומר - ממרחק מביא מצתו), בדמות טעם אחר; תקראו לו טעם אגדי, קבלי, נסתר, סימבולי, או בלשונו: טעם מהמדרשות.
והטעם הזה אומר שהחמץ מסמל את העבודה זרה הקרובה, השאור שבעיסה הפנימית והאישית, כלומר את ההתמודדות הממשית, כזו שאין להיהרג עליה אבל אין כל טעם להמשיך להיות חלק מעדת ישראל כאשר אינך שותף למאמץ העמוק הזה של פסח להשבתת ולביטול החמץ; זהו איפה גם משמעותו של עונש הכרת עליו חוזרת שוב ושוב התורה ביחס לאיסור חמץ בפסח. בשל כך, המאבק אל מול החמץ הוא למעשה תהליך של מאבק בחלקים הנפולים של האישיות, ביצר הרע שתודה לאל עדיין מרקד בינותינו, אך שבוע אחד בשנה - כמו ימי הכלולות של זוג הבא בפלא הברית והחסד והרחמים שבין איש ואישה - אנו מבקשים להשבית אותו וללכת בעולם כבני חורין ממנו.
שבוע אחד בשנה אנו מבקשים לנשום רק בעזרת היצר הטוב ולספר את הסיפור האנושי מחדש.
שבוע אחד בשנה אנו מבקשים לחשוף כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם וגם לא על האדם לבדו, אלא על כל מוצא פי ה' יחיה האדם ויעמול לחשוף ולגלות בזולתו את אותו מוצא.
שבוע אחד בשנה אנחנו גאולים.
מה משמעות תפיסת החמץ כיצר הרע, כדמון, שהשבתתו היא היא תמציתו של חג החירות?
בפתח ימי האביב אנו מתמלאים אמון באדם, במשפחה, בקהילה ובעם לדורותיו – מן העבר הרחוק עד העתיד שבאופק. בניגוד לחשדות הפנימיים והגדולים שעִמם אנו נכנסים לימי תשרי, לתקופת היראה של "הימים הנוראים" – חשדות המובילים אותנו לחבוט בידנו בלב ולומר במרירות "אשמנו, בגדנו" - הרי שבימים אלו אנו נכנסים לימי האהבה, כשבפתחם ליל הסדר השולח זיקות למעמד החופה. עד כדי כך הם פני הדברים עד שר' יעקב וייל, מגדולי פוסקי גרמניה במאה ה-15, אף עמל למצוא בשבע הברכות המצויות בליל הסדר מקבילות והשוואות גלויות לשבע הברכות הנאמרות לזוג הבא בברית. לדבריו, כשם שקודם לארוסה יש לברך שבע ברכות – כך יש לברך שבע ברכות קודם אכילת המצה:
"והאוכל מצה בערב פסח כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו, דקודם שהותר לו מצה בעי ז' ברכות וכן ארוסתו בעיא ז' ברכות. ונראה לי דז' ברכות הם בורא פרי הגפן א', קידוש ב'... ואשר גאלנו ג', בורא פרי האדמה ד', על נטילת ידים ה', המוציא לחם ו', אכילת מצה ז' (שו"ת מהר"י וייל, סימן קצ"ג)"
ובימי האהבה אנו יוצאים אל השדה, נותנים לעצמנו להתמלא מן האור השפוך על פני האדמה ומהעולם שלא חיסר בו בוראו דבר; וכבר אנחנו מברכים על ואת האילנות הטובים, ויותר מכך – את האנשים הטובים שאנו מוקפים בהם. וכבר אנחנו מגלים מיד עם הנץ הניסן הזה שמותר לו ליהודי ליהנות: "וברא בו בריות טובות ואילנות טובים ליהנות בהן בני אדם".
הנה שבוע שלם (ולא פחות אבל גם לא יותר, ובשל כך הפליגו חז"ל (ירושלמי פסחים י, א) בגנותו של האוכל מצה בערב פסח ומבקש למתוח את פסח מעבר לגבולו עד שהפטירו כי הוא דומה לבועל ארוסתו בבית חמיו) שבו אנו חיים ללא יצר הרע. כבר שרפנו את החמץ בבוקרו של י"ד בניסן, והנה אנחנו כיצורים נטולי אינטריגות ואינטרסים, מתהלכים ממש מלאכים כבני אדם, תרים אחר מישהו שאין לו, אחר הצורך והחיסרון נטול המענה:
כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל. כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח.
כי בכל השנה אנו מלאי חשדות כרימון, תובעים מהעני להראות לנו מסמכים מהרב המקומי, מלשכת הרווחה, מהממונה על ההגבלים העסקיים, מעורכי הדין וכדומה. תוהים בינינו לבין עצמנו על טיב הטיפוס הזה המתדפק על דלתותינו, פולש לתחומינו ותובע מאיתנו שניתן. וגם איזה מן פרנסה מפוקפקת הלה אימץ לעצמו, חולף בנו ההרהור, ומה, יש עדיין כאן כאלו שבאמת אין להם מה לאכול?! - והנה אנחנו כבר מתמלאים כלפיו בשיח ציני של אחור ועורף. אבל לילה אחד בשנה, המעיד על השבוע שלאחריו, אנחנו מתמלאים בשיח של פָּנים ומכריזים בקול מלא נאיביות יזומה: אנחנו מאמינים. לכל אחד. כן, לכל דכפין ולכל דצריך. ובכל השבוע הזה אנו מזינים את האמונה הזו באוכל האמונה, הלא היא המצה, הנקראת בשל כך בספר הזוהר "מיכלא דמהימנותא" – מאכל האמונה.
ולא כמו בפורים שבו אנו מביאים מתנות ומעות אל האביונים, באים למקומם ומעניקים אך לא בהכרח מצרפים אותם אלינו, הרי שבפסח אנו פותחים את הדלת ומביאים את המך והעני לביתנו. וכמה קשה להביא את האחר האולטימטיבי עד אלינו, לפזר מעליו את ערפל אלמוניותו ולהוליכו אל המקום שבו אנחנו מוגנים ביותר – אל המשפחה הגרעינית שלנו. ואולי בשל כך אנו אף נאלצים לומר את ההזמנה הזו בארמית...
וכשאדם מוכן ללכת שבוע אחד בשנה ללא יצר הרע, מסתבר שגם העולם נענה לו, בחינת "כמים הפנים לפנים", האהבה והנאהבות הרי קשורות זו בזו. ומשהו בשדר הזה הולך ומרעיד לו בעולמות כולם ומתקבל גם בידי משלחות מלאכי הרעים, עד שאף המשחית עצמו פוסח על הפתח ואינו נוגף, כדרכו בכל בלילות.
כך, נמצא כי המקרא קורא ללילה זה "לֵיל שִׁמֻּרִים שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם (שמות יב, מב) והתלמוד מציין שמשמעו הוא "ליל המשומר ובא מן המזיקין" (פסחים קט, ב). והדבר אינו רק אמירה בעלמא אלא אף נפסק לדורות – הן במנהג שהחל עוד בתקופת הגאונים (הובא באור זרוע, חלק ב, אות רל"ד, בשם אביו של ר' ניסים גאון) שאין לנעול את דלת הבית באותו לילה, והן בהלכות קריאת שמע שעל המטה. שבלילה הזה אין לקרוא את כולה, כדרך שקורין בכל לילה, אלא אך ורק את פרשת שמע ודי בה, שכן "ליל שימורים הוא מן המזיקין" (רמ"א על שולחן ערוך, אורח חיים, תפ"א ב).
הלילה הזה כולו מאמינים.
ובשל כך אנו מושכים את ההתענגות הזו עד זמן קריאת שמע של שחרית ומאירים כאור יום חשכת לילה. הלילה הזה כולנו מסובים ומרווחים מעט את צרוּת היום-יום השגור שלנו; אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב.
אבל לפני הלילה שבו כולנו מאמינים - אנחנו מוכרחים לעבוד. ובניגוד לתפילות הרבות של ימי תשרי, הסליחות ורגשות האשם הנלווים, הרי שבימי ניסן אנו מאביבים עלינו את העולם דרך האמון הגדול בעשייה עצמה; באמצעות הניקיונות שהם למעשה הטענת העשייה האנושית בעוצמות אדירות שבכוחן, ורק בכוחן, להעביר את האדם ממרחב של חמץ וחשדנות למרחב של מצה ואמון.
וגם בתוך כל האקטיביות של ליל הסדר, מצה, מרור וארבע כוסות, וגם בתוך הידיעה הלוחשת כי האמון, שעליו כתבתי כאן, איננו ישים כצורתו וגם לא בפסח – עדיין הלב לוחש: אם אתה מאמין שאפשר לחשוד - תאמין שאפשר להאמין. נסה.
אם אתה מאמין שכבר קיר עבה מפריד בינינו, שאנחנו כבר לא ונשארנו לבד (ומה יותר כואב, לבד בחורף או לבד בקיץ?) – תאמין שאפשר ביחד. יותר מכך: תאמין שאנחנו כבר ביחד.
אם אתה מאמין שאפשר ללכת בעולם מלא אגו וגאות, תאמין כי ניתן לקיים עולם מלא שפלות וענווה, עולם טוב ומלא נפלאות ונטול כל שעבוד ומלחמה, ואם לא עולם מלא אז לפחות שבוע אחד כזה. וכבר לימד אותנו רבנו צדוק הכהן מלובלין:
"כלל הדמיונות וההרהורים שבאדם קבועים בג' שורשים דקנאה, תאוה וכבוד, ושורש השורשים הוא הגאות... והתיקון לזה הוא ענוה, על ידה נתקנים כל מחשבות של תוהו, כי על-ידי זה אינו רוצה לחשב רק מה שרוצה ה' יתברך (צדקת הצדיק, פסקה רו)".
שבוע אחד של תיקון עולם התוהו, לא היבריס וגאווה והמסע האין-סופי הזה השוטף את כולנו הזוקק אשרור בכל רגע ובכל דרך ומכל אדם – אלא שבוע של שלמות וענווה, של לחם עוני שבחופו סוד ההתענגות על עצם ההיות שלנו, על עצם נפלאות הירוק הניבטות אלינו מכל עבר.
* * *
כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת (מיכה ז, טו).
חג שמח, מלא פלאות ונפלאות.
המאמר פורסם במגזין "שבת" מבית "מקור ראשון"
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
