בספר ילדים חדש, עינת ברזילי מנסה לפרוץ את גבולות המגזר
בספר הילדים החדש שלה, "גמדקסם", זונחת ברזילי את הסוגיות הבוערות של המגזר לטובת עולמם של הגמדים, הקסמים והחלומות. ראיון
בשנים האחרונות אנחנו עדים לשטף של סופרות דתיות כמו שהרה בלאו, אמילי עמרוסי וגילית חומסקי, שכותבות על החברה הדתית שממנה הן מגיעות - כך שהנושא האחרון שהייתם חושבים שיעמוד במרכז הספר של ברזילי, אחת הדוברות המזוהות עם המגזר, יהיה גמדים. קשה לפספס את ברזילי בעשור האחרון, ואם בכל זאת לא עקבתם אחרי כל מעלליה, אז הנה בקצרה: היא הייתה מראשונות הכותבים בערוץ nrg יהדות בימיו המפוארים של רועי שרון וערכה אותו אחריו, כתבה עשרות טורי דעה בבמות שונות על יחסי דתיים וחילונים, תרבות וספרות, וכן - גם על רווקות. היא גם הגישה את "המסרגה" - תוכנית האינטרנט שליוותה את הסדרה "סרוגים".
ההמשך הטבעי היה אמור להיות רומן שיעורר פולמוסים בעלוני שבת, אבל הקוראים שמעניינים את ברזילי הם דווקא ילדים. "יש לי אחיינים, שהם האהובים הכי גדולים שלי. מהשנייה שהם נולדו התמזגנו, הם ואני. יש להם דמיון ער וחי, הם עוד לא הושחתו. אליהם רציתי לדבר", מסבירה ברזילי את הפנייה לקהל הצעיר.
היא מספרת שהכתיבה מלווה אותה עוד מילדות, וכראיה שולפת מחברת מכיתה א' עם אחד השירים הראשונים שכתבה, ליום העצמאות: "דגלים נישאים, תשואות המונים, ילדים לבושים כבגדי הדגלים. מה קרה, מה מתרחש? המדינה בת שלושים וחמש".
"הייתי ילדה פיוטית, חולמנית, מזל דגים, כתבתי שירה כל הזמן וקראתי המון ספרים", היא מעידה על עצמה. "תמיד כתבתי את ההצגות בבית ספר ובבני עקיבא, אבל ההורים שלי, למרות שאמא מורה לספרות ואבא שבתור נער שלח שירים לעיתונים, לא היו מהסוג שדחפו אותי לכתוב, בטח לא כתיבה שמובילה לקריירה שפרסום בצדה". אבל יצר הכתיבה היה חזק מההורים. ברזילי למדה תקשורת באוניברסיטת בר–אילן. ההתנסות הראשונה שלה בעולם התקשורת הייתה ב"מקור ראשון", ומשם המשיכה לתוכנית "מוצ"ש בראשון" בהנחיית עליזה לביא ובעריכת אורי אורבך. "עסקתי בטלוויזיה אבל תמיד נמשכתי לכתיבה", היא אומרת. ב–2005, כשהוקם nrg יהדות, נסללה עבורה הדרך לכתיבה פובליציסטית וספרותית. "תמיד הפנו אותי לדברים הדתיים, ואני רציתי לכתוב על ספרות ותרבות. צריך לראיין את ג'וני שועלי שמתחזק? שלחו אותי. יש הצגה של יוכי ברנדס? אני אסקר. תמיד מחזירים אותך למגזר".
את nrg יהדות עזבה בטריקת דלת לצד סיפוק גדול, לאחר שמאמר דעה מאת השדכנית רבקה שמעון שהעלתה לערוץ צונזר על ידי העורכת הראשית של האתר. הצורך לבעוט ולעורר פולמוסים לא נעלם, והיא מצאה לו במה באתר "צו פיוס", שאותו היא עורכת בארבע השנים האחרונות. "כשהגעתי לצו פיוס, הוא היה אתר תדמית. הפכתי אותו לאתר עיתונאי", מסבירה ברזילי. "חשבתי ש'צו פיוס' צריכים לוותר על הדימוי המתקתק של 'בואו נמצא את המכנה המשותף' אלא להפך - שכולם יציפו את המחלוקות". לאתר גויסו כותבים דעתנים כמו יעקב אייכלר, לינוי בר גפן, אלישיב רייכנר, תמר זנדברג - טרם בחירתה לכנסת - ועוד, והטורים מקודמים באתרי החדשות המרכזיים. "הרעיון הוא שכל השכבות והפלגים באוכלוסייה יקבלו ביטוי, אבל תקיף, אמיתי, כן".
אחד הפרויקטים המרכזיים שברזילי עובדת עליהם בימים אלו הוא הקמפיין לחינוך המשותף של בתי הספר המשלבים דתיים וחילונים, בהשתתפות דמויות בולטות במגזר כמו שר החינוך שי פירון, אראל סג"ל, אפרת שפירא–רוזנברג, ג'קי לוי וקרני אלדד.
ברזילי עצמה למדה כילדה בבית ספר חילוני. אביה היה איש קבע בחיל האוויר ושירת במצפה רמון, והוריה בחרו לשלוח אותה לבית הספר בקיבוץ שדה בוקר. "אלו היו ארבע השנים הכי טובות בחיי. שדה בוקר הוא בית ספר מדהים שמדגיש ערכים נשגבים של חופש, חירות ושוויון. היו ערבי קהילה והתנדבנו עם הבדואים, היו שעתיים בשבוע על בן–גוריון במערכת ובמקום תפילה, הבוקר היה נפתח עם שיר בהנחיית המוזיקולוג נחומי בר ציון, כמו בשנות ה–50 בקיבוץ". השנים שבהן בילתה בבית הספר ההוא, כך היא מספרת, עיצבו את תפיסת עולמה בנוגע לדתיים וחילונים: "איתי אי אפשר לדבר על העגלה הריקה; לא המורה הדתייה בבית ספר לימדה אותי מה זה חילוני ואיך צריך להתייחס אליו -- אלו היו החברים שלי מהכיתה. החוויה הזו עיצבה אצלי תפיסה הומניסטית, היא לימדה אותי שכולנו בני אדם. ההגדרות של 'חילונים–דתיים' הן פיקציה. החיבור שלי עם אנשים הוא בכלל לא על הרקע הזה". עם זאת, היא מודה ש"ברור שהחינוך המשותף לא מתאים לכולם, הוא לא נועד להחליף את המערכת הרגילה".
את מתגעגעת לעולם העיתונות?
"האתר של 'צו פיוס' מאוד אקטואלי, אבל ברור שזו לא עיתונות מסורתית. צו פיוס הוא מקום של אנשים מאוד איכותיים ואני מרגישה שם שמורה ומוגנת מבחינה נפשית וערכית. אני אוהבת את העיתונות, המשכתי לכתוב טורים איפה שאפשר, אבל התחום השתנה, מה גם שאני לא טובה בלקחת הזדמנויות בכוח. כשנותנים לי במה אני פורחת, אבל באופי שלי אני יותר מש"קית חינוך שרוצה שכולם יהיו חברים טובים שלי, לא איזו מנהלת מותג נמרצת. בעולם העיתונות היה לי קשה".
אולי זו הסיבה שבגללה ברזילי מרגישה בנוח דווקא עם ילדים. בעבר הנחתה תוכנית בערוץ הילדים, וכיום היא עובדת עם אמילי עמרוסי על פרויקט פרשת שבוע לילדים. מאחורי האישיות התקשורתית והדעתנית, עדיין חיה ילדה חולמנית. "אני מרגישה דברים בעוצמות גבוהות. הכול מגיע אליי, גם עלה שנופל בחדר השני", היא אומרת.
הספר שלכבודו התכנסנו הוא "גמדקסם" (דני ספרים). הוא מלווה באיורים צבעוניים ומאירי עיניים של המאיירת רינת גלבוע ("בלי הקסם שלהם זה לא היה עובד"), וסגנון הכתיבה רחוק מאוד מספרי הילדים הדידקטיים שיצאו בשנים האחרונות. "הוא לא חינוכי כי לא הייתה לי אג'נדה, אני טיפוס שקצת חי בסרט, בפנטזיה", מודה ברזילי. "אני מרגישה בנוח בתוך קולנוע, מחול, כל מה שלוקח אותי מהמציאות. אני חושבת שצריך להחזיר לילדים את הדמיון. אני לא סובלת את הספרים שכל מטרתם היא להעביר מסר חינוכי בסגנון 'יש לי שני אבות' או 'נולד לי אח יותר יפה ממני'. צריך קסם ודמיון".
זהו שיתוף פעולה שני של ברזילי וגלבוע. הספר הקודם של השתיים, "מחבואים בלוח השנה", החל מאיורים של גלבוע שברזילי חיברה עבורם חרוזים. בספר החדש עומדת דמותו הקסומה של גמדקסם, שמפזר אבקת חלומות שלפי צבעה נקבע החלום. "למרות כל המסכים שמקיפים אותנו, כולנו חולמים", מסבירה ברזילי את הבחירה לעסוק בחלומות. "החלום הוא זירת חיים שלישית, יש חיים ומוות ויש עוד זירה שבה מתרחשים חיים שלמים". במהלך השיחה היא מטעינה את החלומות במושגים פסיכולוגיים, רחוקים–משהו מעולמם של ילדים. "החלום הצהוב, המתרחש בשדה פתוח, משקף רצון לחופש נפשי מוחלט; החלום הירוק בג'ונגל הוא הרצון ללכת למקומות מסוכנים; החלום האדום על הקרקס הוא חלום על מימוש עצמי. בסוף אתה כותב את עצמך גם כשאתה כותב לילדים".
אצל הרבה סופרים וזמרים, הרצון ליצור ספר או שירי ילדים הגיע אחרי שהם עצמם הפכו להורים. ברזילי נמצאת כיום בזוגיות, אבל לא חוששת שהוצאת ספר ילדים תגביר את הלחץ שממילא מופעל עליה. "יש לי איזה שעון פנימי, לא ביולוגי, נורא אישי ואחר. אין לי אג'נדה של 'קודם קריירה ואחר כך משפחה וילדים'. הקמת משפחה תלויה בזוגיות ובאהבה, ומשם זה יקרה. אפילו לא התחלתי לפחד ולדאוג. אני תרה אחרי קשר עמוק ואמיתי, וזה קורה לעתים יותר רחוקות. אני לא נמצאת בזוגיות רק כדי לא להיות לבד. וכשאין קשר עמוק, מילאתי את ימיי ביצירה ובחברים. יש לי חברות פרקטיות שאמרו 'זהו, הגענו לגיל 30', ומראש יצאו עם רק בנים שיש איתם סיכוי לחתונה. אצלי זה לא כך. במשך כל השנים חיפשתי את הדבר העמוק והמיוחד, לא את החתונה. עכשיו אני מקווה שסוף–סוף התבשלתי והתבגרתי. השאיפה היא קשר עמוק שיוביל להקמת משפחה".
יש לך שאיפות להוציא רומן?
"אני כותבת שירה, אבל פרוזה לא מושכת אותי. אני כותבת קודם כול לילדים כי אני קצת פחדנית, לכתוב למבוגרים זה מסגיר. כשהייתי אצל דב איכנולד, המו"ל של "ידיעות ספרים", הוא אמר לי: 'מה את מתחבאת מאחורי ספרי ילדים, תכתבי רומן ואני אוציא אותו'. אבל אני עדיין לא מוכנה לרומן. כתיבה היא עסק אינטימי, אם הייתי יודעת לשקר ולזייף אולי הייתי יכולה. אחרי שיהיה לי בעל וילד יהיה לי אומץ לכתוב רומן. אשב תחת גפני ותאנתי ואפתח את הארכיונים האישיים".
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
