הבשורה על פי סוסיא: הנוצרים שבאו להתנחל
כומר הולנדי, משפחה ניו-זילנדית ומהנדס דרום-אפריקני מתגוררים בהתנחלות מבודדת בדרום הר חברון המונה כחמש מאות תושבים. ככה זה קרה
קווין וגייל ברוקט היו בעברם נוצרים מאמינים. בכל שבת היו מלווים את ילדיהם למשחקי רוגבי בפארק, ובראשון הלכו לכנסייה. החיים בקהילה היו נוחים ושקטים. "סוף-סוף הרווחתי יותר מאשר הוצאתי", קווין מספר בגאווה, "ובתוך שנתיים עמדתי לסיים לשלם את המשכנתא על הבית". ואז תקף אותם במפתיע חיידק מוזר: היהדות. קווין ואשתו גייל נמצאים היום בעיצומו של תהליך גיור. הוא כבר חובש כיפה, והם חיים בדרום הר חברון, ביישוב כרמל, המונה כ-500 נפשות .
מתברר שלא רק משפחת ברוקט חריגה בנוף הפראי. לתופעה אחראי אריאל ציון, תושב סוסיא, שבגלגולו הקודם נודע כברט וודג'וויק, כומר פרוטסטנטי מדורדרכט שבהולנד. "אין ספק שקשה יותר להיות יהודי", מודה ציון בהיר העיניים. "אתה קם בבוקר ומתפלל, בצהריים מחפש אוכל כשר. מצד שני, בשבילי כאדם זה היה הכרחי. כשאתה חי בשלום עם עצמך, קל הרבה יותר. בישראל אני מרגיש בבית ואילו בהולנד אני מרגיש בארץ זרה. אני מאושר ואין לזה קשר למצבי הפיננסי. בהולנד הייתה לי עבודה הרבה יותר טובה ושקטה, אבל אתמול נסעתי לירושלים ואמרתי לעצמי: וואו, אני גר במקום שממנו אני יכול להגיע אליה בכל יום".
ציון נולד למשפחה נוצרית עם היסטוריה של כמורה. בצעירותו היה פעיל בהנהגת נוער הכנסייה, אבל כשהתגייס לצבא משהו התפרק. הוא התחיל לנסות דברים חדשים, אבל עם השחרור, אחרי ששוטט בעולם וניסה להבין את מהות החיים, החליט להפוך לכומר. בגיל 30 כבר היה אחרי הסמכה והנהיג קהילה קטנה של שבעים מאמינים, אבל ככל ששקע יותר בכתובים עלו אצלו שאלות מטרידות. "שבעים וחמישה אחוזים מהברית החדשה עוסקים בכמה חשובה ארץ ישראל ובחשיבות חזרת היהודים אליה, ובכנסייה אף אחד לא דיבר על זה", הוא מספר. "חשבתי לעצמי שאם אתפלל אז אלוהים יכוון אותי לדרך הנכונה, כי יש הרבה קבוצות, אז איך אבחר? התחלתי להסתכל אחרת על הדברים".
הקהילה הפרוטסטנטית בהולנד היא פרו-ישראלית, ולא פעם התפרסמו בה דיווחים על מה שקורה אצלנו. יום אחד נתקל ציון בתמונה בעיתון פרוטסטנטי של חגיגת סוכות. הוא פנה לתנ"ך לחפש הכוונה, ופתח את ספר זכריה, פרק י'ד, פסוק ט'ז: "והיה כל הנותר מכל הגויים הבאים על ירושלים; ועלו מדי שנה בשנה, להשתחוות למלך ה' צבאות, ולחוג את חג הסוכות".
"הבנתי שהוא מדבר שם על כל האנשים, לא רק על היהודים", ציון מפרש. "הלכתי לאנשים בכנסייה שלנו ושאלתי: מה נעשה? אם אנחנו הולכים לפי הכתובים, בעתיד נצטרך לחגוג את סוכות. ואז נברתי בספרי ההיסטוריה ומצאתי שעד שנת 325 הנוצרים הקדומים חגגו את סוכות וגם את פסח, ויום המנוחה היה בכלל שבת. היה זה הקיסר קונסטנטינוס שהעביר במאה הרביעית את יום המנוחה לראשון, כי לא רצה להיות דומה ליהודים. אז מה עשינו? התחלנו לחגוג את סוכות, ויותר לא חגגנו את חג המולד ופסחא. העברנו את יום החופש לשבת. חלק מאנשי הקהילה עזבו, חשבו שאנחנו משוגעים".
אריאל ציון הקים ארגון של כנסיות למען ישראל. כשפרצה האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000, ומעט מאוד תיירים הסכימו להגיע לכאן, החליט להטיס קבוצות מהולנד, שיגיעו לתמוך. אבל הנוצרים החלו להתנער מהכומר התמהוני. אפילו יהודים משיחיים, שהזמינו אותו בתחילה להרצות בפניהם, נרתעו כשדיבר בשבחה של היהדות וניסה להעמיד אותם על טעותם.
אחרי שקרא כתבה על המתנחלים ביהודה ושומרון, החליט ציון כי בביקור הבא בישראל לא יוביל את אנשי קהילתו רק למקומות התיירותיים, אלא גם למקומות הידועים פחות. הוא פתח מפה, שם אצבע ונפל על הר ברכה שבשומרון. "פגשתי שם את ניר לביא, יינן, שקיבל אותי בחום", הוא מספר. "הייתי בשוק. לאיש היה קשר עם אלוהים, וזה היה מנוגד לתפיסה שלי כנוצרי. אבל לא רציתי לקבל תשובות אמיתיות, כי חששתי מאוד מהכיוון שהתחלתי להימשך אליו".
המרחק בין הכומר הפרוטסטנטי ובין הדת היהודית הלך והצטמצם. בפעם הבאה שהגיע לארץ הפנו אותו לסוסיא שבהר חברון, שם פגש את המזכיר ישראל פלד, שהזמין אותו לשיחה. "כשהתחלנו לדבר על הקשר לאלוהים ועל האהבה לתורה זה היה מדהים", אריאל נזכר. "הייתי המום מהמפגש עד כדי כך שתפסתי לו בציצית ואמרתי: 'אני רוצה ללכת איתך, כי אלוהים איתך'. חזרתי להולנד וכל הזמן אמרתי שאני חייב לחזור לסוסיא. אחרי כמה חודשים חזרתי והייתה לנו עוד שיחה. הוא שאל, 'איך אתה יכול להאמין בתורה כנוצרי? זו מבחינתך עבודה זרה'. לא עניתי, אבל חשבתי שאם אני באמת חושב ככה, אני מאבד את העבודה ואת החברים ואולי גם את המשפחה".
באותו זמן נולד לאריאל בן בהולנד, והוא החליט לערוך לו טקס ברית מילה. "היה לי ויכוח עם חברים כמרים", הוא מודה. "הם טענו שאם אני עושה לבני ברית אני מנתק את עצמי מהנצרות, ואני טענתי שזו שטות. הייתי בטוח בעצמי, ואמרתי לאחד הכמרים: 'בוא נלך למוהל ושם נשאל את אלוהים אם זה בסדר'. הגענו לטקס, בהתחלה שתינו קפה, אחר כך הלכנו לחדר השני ואז שמעתי מישהו נופל על הרצפה. ראיתי את הכומר שבא איתי שרוע. חשבתי שמשהו לא בסדר איתו, רציתי לקרוא לרופא, אבל הוא קם ואמר שאין בעיה. המשכנו בברית ואז הוא התיישב על הכסא וסיפר: 'כשהייתי על הרצפה כאילו חלמתי. הבנתי את החשיבות של ישראל ואין לי תשובה לתת לך, אבל זה חייב להיות טוב'. שישה שבועות אחרי שבני נימול אמרתי שזה לא הגיוני שהוא כן ואני לא. הלכתי לקליניקה. אני לא יכול להסביר, אבל הברית הייתה חוויה מופלאה".
משם כבר לא הייתה דרך חזרה. אריאל שקע עמוק בתהליך. הוא היה כל הזמן על הקו ישראל-הולנד, ובחג השבועות 2004, אחרי שיחה עם הרב נחמיה קרקובר, משהו הלם בו. יומיים התהפך במיטתו. "אלה היו שני לילות איומים, כי הבנתי שאם זו האמת אני מאבד את עולמי", הוא מספר. "אבל אמרתי לעצמי: 'אתה הרי בטוח שאלוהים הביא אותך לנקודה הזו, אז דווקא עכשיו אתה מטיל ספק?' החלטתי שאני לא רוצה לסיים את חיי בידיעה שלא הייתי ישר עם עצמי. כשחזרתי הביתה אשתי שאלה איך היה, ואמרתי לה שהיה מדהים, ושאני רוצה להתגייר. היא פקחה עיניים ושאלה 'השתגעת?'. היא הייתה נסערת, לא רצתה לשמוע. היא אמרה שאם יש עשרה אחוז שאני טועה אז מאה אחוז שנלך לגיהינום. הסברתי לה שאני צודק, ושכשאני קורא את התנ?ך הכל מסתדר לי. לא דיברנו על זה במשך שנה וחצי, עד שהיא השתכנעה לעזוב את הנצרות".
מה אמרו בקהילה שלך?
"שאלו: 'מה עובר עליך? אתה לא מדבר יותר על ישו, אתה מדבר רק על רש"י והרמב"ם. אתה בכלל חושב עליו?'. אמרתי להם שאני כבר לא מאמין בו. 70 אחוז שמעו לי, 30 אחוז פחדו ממה שיכול לקרות. אמרתי: 'מי שלא מאמין, בוא נראה מה אומרים המקורות'. היו שם בערך 15 כאלה. אחרי שלושה חודשים אף אחד כבר לא שאל שאלות".
איך קיבלו את זה החברים?
"98 אחוזים מהכמרים שהכרתי החשיבו אותי כבוגד ואמרו שאלך לגיהינום. רבים מחבריי הטובים ניתקו כל קשר, חושבים שאני מקרב אנשים לשטן. אחד מהם אפילו כתב לאנשי הכנסייה שלי: 'אל תקשיבו לאיש הזה'".
מה עם המשפחה?
"ההורים שלי לא היו איתי באותה כנסייה, ולכן לא היו מעורבים בתהליך. אחר כך הם קראו כתבה עליי בעיתון והיו בהלם. למרות ששורשיה של אמי יהודיים, והשם של הסבא של סבא שלי היה שלמה לוי, היה לה קשה. בהתחלה היא ניסתה לשכנע אותי לחזור לנצרות, ואני כל הזמן לקחתי אותה לתנ"ך ולא היו לה תשובות. לפני פחות משנה אבי חלה ונסעתי להולנד. חבר בא איתי, והוא שאל אז את אמי אם לא מפריע לה שהתגיירתי. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא אמרה: 'אני לא יכולה למצוא בזה משהו רע'".
ציון התגייר. הוא הגיע ארצה ב-2006, בימי מלחמת לבנון השנייה, ובחר לגור בסוסיא, שקיבלה אותו בזרועות פתוחות כשביקר שם. "גם ככה להמיר דת זה תהליך קשה", הוא אומר, "אז לפחות שהקליטה תהיה קלה". יום אחרי שהגיע, הוא ושלומית אשתו נישאו בטקס יהודי כשר.
ציון הפיץ את סיפורו היוצא דופן ברחבי הרשת בתקווה שעוד אנשים מתלבטים ימצאו לעצמם תשובות, ואולי יבואו בעקבותיו לארץ הקודש. ואכן, בשורת ציון הגיעה גם לדרום אפריקה, לעיירה סמוכה ליוהנסבורג.
רונאל, פעם נוצרייה אדוקה, תמיד חיפשה איך לעבוד את אלוהים קרוב ככל האפשר. גם אצלה ההתעמקות בברית החדשה לא הסתדרה עם השאלות שעלו מהדף. "זה לא משהו שאתה מחפש, זו תשוקה שקיימת אצלך לאלוהי ישראל", רונאל מסבירה. "לא הכרתי אף יהודי, לא היה לי קשר ליהדות, אבל רציתי לשרת את האל בצורה הכי נכונה. הבלגן הראשון היה לשרוף את עץ חג המולד. זה לא קיצוני. זה משהו שחשבתי שיחבר אותי לאלוהים, והוא בכלל לא. הוא טקס פגאני. כששרפתי הרגשתי שאני על הדרך הנכונה, אבל הייתי לבד כי כולם מסביב חשבו שאני משוגעת".
חייבים הרבה אומץ כדי לעשות דבר כזה.
"שמע סיפור. הבן הגדול שלי, יהודה, היה אז בן חמש. לא היו לנו עוד ילדים. באותה שנה נסענו לחופשה בקייפטאון, ובאחד הימים הלכתי על החוף המדהים והתפללתי לאלוהים. שאלתי אם אני בסדר, או שאני מאבדת את זה. לא היה קל. אמרתי: 'תן סימן. אפילו צדף'. התחלתי לחפור בחול ומצאתי כוכב ים. שאלתי, למה כוכב ים? הלכתי לתנ"ך, לספר דניאל פרק י'ב: 'והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד'. נכנסתי להיריון. 12 שנים אחר כך, בי?א באדר, הלכנו למקווה. למחרת התחתנו בחתונה יהודית".
בקצה השני של העולם, קווין וגייל ברוקט החלו לארגן מחדש את חייהם בניו זילנד. "לפני עשר שנים הבנו שהדרך שבה הכנסייה התייחסה לכתובים לא מתאימה לנו", קווין מספר. "הפסקנו לחגוג כריסמס וחגגנו את פסח, את שבועות, את החגים שכתובים בתנ"ך. זה משהו עמוק. ככל שקוראים יותר, אתה מבין יותר ואנחנו מגיעים ממקום שבו אין קהילה יהודית".
גייל צוחקת: "חגגנו לפי הבנתנו, כי אפילו לא היה לנו את מי לשאול. לא שרפנו את עץ חג המולד, אבל הפסקנו לקנות אותו בכל שנה, ואני מאוד אהבתי את התקופה ההיא של ההכנות. זה זמן של משפחה. ככה גדלנו, ולצאת מזה לא היה פשוט. המשפחות שלנו היו עצובות ופגועות על שכבר לא רצינו להשתתף איתן בטקסים המסורתיים".
משפחת ברוקט התחילה להיות מבודדת בעיר שאין בה אפילו בית כנסת. ילדיה כבר לא הלכו למסיבות כיתה, גם משום שהן נערכו בשבת וגם בגלל האוכל הלא כשר שהוגש בהן. גם בעיירה של רונאל ויוסף, בדרום אפריקה, לא הייתה קהילה יהודית. הילדים למדו בבית עד שהמשפחה החליטה לעבור לגור ביוהנסבורג, שם יש כבר בתי כנסת וקצבייה כשרה. במשך שנה וחצי הבית עמד למכירה ודבר לא קרה.
"רונאל התפללה כדי לברר מדוע אנחנו תקועים, וחזרה עם תשובה שאנחנו צריכים לעלות מיידית לישראל", יוסף נזכר. "זה נראה לי בלתי אפשרי. היה לנו עסק, אבל אמרתי: אם זה מה שהשם רוצה, זה מה שיהיה. זה היה ביום חמישי, וביום שני שאחריו הבית שלנו נמכר. כשהרב שאל אותי, 'למה אתה רוצה להיות יהודי?', אמרתי שאף פעם לא רציתי, אבל כשהתחלנו את המסע אמרנו שמה שנגלה - זו תהיה האמת ואיתה נלך. כשבאנו לישראל לא ידענו בכלל מי הם הישראלים. כאן גילינו מה זה צבר".
רונאל בדיוק מצאה אז ברשת את סיפורו של אריאל ציון מסוסיא, ומיד כתבה לו דוא"ל. ציון ענה וביקש שלא תעלה מיד אלא רק אחרי שתשלים את תהליך הגיור, אבל היא אמרה לו שזה לא תלוי בה, זה רצון האל. אריאל הבין שיש פה עסק עם אמונה עמוקה, והבטיח שיעזור.
משפחת ברק הגיעה ביוני 2010 לסוסיא עם אשרת תייר, בלי בית או עבודה. בכל שלושה חודשים הם נאלצו לעזוב כדי לחדש את אשרת השהייה: פעם לירדן, בפעם אחרת לטורקיה. רונאל מספרת שהייתה מבוהלת: אולי יגיע היום שבו ישאירו אותם בחוץ.
"בהתחלה המעבר לסוסיא היה קשה מאוד בשבילי", היא מודה. "זה מקום קטן ורחוק, ואני רציתי לגור בירושלים, קרוב לכותל. הייתי נוסעת לשם בכל שבוע, מסתובבת ברחובות ובוכה. הייתי אומרת 'אלוהים, למה בסוסיא ולא פה?'. ואז קברנו בסוסיא את אחד התושבים. עמדנו בבית העלמין, מול הנוף המדהים, והבנתי שזה המקום".
הסיפור של גייל וקווין דומה. גם הם נדלקו על ארץ הקודש רק מסיפורים. הם העמידו את ביתם למכירה, וכמו בנסים שתוארו כאן, בערב פסח, כשהם ליד שולחן הסדר, הגיע סוכן הנדל"ן וסיפר שקיבלו הצעה והם בדרכם לארץ המובטחת.
גייל וקווין התחילו באריאל שבשומרון, וחזרו לדרום אפריקה כי שהו כאן ללא אישורים. מאחר שמכרו את ביתם הם נדדו במשך חודשים - פעם גרו בחנייה, פעם אחרת במחסן. "לא היו לנו אפילו רהיטים", גייל נזכרת. "שרדנו כמו בקמפינג. לקחתי את הילדים למשרד ריק, ושאלתי: 'אתם חושבים שנוכל לגור כאן?', ובני הצעיר אמר: 'אל תדאגי, אנחנו הברוקטים, נעשה את זה'".
אל החדר נכנס מרסל קורטקס, בחור הולנדי מגודל. גם לו יש סיפור חיים מרתק שהביא אותו לסוסיא. בצעירותו היה מרסל בחור פרוע. הרבה אלכוהול זרם בגופו. בשנות ה-80, לפני שהידרדר למקומות לא רצויים, חבר המליץ לו להתנדב בקיבוץ. הוא הגיע לכפר בלום והתאהב במקום, בארץ, אבל לא הפסיק לשתות. דווקא באילת, בקהילה של נוצרים, הוא מצא את אשתו יולנדה וחזר לנצרות כדי לשקם את עצמו. השניים ניסו לבנות חיים בהולנד בתחילת שנות ה-90, אבל ישראל לא עזבה אותם.
היום מרסל הוא נגר בעיצומו של תהליך גיור. "ההימצאות שלנו פה היא חלק מהאמונה שהביאה אותנו", הסביר . "חייתי הרבה שנים באילת וזה היה כיף. כשעזבתי שם בתחילת שנות ה-90 אמרתי שזה המקום שאני רוצה לחזור אליו, אבל היום אני לא מחפש נוחות או חיים קלים. זו האמונה שמביאה אותנו להבנה שחתיכת האדמה הזו שייכת לעם היהודי, ולא לאף אחד אחר. כשאתה רואה את החדשות ושומע על המו"מ עם הפלסטינים, הידיים שלך מתאגרפות בזעם".
מה מביא בן אדם שגר במקום רגוע, בקצה השני של העולם, ללבו של הקונפליקט הזה?
אריאל: "הבעיה הגדולה היא שהערבים לא מכירים בזכותנו לחיות פה, או אפילו בהולנד. פעם, כשנסעתי שם ברכבת, ניגש אליי ערבי ואמר: 'זה לא מאבק על אדמה: אתה יהודי, ולכן אני מעדיף אותך מת'. אני לא מרגיש רע שאני חי פה. הבעיה היא שהערבים לא רוצים אותנו כאן וגם לא בירושלים, או בתל אביב".
רונאל : "תראה שאם העם היהודי יתקרב יותר להשם, הבעיה הערבית תהפוך לשולית. כשאני רואה את כל השנאה והזעם שיש בהם, אני יודעת שזה אנחנו. לנו יש את התורה ואת האחריות".
יוסף : "אנחנו פה לא כדי לפתור את הבעיה הישראלית-ערבית. לא עברנו לכאן מסיבות פוליטיות, זה לא חלק מהאג'נדה שלנו. אני משאיר את הפוליטיקה לפוליטיקאים, ואם השם אומר שכאן נישאר, אז כאן נישאר. אם מחר האיש החביב עליי, ביבי נתניהו, יגיד, 'מצטער, אתם צריכים ללכת', אני אלך".
גייל נזכרה איך פעם, עוד כשהיו בניו זילנד וקווין נסע לחגוג פה את שבועות, הוא ביקר ביהודה ושומרון. היא הייתה מבוהלת ואמרה לו שברגע שהוא יוצא משם, שיתקשר. היום, בסוסיא, בלב כפרים ערביים, הילדים שלה מסתובבים לבד ביישוב והיא מרגישה הרבה יותר בטוחה מאשר בגלויה ההיא של ים וסירות מפרש.
"בשבוע שעבר היה הטרמפ הראשון שלי בארץ", היא התגאתה. "בניו זילנד תמיד מזהירים אותך לא להיכנס למכוניות של זרים. היה חושך, שמונה בערב, והייתי צריכה להגיע מקריית ארבע לכרמל. קור אימים, אבל לא עברה שנייה ועצרה מכונית. הבחור בפנים היה נחמד, דיבר אנגלית ולקח אותי עד הבית".
יוסף מיד נזכר בסיפור משעשע מהווי הטרמפים המקומי: "רונאל לקחה טרמפ עם איזה חסיד. הוא נהג ודיבר. לא הפסיק לטחון במשך עשרים דקות. ואז היא אמרה: 'סליחה, אני לא מדברת עברית',.
רונאל צוחקת: "השיחות בטרמפים האלה הן הכי טובות שתוכל למצוא. בכל התהליך הזה יש דברים קיצוניים. אני לובשת עכשיו, למשל, שמלה שעלתה לי חמישה שקלים מחנות של דברים בחמישה שקלים. איפה יש דבר כזה בדרום אפריקה?".
אחר הצהריים, ביום שבו נפגשנו, המריא אריאל ציון להודו. קהילה של כמה אלפי אנשים במדינת הענק התעניינה בסיפורו המרתק ובתפקידה של ארץ הקודש בחייו. חיי היומיום ממשיכים עם הבת של גייל וקווין, שהתחתנה עם ישראלי, ובאופק כבר יש נכד כחול-לבן.
בשל עומס הפניות של מתגיירים מרחבי העולם, החליטו בסוסיא לחלק את הקהילה החדשה ליישובים סמוכים, כרמל למשל, שם מתגוררת משפחת ברוקט. "אני הייתי בעד, וגם היישוב היה בעד, אבל כשהחלו להגיע עוד ועוד אנשים החלו גם לעלות שאלות והחליטו לווסת את ההגירה", מספר ישי צור, צבר תושב המקום. "פתאום אנשים בעולם יודעים שיש ירושלים ויש סוסיא".
"אני זוכר שכשעברנו לישראל נסעתי לבאר שבע, לתחנה המרכזית", מספר יוסף. "רציתי לקנות משהו וביקשו תעודת זהות. אמרתי שאין, והיה קשה להסביר שאני תייר שגר בישראל, ובכל זאת יש לי ציצית. אבל שם הבנתי שאם אתה יהודי וגר פה אתה קרוב להשם, וזה לא משנה אם אתה דתי או לא. אתה במאה אחוז יותר יהודי מכל יהודי שגר בגלות".
ואתה דרום אפריקני שבקושי הכיר את ישראל לפני כמה שנים.
"המשפחה שלי אמרה שסוף-סוף יש שם למחלה - יהדות".
כשהקפצנו את יוסף לעבודה במחלבה פגשנו שם את איתן דביר, מי שהיה פעם פיטר דה-ביר, גם הוא דרום אפריקני, נוצרי מאמין לשעבר. דביר היה ראש המחלקה ללימודי גרפיקה באוניברסיטה, והיום הוא אחראי שהיוגורט ייכנס בול לקופסה. כששוחחנו הוא הודה שהיה מעדיף סביבה אקדמית יותר, אבל זה מה שיש ועם זה ינצח. "שינוי גדול", הוא מחייך. "עבדתי הרבה שנים מול צג המחשב וגם זה מתיש. הייתי שמח לעבוד בעבודה שמתאימה לי יותר, אבל כרגע השפה היא המכשול. לא נורא, השם כיוון אותנו ואני מאושר. יש עוד ועוד נוצרים ששואלים את אותן שאלות שאנחנו שאלנו פעם, ואולי יום אחד גם הם יגיעו".
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
