הכירו את ”הסנהדרין“ שהביאה להקמת התנועה הרפורמית
71 יהודים התכנסו במאה ה-19 לישיבה חגיגית, שנועדה לסלול דרך להשתלבות באימפריה. אפילו הם לא ידעו שהם כותבים את המצע לתנועה הרפורמית
ערב המהפכה הצרפתית (1789) חיו בצרפת כ-40 אלף יהודים, רובם בשני ריכוזים גדולים: האחד של יוצאי ספרד ופורטוגל, שהיו מרוכזים בדרום צרפת, סביב העיר בורדו. השני, האשכנזי, בחבל אלזס (צפון מזרח צרפת), שסופח לצרפת פחות ממאה שנה לפני כן. כיבושי נפוליאון הכניסו תחת כנפי האימפריה ריכוזים יהודיים נוספים, במיוחד בצפון איטליה.
סיסמת המהפכה - "חירות, שוויון ואחווה" - לא יכלה שלא להתייחס גם ליהודים. כך לפחות הם חשבו. אלא שהדברים לא היו כל כך פשוטים. רוחות המהפכה לא יכלו לדעות הקדומות שאותן הפיצו תועמלנים נוצרים במשך למעלה מאלף שנה. ההתנגדות למתן שוויון זכויות ליהודים חזרה על אותן טענות מוכרות כל כך משנאת היהודים הישנה: היהודים מתבדלים מדרכי האומות, הם עושקים את הנוצרים בריבית הגבוהה שהם נוטלים עבור כספם, הם לא יצרניים, גופם בלתי מוכשר לעבודות פיזיות, ולכן הם פונים לעיסוקים בלתי חוקיים.
מי שהתעקש להחיל את עקרונות השוויון על היהודים היה האב אנרי גרגואר, כומר מהפכני מבלואה. הוא אמנם חזר בכתביו על הסטריאוטיפים הארסיים שהודבקו ליהודים, אך טען כי אלה נוצרו כתוצאה מיחסם של הנוצרים כלפיהם. בסופו של דבר גברה ידם של מצדדי האמנציפציה, וב-27 בספטמבר 1791 התקבלה ההחלטה שלפיה "כל אדם העונה על התנאים האלה, נשבע שבועת אמונים כאזרח ומתחייב למלא את כל החובות שמטילה החוקה - זכאי ליהנות מכל היתרונות שהיא מבטיחה. האספה מבטלת את כל הדחיות, הסייגים והיוצאים מן הכלל שנכללו בהחלטות קודמות ביחס ליהודים כפרטים ".
למחרת אותו היום קמו יהודי צרפת לבוקר של יום חדש, שונה מאוד מזה שלפניו, אך לא בהכרח טוב ממנו: מס מיוחד, בדמות הפחתה שרירותית של חובות של נוצרים ליהודים, הוטל עליהם; וחשוב יותר, המסגרות הקהילתיות היהודיות, שנהנו מאוטונומיה שיפוטית ושסביבם נבנו מוסדות החינוך, התרבות והדת היהודיים, בוטלו.
המהפכה הצרפתית חרתה על דגלה גם את החילוניות, שאותה ינקה מהוגי הדעות של ההשכלה במאה ה-18. מלחמה הוכרזה נגד הדתות כולן: מנזרים נסגרו, וכנסיות קתוליות הוסבו לכנסיות של דת התבונה. התופעה לא פסחה על היהודים. בתי התפילה שלהם נסגרו, שחיטה כשרה הפכה לבעייתית, וגם טקסי ברית מילה נערכו בחשאי. לראשונה קיבלו נישואי תערובת תוקף רשמי, ובגלל הלוח החדש של המהפכה נעלמה השבת כלא הייתה. צעירים יהודים הושפעו מהתעמולה המהפכנית ומשלטון הטרור ועזבו את דת אבותיהם. על כך מעידים דבריו של הרב יוסף דוד זינצהיים, גדול חכמי צרפת באותו הדור: "נאלצתי להסתיר את הספרייה שלי, הייתי מוכרח לחדול מעבודתי ולנדוד מעיר לעיר, מגבול לגבול, כמהגר נע ונד".
אך מעבר לכל זה היה גם הצורך ב"תיקון היהודים". להעלות אותם מבור הבערות, לחלצם משלטון הרבנים ולחנכם לחיים פרודוקטיביים. הרבה לדבר על כך האב גרגואר: "אפשר ואפשר להכריח את ילדיהם לבקר בבתי הספר שלנו. . . יהיה על הממשלה להחדיר רוח נאורה בהוראת הדת הציבורית של היהודים ולהתנגד שירדימו את חושי הילד בשלל הזיות תלמודיות המהוות עלבון לחוש הבריא".
כמה שנים חלפו, ראשי מהפכנים חשובים נערפו, ומתוך האנרכיה עלה ב-1799 מפקד צבא מוכשר בשם נפוליאון בונפרטה, שתפס את הגה השלטון והנהיג סדר במדינה. כחלק מנטייתו הריכוזית עלתה גם סוגיית מעמדם של היהודים. בעקבות הסתה אנטישמית תהה נפוליאון אם דתם של היהודים מאפשרת להם להיות אזרחיה של מדינה לא יהודית.
לשם הכרעה בשאלה החליט נפוליאון להקים "אספת מעמדות" יהודית שתפקידה יהיה "לתאם את אמונתם עם חובותיהם כצרפתים". באספה ישבו נבחרים מבין נכבדי היהודים בצרפת ובאיטליה הכבושה. אך נפוליאון לא הסתפק בכך וביקש לכנס סנהדרין כדי לתת לתשובות של האספה גושפנקה דתית, ובכך לוודא שהתשובות מייצגות גם את דעתם של המסורתיים שבתוכם.
בישיבת המליאה של אספת היהודים מ-18 בספטמבר 1806 הוקרא מכתב שמודיע כי "ראתה חוכמתו הנשגבה, כי טוב להקהיל בפריז הבירה אספת סנהדרין". נפוליאון בחר במונח "סנהדרין" כדי להציג את עצמו בעיני יהודי אירופה כסוג של משיח, שמחזיר את העם היהודי לימי הזוהר שלו. הגוף החדש שנבחר הורכב מהרבנים שכיהנו באספה, מ-29 רבנים נוספים ומ-25 חברי אספה שאינם רבנים - בסך הכל 71 חברים. 12 שאלות נשאלה אספת המעמדות של היהודים, ועל אותן שאלות התבקשה לענות גם הסנהדרין.
שמונה ישיבות הסנהדרין נוהלו בפאר רב ובטקסיות רבה. הראשונה שבהן התקיימה בא' אדר ראשון תקס"ז )9 בפברואר 1807( ונפתחה בתפילה מיוחדת שחוברה בידי הרב דוד זינצהיים, שנבחר לנשיא הסנהדרין. הנציגים לבשו תלבושת מיוחדת על פי דרגתם וישבו בחצי גורן כשבמרכז הנשיא הנבחר. בתשובות שנוסחו על ידיהם הובעה עמדת הסנהדרין ונוסחה בלשון תקנה אופרטיבית ליהודים.
המטרה שאותה סימנה הסנהדרין והקו שממנו נגזרו התשובות השונות מפורשים בהקדמה לתקנות: "התקנות האלה הן הנה תגדנה אל כל עם ולשון כי דרכי אמונתנו שלמים המה את [=עם] חוקי דתי המדינות אשר בצלן נחיה ומאגודת בני האדם לא יפרידונו". על מנת להגדיל את מרחב התמרון שלהם הגדירו באי הסנהדרין חלקים נכבדים מן התורה ככאלה שאינם רלוונטיים בהיעדר מדינה יהודית.
עיון בפרטי התקנות השונות מלמד על קו ברור של מתיחת ההלכה היהודית עד קצה גבול הפתיחות האפשרי, ואף מעבר אליו. הנושאים שנידונו עסקו בעיקר ביחסים בין יהודים לגויים. ברוב המקרים לא התקשו החכמים להשיב בדרך שתשמח את נפוליאון ואנשיו. אך היו גם אגוזים קשים לפיצוח: כאשר נשאלו אם מותר ליהודים להתחתן עם נוצרים השיבו בניסוח מפותל כי הנישואים הללו תקפים מבחינת החוק האזרחי, "ואף על פי שהוא מן הנמנע שיהיו קידושין תופסים בהם כדת משה", כלומר מבחינת ההלכה הם אינם תקפים, בכל זאת "לא יוטל עליהם עונש חרם".
מוקש התגלה גם בעניין הריבית: "האם אוסר (החוק היהודי) או מתיר לקיחת נשך מנוכרים? " נשאלו החכמים, ובתשובתם התעלמו מן ההיתר של חז"ל להלוות למי שאינו בן ברית והתרכזו בשאלת שיעור הריבית: "סוף דבר הסנהדרין מזכירים ומזהירים כי ריבית המופרזת על המידה. . . אסורה לא בלבד בין ישראל לישראל. . . כי גם לנוכרים מאומות אחרות. יען הדבר הרע הזה הוא שנאוי ונתעב לעיני ה' אלקינו".
הישיבה האחרונה, שבה ננעלה הסנהדרין, התקיימה חודש לאחר הקמתה החגיגית ב-9 במרס . זמן קצר לאחר מכן התכנסה אספת היהודים לאשר את ההחלטות, ולאחר מכן היא פוזרה. לרבים, אפילו מתוך הגוף הנבחר, היה ברור כי התקנות שעליהן הם היו חתומים היו מכוונות לאוזניו של נפוליאון ולא ביטאו את הדרישות שלהם מצאן מרעיתם. יוסף דרייפוס, ציר מחבל הריין התחתי, כתב שמהניסוח של ציפיות הקיסר מהסנהדרין "נודף במקצת ריח של חרפה". במכתב אחר הוא כותב בציניות, "ודאי שאין ר' נתנאל יכול למצוא די מילים בפיו להביע מהו האושר שמכינים לנו, תודה לאל. תסתפקו אפוא בזאת. כשיהיה אם ירצה השם דבר טוב מזה - ודאי שנודיע אותו לכם".
אלא שבקרב היהודים היו שלקחו את ההחלטות ברצינות. דיוני הסנהדרין והחלטות האספה התפרסמו בארבע שפות אירופיות, כמו גם בשפה העברית, ועוררו תחושות מנוגדות בקרב חוגים יהודיים שונים ברחבי האימפריה של נפוליאון. כשנה לאחר פיזור האספה הוקמו בצרפת ובאזורים הכבושים הקונסיסטוריות - ארגונים יהודיים מטעם המדינה שנועדו לתווך בינה ובין ציבור היהודים ולדאוג לכך שהרבנים ילכו בקו הדתי שהותווה על ידי האספה. בשנים הבאות החלו אותן קונסיסטוריות להכניס תיקונים בדת היהודית.
אותה אפיזודה קצרה, שנתפסה על ידי רבים מחבריה כהצגה שבוימה עבור השלטונות שהזמינו אותה, הוציאה תחת ידיה מסמך פרוגרמטי שעיצב את חייה של יהדות מערב אירופה, ולימים היה המצע שעליו צמחה התנועה הרפורמית.
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
