ארדואן נחלש, הקהילה היהודית חוגגת
התערערות מעמדו של ארדואן מתקבלת בברכה אצל היהודים באיסטנבול. בבית הכנסת ברובע גלטה, על כוסית של ראקי, הם שומרים על פרופיל נמוך
נושא השיחה בקרב שותי התה ולוגמי הראקי עבר מהר מאוד לפוליטיקה. היה זה ימים ספורים אחרי שנחשפה פרשת השחיתות הגדולה שמסעירה את טורקיה. אנשי עסקים בכירים, בעלי קשרים עם ראש הממשלה רג'פ טאיפ ארדואן ועם מפלגת "הצדק והפיתוח" שלו - ובהם בנים של כמה מחברי הקבינט של ארדואן - נעצרו בחשד למעשי שחיתות. החשיפה הובילה לסערה ציבורית ולקריאות להתפטרותו של ארדואן. ראש הממשלה מצדו הגיב בהטחת האשמות ב"קבוצות בינלאומיות" - ובכך רמז גם לישראל - שמנסות לחתור תחת טורקיה מבפנים על מנת לערער את היציבות במדינה.
ארדואן נוהג כבר שנים לתקוף את ישראל. רק בשנה האחרונה, בעקבות לחץ כבד מצד נשיא ארצות הברית ברק אובמה, ירד מפלס המתיחות בין שתי המדינות. וכאשר המחאות נגד ארדואן בקיץ האחרון התפשטו מפארק גאזי באיסטנבול אל כל חלקי המדינה, סגן ראש הממשלה בשיר אטלאי האשים את חברי "התפוצה היהודית" ואמר ש"הצלחת טורקיה מעוררת בהם קנאה" (אף שמאוחר יותר התנער מדבריו אלו).
משתתפי ארוחת הבוקר בבית הכנסת היו המומים וזועמים. "יש לנו בעיה, וקוראים לה רג'פ טאיפ ארדואן", אמר הגבר שישב משמאלי. אין ספק שההחלטה של ארדואן להפוך את ישראל ואת "הכוח היהודי" לשעירים לעזאזל פעם אחר פעם - בין אם הוא מאמין בזה ובין אם הוא עושה זאת משיקולים פוליטיים בלבד - מגבירה את הלחץ על היהודים בטורקיה. במהלך העשור האחרון האווירה סביב יהודי טורקיה רוחשת דיבורי עזיבה, הרבה בגלל הניכור החברתי והפוליטי הגובר בעקבות הרטוריקה האנ טי-ישראלית של ארדואן. רבים מהיהודים רואים בהתבטאויות של ראש הממשלה רמז ברור לכך שהוא רוצה שהם יעזבו.
מובן שלא כל היהודים בטורקיה מתכננים לעזוב, ורבים גם מהגרים מסיבות שאין להן שום קשר לדת או לפוליטיקה. אולם אלו שנשארים רואים קשר ברור בין עלייה במספר התקריות האנטישמיות ובין ההתבטאויות של ארדואן. הם גם חוששים שאם ארדואן יישאר עוד זמן רב בשלטון, הנטייה של הטורקים להאשים את היהודים בכל צרה תלך ותעמיק - גם אחרי ששלטונו יסתיים. "כבר שמעתי כל מיני דברים", אומרת לי יהודייה צעירה. "למשל, כאשר מישהו חייב כסף ליהודי, הם מחזירים לו חצי מהסכום ואומרים: 'את החצי השני תרמתי לעזה'".
כיום חיים בטורקיה כ-22 אלף יהודים. מדובר בצניחה דרמטית בהשוואה למאות אלפי היהודים שחיו באזור בימי האימפריה העותמאנית, ובהם יהודים שגורשו מספרד. רוב היהודים שנותרו בטורקיה חיים באיסטנבול. כמה אלפים מתגוררים בעיר החוף בדרום, איזמיר, ומספר המשפחות היהודיות בעיר אנטקיה, על הגבול הסורי, מגיע בקושי למספר דו-ספרתי. כשהוקמה הרפובליקה הטורקית בשנת 1923, המאמץ ליצור זהות טורקית התנגש עם נוכחותם של מיעוטים במדינה. כתוצאה מכך, הארמנים והיוונים נרדפו, אולצו לעזוב את המדינה ונהרגו. לעומתם, ההגירה של היהודים מטורקיה הייתה הדרגתית יותר. "ברפובליקה הטורקית היהודים נחשבו'מיעוט טוב'", אומרת לי הצעירה היהודייה. אולם לפוגרומים שבוצעו, בעיקר נגד יוונים וארמנים, הייתה השפעה גם על הקהילה היהודית.
מאוחר יותר, בשנת 1942, הוטל "מס העושר". במקור הוא נועד למלא את קופת המדינה המידלדלת, אך מבקריו טענו שמדובר בניסיון להוציא את הכוח הכלכלי מידי המיעוטים. בעקבות הטלת המס עלו אלפי יהודים טורקים לארץ ישראל. לאחר הקמת המדינה, קרוב למחצית מהיהודים שנותרו בטורקיה עזבו אותה גם הם.
"אם יהודי רוצה לשרוד כיום בטורקיה, מומלץ לו לשתוק ולהפוך לבלתי נראה", אומר לי איש העסקים אישאק אלטון כשאנו נפגשים במשרדו המרווח המשקיף על הבוספורוס. "כבר עברתי את גיל 80, והחברים שלי אומרים לי שאחרי 80 כבר לא שולחים אותך לכלא", הוא אומר לי, ולא ברור אם הוא מתבדח או לא.
אלטון הוא חבר טוב של פטהוללה גולן, איש דת אסלאמי שחי בפילדלפיה ובעל השפעה גדולה על הנעשה בטורקיה. הוא וארדואן היו בעלי ברית ששיתפו פעולה במאבק במדינה החילונית ובצבא הטורקי. אולם ככל שהשפעתם גדלה, כך הלך והעמיק הקרע ביניהם. רבים רואים בפרשת השחיתות שנחשפה באחרונה כהתפרצות של הסכסוך בין השניים, שהתנהל עד עתה בעיקר מאחורי הקלעים.
גם גולן הואשם לא פעם באנטישמיות, אולם אלטון ממהר לצאת להגנת חברו. "גולן לא אנטישמי", הוא אומר לי. "האשימו אותו באנטישמיות בגלל כמה משפטים שהוא אמר לפני 30 שנה". היום , אומר אלטון, הוא לא רואה שום סימנים לאנטישמיות אצל חברו. "הוא החל להכיר יהודים", ממשיך אלטון, "והגיע למסקנה שהם לא אנשים רעים".
יום לפני שנפגשנו נשא אלטון את ההרצאה הפותחת בכנס שנערך באוניברסיטת "קאדיר האס" ושעסק ביהודים בטורקיה. בדבריו מתח אלטון ביקורת על ממשלת ישראל כיום בגלל יחסה לפלסטינים והדגיש שאזרחי ישראל וטורקיה יכולים לשתף פעולה טוב יותר מאשר המנהיגים שלהם. הוא מתח ביקורת גם על הסיקור השלילי, לדבריו, בעיתונות השמרנית בטורקיה. "הם רק רוצים להיות מרושעים ", הוא אומר. "יש אנטישמיות סמויה". אולם הוא שמח על עצם קיומו של הכנס, שהוא ראשון מסוגו. הוא ראה בכך הזדמנות להציג את האמת על יהודי טורקיה ולהוציא את הנרטיב מידי השלטון.
אלטון משוכנע שהסיבה היחידה לאנטישמיות בטורקיה היא חוסר ידע. לדבריו, סקר שנערך במדינה לפני שמפלגת "הצדק והפיתוח" עלתה לשלטון בשנת 2002 גילה כי 76 אחוז מהמשתתפים השיבו בשלילה לשאלה אם ירצו להיות שכנים של יהודים. אולם 85 אחוז מהנשאלים הודו שמעולם לא הכירו יהודי מקרוב. "אם אתה לא מכיר אף יהודי, התשובה שלך תמיד תהיה:'לא, אני לא רוצה שכנים יהודים'", אמר אלטון.
אלטון לא חי באשליות נוסטלגיות ולא מתרפק על תקופות מתונות וסובלניות יותר, כביכול. הוא היה בן 14 בשנת 1942, כשהאונייה סטרומה, שעשתה את דרכה לארץ ישראל עם מאות מעפילים יהודים מרומניה על סיפונה, נתקעה בבוספורוס. "כל ערב העברתי שקים עם לחם לפליטים על האונייה", מספר אלטון. "הם צעקו ובכו והתחננו, אך לשווא. המשטרה לא אפשרה להם לרדת מהאונייה". לאחר חודשיים נגררה האונייה בחזרה מהבוספורוס לים השחור, וכעבור כמה שעות הוטבעה על ידי צוללת סובייטית. האירוע זעזע את הקהילה היהודית בטורקיה ומשפיע עד היום על איך שאלטון רואה את מקומו בחברה. "סירה ללא מפרשים וללא מנוע היא ארון קבורה", הוא אומר לי.
לפני 11 שנים, הניצול היחיד מסטרומה, דוד סטוליאר, נסע לאיסטנבול כדי לצלם סרט דוקומנטרי על הפרשה. לדברי אלטון, הסרט צולם למרות התנגדות הממשלה. "הם חששו שזה יהיה'אקספרס של חצות2", אומר אלטון ומתייחס לסרט המפורסם מ-1978 על אמריקאי שהושלך לכלא טורקי. "הממשלה עשתה הכל על מנת להקשות על ההפקה".
לאחרונה היה אלטון מעורב בתערוכה חדשה שנודדת בערים שונות בטורקיה, ששמה "לא עוד". התערוכה מתעדת התנצלויות שונות בהיסטוריה. למשל, התנצלותו של ביל קלינטון על חוסר המעש של הממשל האמריקאי נוכח הטבח ברואנדה, והחלטתו של טוני בלייר לפתוח בחקירה נוספת, עשרות שנים לאחר טבח "בלאדי סנדיי" בצפון אירלנד. בתמונת השער של החוברת הנלווית לתערוכה מצולם קנצלר מערב גרמניה לשעבר, וילי ברנדט, כורע ברך מול האנדרטה לגטו ורשה.
"בטורקיה הייתה תמיד מדיניות של להדחיק, להסתיר ולטאטא דברים מתחת לשטיח", אומר לי אלטון. לדבריו, התערוכה הזו מהווה אמירה על ההיסטוריה הרוויזיוניסטית הטורקית שמזינה את הלאומנות הטורקית ואת האנטישמיות בטורקיה. "אנו מעבירים בכך מסר לא ישיר לאזרחי טורקיה", אומר אלטון. "אנו מקווים שהמבקרים בתערוכה, שיראו איך בעולם מודים בחטאי העבר, יבינו שגם טורקיה צריכה לנהוג כך".
פגשתי את היהודייה הצעירה בבית קפה ליד מגדל גלטה. אביה הוא דמות מוכרת בקהילה היהודית וקיוויתי שהיא תסייע לי להיכנס לאחד מבתי הכנסת בעיר. בשנת 2003 בוצעו פיגועים נגד שניים מבתי הכנסת בעיר, ומאז הגבירו מאוד את האבטחה סביבם. אחרי הקפה עברנו ליד בית הכנסת "נווה שלום", שם בוצע אחד הפיגועים. בית הכנסת, הממוקם ברחוב צר וסואן, הפך ליעד מבוצר. לא הצלחנו להיכנס.
אף שהיא מדור אחר, השקפת עולמה של הצעירה דומה לזו של אלטון. לאחר שסיימה אוניברסיטה בארצות הברית היא שבה לאיסטנבול כדי לפתח בה את הקריירה שלה. אולם גם היא, כמו אלטון, מודעת לכך שייתכן כי בבוא היום תיאלץ לעזוב את טורקיה. מעט האמון שעוד היה לה בארדואן - בעיקר בזכות כמה תוכניות חדשניות שלו - הלך והתפוגג במהלך ההפגנות בפארק גאזי ונשחק עוד יותר בעקבות פרשת השחיתות האחרונה. "תמיד צריכה להיות לך תוכנית חלופית", היא אומרת לי.
עם זאת, היא מדגישה שהאווירה הכללית בטורקיה משפיעה על כל התושבים, לא רק על המיעוט היהודי. האשמת האופוזיציה, בעיקר במהלך שבע השנים האחרונות, גרמה לכך שכל מי שמבקר כיום את השלטון מסתכן, וזה לא משנה לאיזו דת הוא משתייך. "המצב כאן מטורף", היא אומרת לי. "אתה אף פעם לא יודע מי הולך להשתמש במה, מתי וכיצד. זה מאוד מפחיד את התושבים".
היא השתתפה בהפגנות שנערכו בקיץ בפארק גאזי, והן נטעו בה תקווה. "המפגינים בגאזי היו אנטי-גזעניים", היא אומרת לי. הצעירה מוסיפה שהיא מקווה שהם יבינו עכשיו כמה צביעות יש ברטוריקה האנ טי-ישראלית של ארדואן. "הוא אומר שהוא תומך בתושבי עזה", היא אומרת. "הוא מתבטא כך כדי להצטייר כאדם מוסרי, ובמקביל הוא גוזל בתים מאזרחי מדינתו".
למחרת הלכתי עם אביה של הצעירה למשרד בבית הכנסת שלהם. "לכל יהודי יש מזוודה מתחת למיטה שלו", אומר לי האב, כאשר אני שואלת אותו אם הוא חושב על עזיבת טורקיה. אז הוא נזכר בבדיחה ופורץ בצחוק. "את יודעת מדוע יהודים מנגנים בכינור? " הוא שואל אותי. "כי קל לשאת אותו ממקום למקום". מבחינתו , הומור הוא הדרך היחידה לענות על השאלה שהצגתי בפניו. איסטנבול, לטוב או לרע, היא ביתו. כאן יש לו עבודה, משפחה, קהילה. יותר מעסיק אותו איך להישאר מאשר איך לעזוב. לפני שאנו נפרדים הוא מספר לי בדיחה נוספת כדי שאעזוב במצב רוח טוב: "את יודעת מדוע יהודים תמיד חובשים כובע? משום שהם אף פעם לא יודעים אם הם באים או הולכים".
בסוף החודש שעבר, לאחר שפרשת השחיתות התפוצצה, יצאו המפגינים לרחובות איסטנבול. חברה שלי, פעילה חברתית, אמרה לי ש"הם מצפים לשחזר את רוח גאזי". ההפגנות הפעם לא היו גדולות כמו בקיץ, אבל המסר שלהן היה ברור: אם החומות סביב ארדואן מתחילת להתפורר, אולי הדחיפה של המפגינים תסייע להפיל אותן. הפעם הדיבורים של ארדואן על "מזימות בינלאומיות" לא רק שלא סייעו לו, אלא שנדמה היה שהם אפילו פוגעים בו. פתאום הוא נראה כמתגונן, כאדם חסר היגיון ואולי אף אשם. אם הטורקים כבר החלו למאוס בקו ההגנה הזה של ארדואן, יש מי שסבורים שזו יכולה להיות גם נקודת מפנה ביחס ליהודי טורקיה.
חברי הקהילה בבית הכנסת בהחלט היו ערים לאפשרות הזו. ביום שבו ביקרתי שם, אביה של הצעירה נשא הרצאה בנושא של גמול. אלו שהפלו לרעה יהודים - בסופו של דבר יבואו על עונשם; ולא רק משמיים, אלא גם בכישלונות חברתיים, פוליטיים וכלכליים. ליד שולחן ארוחת הבוקר נראה שהנאום הזה התקבל טוב מאוד.
המאמר המקורי הופיע באנגלית במגזין טבלט - מגזין מקוון לחדשות, הגות ותרבות יהודית tabletmag.com
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
