התייוונות תשע"ד: תוכניות הריאליטי נובעות מתרבות הקולוסאום הרומי
חנוכה הוא זמן טוב לזכור כי השאיפה לאותנטיות תרבותית היא שאיפה ראויה, אך הדרך אליה אינה הימנעות ממפגש בין תרבויות. המפגש על אתגריו הוא הפתח לחיים של יצירה והתקדמות, לא התבוללות ולא הסתגרות. ח"כ רות קלדרון מדברת על ההתייונות המודרנית
במאמרו הנפלא משנת תרנ"ג "חיקוי והתבוללות", מעמיד אחד העם את שאלת "ההלניסטים בארץ ישראל" בפרספקטיבה היסטורית תרבותית. הוא מציג את הסיפור ההיסטורי שלפיו יהודי מצרים ינקו מהתרבות ההלניסטית הרבה לפני ימי החשמונאים, ואומר:
"זמן רב עוד קודם שקמו 'הילניסטים' בארץ ישראל לבטל את היהדות מפני ההשׂכלה היוָנית, כבר התקרבו היהודים במצרים להיוָנים ודרכי חייהם, לרוחם וחכמתם, ואף על פי כן לא מצינו שנתעוררה בקרבם איזו תנועה חזקה לצד ההתבוללות ; אדרבא, הם השתמשו בידיעותיהם היוָניות לגלות על ידן רוחה העצמית של היהדות, להראות יפיה לכל העולם ולהשפיל מפניה גאון חכמת היוָנים; כלומר, על ידי החקוי, שסבּתו הראשונה היתה התבטלות מפני הכוח הרוחני הנכרי, הצליחו לסגל להם את הכוח הזה ולעבור אז מהתבטלות להתחרות".
אחד העם מציג מפגש בין תרבויות שאין בו התבטלות. אדרבה, המפגש הזה מעורר את הישות הלאומית על ידי חיקוי של התחרות. מוסיף אחד העם וטוען:
"אלמלי היו אותם ה'זקנים', שתרגמו את התורה ליוָנית בשביל יהודי מצרים, מתרגמים עם זה גם את אפּלטוֹן לעברית בשביל יהודי ארץ ישׂראל, כדי לעשׂות את הכוח הרוחני של היוָנים לקנין עמנו בארצו ובלשונו, אז קרוב להאמין, כי גם בא"י היתה ההתבטלות עוברת להתחרות, ובאופן עוד יותר נעלה ויותר נכבד להתפתחות רוח־ישׂראל העצמית, וממילא לא היו קמים אז בעמנו 'בוגדים מרשיעי־ברית', ולא היה לו אולי צורך בחשמונאים ולא בכל אותן התולדות הרוחניות שסבּתן הראשונה מונחת בזמן ההוא, ומי יודע אם לא היתה גם ההיסטוריה כולה של המין האנושי בוחרת לה אז דרך אחרת לגמרי".
ארץ ישראל והתרבות העברית-יהודית היו מאז ומעולם מקום מפגש של תרבויות. המפגש עצמו הוא מקור הכוח והחיוניות של תרבות. החיכוך מביא לאי נחת שהיא מקור היצירה. הימנעות ממפגש לא מביאה ליתר אותנטיות אלא לפרובנציאליות, לקטנות מוחין תרבותית.
גם היום עומדת התרבות העברית-יהודית בכמה חזיתות מפגש. את דרכי ההתמודדות השונות עם כל מפגש אפשר לראות על רצף ההתבוללות-התחרות-הסתגרות.
בקצה האחד של הרצף, בקוטב ההתבוללות, ניתן לראות את תוכניות המציאות הטלוויזיוניות (תוכניות הריאליטי), המיובאות משפות זרות ומתרבות הקולוסאום הרומי, תוכניות שבהן, להנאת הקהל, מתחרים בני אדם אלה באלה עד אובדן הפרטיות והבושה, וכמו הגלדיאטורים בקולוסאום, לאחר המשחק מושלכים השחקנים לגורלם. תרבות הקולוסאום – לחם ושעשועים – ממשיכה כדרכה לפרנס את מנהלי הזירה ולשרת את בעלי הכוח על ידי הסבת תשומת הלב הציבורית אל המשחק.
בהמשך הרצף, בחיקוי שיש בו התחרות, ניתן למצוא את רוב ההתפתחות התרבותית: בין השאר את עולם הסטארט-אפ, הטכנולוגיה והמדע, את המוזיקה והאמנות, את העולם העסקי, את מאבק הפמיניזם, ובתוכו הפמיניזם היהודי, ואת ההתחדשות היהודית שמנכסת לעצמה מחדש את הספרים הגדולים של התרבות מול בתי המדרש השמרניים המכונסים בעצמם.
בקצה הרצף, בקוטב הנגדי לקוטב ההתבוללות, ניתן למצוא הסתגרות, הימנעות ממפגש, חרדה המייצרת עולמות סגורים בתוך עצמם. הסכנה של המהלך החרדתי היא סכנה של התפרדות, שהיא, לטענת אחד העם, הסכנה האמיתית, העלולה להחריף "עד כי ברבות הימים לא יהיה עוד ישראל גוי אחד, אלא שבטים שבטים נפרדים".
חנוכה הוא זמן טוב לזכור כי השאיפה לאותנטיות תרבותית היא שאיפה ראויה, אך הדרך אליה אינה הימנעות ממפגש בין תרבויות. המפגש על אתגריו הוא הפתח לחיים של יצירה והתקדמות, ואת המאמץ ראוי לייחד לדרך האמצע, לחיקוי של תחרות, לקנאת סופרים תרבותית שתרבה את היצירה. לא התבוללות ולא הסתגרות.
המגע בין התרבויות – בין התרבות היהודית לתרבויות העולם ובין התרבויות של קהילות ישראל – היא מצוות חנוכה.
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
