דרך קיבוץ גלויות: ניגרי וחילוני מתפללים ביחד
במבנה קטן ומאובק בשכונת נווה שאנן בדרום תל אביב, במניין הולך ונכחד של מתפללים קשישים, נפגשים בכל שבת שוטר מתגעגע ממודיעין, נער חילוני מרמת גן ועולה מניגריה, שריד לשבטי ישראל האבודים, שמנסה להפיח חיים בבני קהילתו. סיפורו של בית הכנסת "שבת אחים"
שכונת נווה שאנן בתל אביב הוקמה בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת, כשיעקב פרמן, חוקר ומשורר, עמד בראש ועד המתיישבים. החזון היה פרויקט חקל אי-עירוני שבסוף לא יצא אל הפועל. תחת זאת הפכה נווה שאנן לשכונה של אנשי הצווארון הכחול: דפוס, נגרות, מכירת נעליים, לצד בתי מגורים נמוכי קומה וצפופים; מקום הומה אדם שבשנות ה-30 המאוחרות גם זכה לנוכחותה של התחנה המרכזית. בשנים ההן הגיעו לשכונה רבים מיהודי סוריה שהתמחו במסחר. כולם הכירו את כולם, ובערב שבת היו נפגשים בבית הכנסת "שבת אחים" של עולי דמשק, שנבנה ברחוב יסוד המעלה.
בשנים האחרונות, בעקבות המהפך הדמוגרפי באזור התחנה המרכזית, נשאר בית התפילה הישן ללא קהל מאמינים, כשרק משפחת איזון מחולון דואגת להנשים אותו כמחווה לאב שנהג להתפלל שם. רק בשבתות אפשר לראות את המקום בפעילות. כמעט אין קהל צעיר, אין מתפללים קבועים, ובכל זאת נראה שרק הבית הצנוע בלב האזור הכי זר בעיר יכול להפגיש שלושה סיפורים וטיפוסים שונים כל כך.
אי אפשר להחמיץ את חי-בן דניאל במהלך התפילה. הוא לבוש בבגדים אפריקניים מסורתיים ועונד צמיד שנהב על פרק ידו. אבל זו לא רק ההופעה: הנוכחות והכריזמה שהוא מפיץ מסיטות אליו את כל העיניים. דניאל בן ה-40, יליד אמביסה שבדרום ניגריה, הוא חבר בקבוצה אתנית הנקראת שבט האיגבו, שמתוכם כארבעים אלף מחשיבים עצמם יהודים, ונקראים "איבו בני ישראל". בני הקהילה מתפללים ב-26 בתי כנסת הפזורים ברחבי ניגריה.
אנשי האיבו מאמינים שהם צאצאי שלושה משבטי ישראל - גד, זבולון ומנשה - ושאבות אבותיהם היגרו מארץ ישראל למערב אפריקה לפני 1,500 שנה . חלקם טוענים שהם מגיעים ממשפחות כהנים ולוויים, ובכל מקרה נוהגים לערוך ברית מילה, שומרים על כשרות ומתפללים בעברית, אף שמעטים יודעים את השפה, ואת ישראל בקושי ראו גם בתמונות.
בשנות ילדותו ונעוריו דניאל לא ידע שהוא כזה. הוא חשב שהוא נוצרי, ולא ממש הקפיד על הכללים: כשכולם הלכו לכנסיה הוא היה הולך לחבר, מחכה לסיום התפילה ואז חוזר הביתה. רק כשהגיע לגיל עשרים סיפר לו אביו הקשיש את האמת. אמו כעסה על כך. היא חששה שהגילוי המרעיש יערער את יסודות עולמו של בנה, וצדקה. "פתאום התחלתי להבין דברים שעד אז לא קלטתי", מספר דניאל. "אבי היה הולך למקווה ולא היה מגלה לנו. חשבנו שהוא הולך להתרחץ במעיין. אכלנו כשר, ועכשיו גם הבנתי למה".
מתברר שלא מעט מבני האיבו היהודים התנצרו בגלל רדיפות ומלחמות אתניות בניגריה, וההורים ביקשו לשמור על ילדיהם באמצעות המרת הדת. דניאל החליט שבניגוד לאחיו, שהמריאו לארצות הברית כדי לחפש שם פרנסה, הוא ינסה לגלות את עצמו דווקא בארץ הקודש. "הייתי מאושר לגלות שאני יהודי", הוא אומר. "עם ישראל הוא העם הכי חזק בעולם, יחיד סגולה. תאר לך שיום אחד מספרים לך שאתה שייך אליו".
ב-1993 נחת דניאל בנתב"ג. אביו, שהיה חקלאי מסודר בניגריה, שלח אותו עם קצת כסף כדי שיעבור קליטה חלקה עד כמה שאפשר. דניאל מצא דירה בתל אביב ונסע פעמיים בשבוע לירושלים. לקח לו זמן עד שהשתלב כתלמיד מן המניין בישיבת "אנשי מידות", אבל אז החלו מסביב להטיל ספק ביהדותו. "אצל האשכנזים אמרו לי: 'מי אמר לך שאתה צריך להתגייר' אם אתה יהודי, תטבול במקווה וגמרנו'", הוא מספר. "דווקא הספרדים אמרו שאני כן צריך. כמה התרגזתי. עברתי ברית מילה בגיל שמונה ימים. למה שוב? נלחמתי. אני לא אשכח שמישהו מהם אמר: 'חכה לביאת המשיח, יהיה בסדר'".
ב-1998 החליט דניאל לפנות לסמכות ההלכתית העליונה: הרב עובדיה יוסף. אבל בלשכת מרן לא הזדרזו לקבל אותו לפגישה. "מה עשיתי? קומבינה", משחזר דניאל. "ידעתי שבכל יום שישי הרב מברך. התקשרתי ואמרתי שאני רוצה לקבל ממנו ברכה. הגיע התור שלי, ראו אותי האנשים שם, ושאלו: 'אה, שוב אתה?' עניתי שבאתי לקבל ברכה כמו כולם. נכנסתי לחדר, נפלתי עליו ואמרתי: 'כבוד הרב, אני יהודי, הברכה היא עצם העובדה שאני פוגש אותך'. המזכיר שלו כל הזמן משך לי בבגדים כדי להוציא אותי, אבל התעקשתי לקבל תשובות. בסוף מרן צבט אותי בלחי ושאל: 'צדיק, איפה אתה לומד?' אמרתי לו שבישיבת 'אנשי מידות'. אמר : 'תתגייר, נעשה את זה מהר'. הרים טלפון, נתן את השם שלי וזה אכן היה אקספרס. ביום ראשון ניגשתי לבית הדין הרבני, הגיע חכם ששון, מוהל ידוע, עשה הקזת דם, כמו ברית, ונגמר".
דניאל מספר שבישיבה היה מלמד משניות ופרשת השבוע לילדים. בהתחלה היו שואלים למה צבעו שונה מהם, בסוף כבר היה כמו חבר. 12 שנה התגורר דניאל בירושלים עד שהחליט לחזור לדרום תל אביב. הוא אמנם אהב מאוד את החיים בבירה, אבל אמר שיש לו קהילה לתחזק. לדבריו, עד 2007 התגוררו אלפים מבני קהילת האיבו בארץ; 110 מהם עברו גיור לחומרה כמוהו, אבל החיים רק הפכו לקשים מיום ליום.
דניאל התחתן עם עולה מאתיופיה, אבל הנישואים עלו על שרטון כשהתחילו מסביב להכניס לה לראש שאולי לא מדובר ביהודי כשר כמו שהיא חושבת. כשהתחתן בפעם השנייה עם גיורת ניגרית שאלו אותו מה יעשה אם היא תחליט לחזור לנצרות, והוא השיב שיישאר באמונתו.
כשהחלו המוני המסתננים להגיע לעיר, חייו הפכו לסיוט אמיתי: מעצרים, משרד הפנים, תעודות, מסמכים. פעם אפילו חשדו שהוא אחראי על תעשיית גיור לא חוקית, והוא לא הפסיק להילחם. הוא גם מקפיד להודות לאגודה לזכויות האזרח ולעו"ד מיכל פינצ'וק, שטיפלה בענייניו. "הם תפסו גם אנשים שהתגיירו כמוני", דניאל מספר. "חברים שלי התייאשו. היו שולחים אותם ממשרד הפנים לרבנות, ומשם שוב למשרד הפנים. בלילה היו שוברים להם את הדלת ולוקחים אותם למעצר. יהודים כמוני וכמוך. עד היום באים אליי ממשטרת ההגירה: ?פספורט בבקשה'. אני שואל אותם, ?למה פספורט, למה אתם לא מבקשים ממני תעודת זהות?' כעת מכירים אותי, אבל היו ימים שכמעט התייאשתי".
איך התגברת?
"יש דברים שלא מספרים", הוא צחק. "בא רב גדול שאני לא מכיר, ואמר לי: 'אל תדאג, אני איתך'. הוא ביקש ממני להביא לו ספר, וכשחזרתי כבר לא היה. נעלם".
דניאל מספר שלא מעט ממכריו גורשו. היום נשארו בקושי אלף מבני האיבו בארץ. חלקם חיים בפחד, מסרבים לצאת מהבית. אבל דניאל לקח על עצמו את המשימה להחזיק קהילה בתנאים האלה. בתחילה היה מעביר שיעורים בבית כנסת של יוצאי איראן בסביבות התחנה המרכזית, אבל זה היה מקום קטן מדי, ובימי טרום הגירוש היו מגיעים לא מעט אנשים לשיעוריו. "הייתה תקופה שאי אפשר היה להכניס יותר אנשים. היה מלא", הוא מחייך.
דניאל חיפש מקום גדול יותר. יום אחד עבר ליד בית הכנסת "שבת אחים" וראה שהוא סגור. הוא הגיע בשנית, ושוב אין קול ואין עונה. דניאל לא התייאש עד שפגש את מרקו, הגבאי, שסיפר כי ברוב ימות השבוע אין איש, אבל בשבת מתקיימת תפילה. דניאל אמר שאם ככה, הוא מבקש ללמד שם את בני הקהילה. מרקו חזר עם תשובה חיובית, נתן מפתח ודניאל הבטיח שמעתה הוא יהיה אחראי. "אם כולם היו כמו הדמשקאים, הייתי מעלה את כל המשפחה שלי לארץ", הוא משוכנע. "נתנו לי מפתח, ולא פחדו שבא איזה 'שחור' כדי לגנוב מהם. אבל יכול להיות שאם לא הייתי כאן, המקום כבר היה סגור".
לדניאל כבר לא היה לאן לחזור בניגריה. עוד בזמן לימודיו בישיבה הוריו נפטרו, ולמעשה מאז שעזב את ביתו בשנות ה-90 לא ראה אותם. הוא לפחות מתנחם בכך שבשיחת הטלפון האחרונה עם אביו, כשנשאל לאיזה אלוהים הוא מתפלל, ענה שלאלוהי אברהם, יצחק ויעקב. האב הקשיש היה מרוצה ובירך את בנו. את השבעה על הוריו ישב בביתו, אבל את החתונה שלו, בקיץ 2007, ערך דניאל בבית הכנסת "שבת אחים", עם חלק מאנשי הקהילה שהפכו למשפחתו החדשה.
אבל לא כולם בדרום תל אביב התרגלו למציאות החדשה. בחודש מרץ השנה התקבל דיווח שמהגרים סודנים עורכים מסיבות ריקודים בבית הכנסת, משתכרים ומתפרעים. הדבר פורסם בתקשורת בהרחבה ואפילו חבר הכנסת לשעבר מיכאל בן-ארי ביקש להשתתף בעצרת חירום לרגל המצב. דניאל זוכר היטב את היום ההוא. זו הייתה לדבריו מסיבת בר המצווה של דיין, אחד מנערי קהילת האיבו, שהוא עצמו ארגן. שום סודנים לא היו בבית הכנסת. "מי שהפיץ את השמועות התקשר אליי לבקש סליחה", הוא מרגיע.
היום הוא איש עסוק, לקראת סיום לימודי המשפטים. עובד באבטחה כדי להתפרנס וטרוד במיוחד בגיוס תרומות להקמת ישיבה בניגריה לקהילת יהודי איבו. הוא אפילו מעביר להם שיעורים באמצעות הסקייפ ומקווה שבעתיד הרבנות תכיר בהם ותסיים את מסע הייסורים הארוך. "אצלנו למשל אוכלים רק דגים, כי אין שוחט", הוא מספר. "הרבנות צריכה לסייע לאנשים שם, לתת להם יד. הם רוצים לברוח מהגלות, אז ממה מפחדים, שהם יבואו לארץ? הרי בסוף מי בא במקומם? אתם רואים לבד מה קורה בסביבה הזו".
דניאל מקיים אורח חיים דתי. הוא מניח תפילין בכל בוקר, מתפלל במשך השבוע בבית הכנסת הקרוב לביתו ברחוב קיבוץ גלויות, ואם הוא לא מספיק אז בבית הכנסת הקרוב למקום עבודתו. אבל בשבתות הוא מקפיד להגיע ל"שבת אחים" ברחוב יסוד המעלה; מרגיש שהוא חייב למקום שצירפו כשווה בין שווים. אפילו את השיעורים הוא ממשיך להעביר שם בכל שבוע. זה אמנם לא חדר מלא כמו פעם, לפני הרדיפות, אבל עדיין חשוב לו שאנשיו ידעו על המסורת מבית אבא. "המטרה היא שיכירו בקהילת האיבו כיהודים לכל דבר. זו העבודה הרצינית שלי היום", הוא אומר. "צריך לאפשר להם לבוא מניגריה פעם בשנה לראות את המקומות הקדושים. נוצרי הרי הולך לרומא, מוסלמי לערב הסעודית ויהודי רוצה להגיע לכאן - ולא נותנים להם. מפחדים שיישארו. יהודים כשרים. אני אמשיך להילחם למענם".
המלחמות שלך שוות את המאמץ?
"ארץ ישראל נקנית ביסורים ".
רוני בן ה-49 התעורר מוקדם בבוקר יום כיפור. הוא ישב בסלון, קרא ספר ונהנה מהשקט. "אולי תבוא לרכיבה על אופניים? " הפר איתי בנו את הדממה. "עזוב", ענה רוני, "קח חבר". איתי סיפר שניסה ואף אחד לא בעניין. רוני המשיך ואמר שלא יקרה כלום אם במקום לרכוב באופניים יישאר איתי בבית ויקרא. הבן לא השתכנע.
בלית ברירה עזב רוני את הספר, ארז תיק, לא שכח לקחת מגבות, ניקה את האופניים מאבק ויצא עם בנו לחוף הים. חום אימים. הנה הם יוצאים מרמת גן, עוברים את מחלף לה גוארדיה, אבל במקום להמשיך לכיוון שכונת נווה צדק והכחול הגדול, רוני פנה שמאלה לעבר התחנה המרכזית החדשה של תל אביב. משום מה עלו בראשו העובדים הזרים, והוא התעניין פתאום איך הם מעבירים את היום. באמצע רחוב יסוד המעלה עצר רוני ואמר לאיתי: "אתה יודע, כאן סבא שלי התגורר".
אברהם (אביו של רוני) ואחיו משה עלו ארצה מדמשק באמצע שנות ה-40, לבדם. הם היו אז בני 11 ו-13, ומיד עברו לקיבוץ תל עמל. הילדים מהמשפחות המסורתיות התנסו באורח חיים קיבוצי חילוני. נסים, סבו של רוני עלה ארצה רק אחרי קום המדינה. הוא היה סוחר: מכיוון שלא התרגל לחלקת האדמה שנתנו לו בכפר סבא, מכר אותה ועבר לשכונת נווה שאנן בתל אביב, שם התרכזו לא מעט מעולי דמשק.
רוני זוכר איך התחנך בבית חילוני, אבל בשבתות וחגים היה נוהג ללכת עם סבו לבית הכנסת השכונתי "שבת אחים". בגלל מחלה קשה שבה לקה אביו לא חגגו לרוני את בר המצווה, אבל סבו העלה אותו לתורה באחת השבתות, במעין טקס פרטי. אברהם גנזיה, אביו של רוני, נפטר בשנת 1979 ומאז רגלו לא דרכה במקום.
ביום כיפור האחרון, כשהגיעו לרחוב יסוד המעלה, היו לרוני שתי אפשרויות: לפנות שמאלה ולהגיע לבית סבו במספר 10, או לקחת ימינה לבית הכנסת, שנמצא בבית מספר 60. רוני בחר ימינה. האב ובנו פילסו דרך ברחובות העמוסים ונעצרו מול בית הכנסת, שבניגוד לרחוב הצפוף נראה שקט ושומם. רק שער החצר הפתוח רמז על אותות חיים קלושים מעברה השני של החומה.
איתי ביקש שייכנסו. רוני סירב. אמר שהוא במכנסיים קצרים, מזיע מרכיבה. אין להם מנעול, והוא לא היה חולם להשאיר את האופניים בחוץ. איתי אמר שאם כך, ייכנס, יציץ ואביו ישמור בחוץ. עניין של שתי דקות והם ימשיכו לחוף הים. עברו שתי דקות, עברו חמש. הנער לא יצא. רוני התלבט אם להתחיל לחפש, אבל נזכר באופניים והמשיך לחכות בסבלנות. אחרי עשר דקות איתי הופיע ואחריו אישה מבוגרת. האישה פנתה לרוני בבקשה. "עשה מצווה", אמרה לו. "חסר לנו מתפלל למניין. יום כיפור היום".
רוני התחיל להסביר בנימוס שהם לא באו מוכנים, אבל אז הופיע בעלה והמשיך להפציר. הוא לקח את רוני ביד. "אלוהים שלח אותך אלינו, תיכנס. יהיה בסדר". רוני הבין שאין לאן לסגת. הוא לקח את האופניים והעמיד אותם בגרם המדרגות שמוביל לעזרת הנשים. שם עליו טלית, כיפה. פתחו לו סידור. "לא הייתי בבית כנסת ביום כיפור אולי שלושים שנה", רוני מספר. "הזמן שם עמד מלכת, לפחות מבחינתי. קיבלתי צמרמורת. שום דבר לא זז מאז שנות ה-70. הריפודים האדומים, הנברשות. החלו להופיע אצלי פלאשבקים מפעם".
רוני , עו"ד משופשף, ישב בשקט, הלום. דווקא איתי השתחרר ופיתח שיחה עם נסים, בעלה של האישה המבוגרת. סיפר שסבו של אביו, נסים גנזיה, נהג להתפלל במקום. המבוגר קם ממקום מושבו וביקש מהשניים להתלוות אליו. הוא נעמד ליד לוח הזיכרון בבית הכנסת והצביע על שמו של גנזיה, שהיה בעבר הגבאי. הוא לפתע נזכר שלנסים היה בן, שנפטר בגיל צעיר יחסית. רוני סיפר שזה אביו. המבוגר אמר שסבו נהג להזכיר את בנו המנוח בתפילות האשכבה, וגם הצביע על לוח לזכרו, שרוני לא ידע דבר על קיומו.
ביציאה מבית הכנסת, אחרי שהגיע מתפלל קשיש שיוכל להשלים מניין, תפס נסים את רוני וביקש שיחזור להתפלל איתם בעתיד. רוני הסכים, בעיקר מתוך נימוס; הוא הרי חי היום חיים נוחים בשכונה מבוססת ברמת גן, ואין לו הרבה נקודות מפגש עם החלק הזה של תל אביב. אבל בדרך החוצה הפתיע בנו במשאלה: "אבא, אני רוצה לעלות פה לתורה". רוני הסתכל עליו במבט עקום: "אתה רציני, בר מצווה כאן? " איתי אמר שהוא רציני מאוד.
לפני שבועיים, ביום שבת בבוקר, בית הכנסת "שבת אחים" של יוצאי דמשק היה הומה אדם. תפוסה גדולה הרבה יותר מהרגיל, כולל משפחה, חברים וקרובים שהגיעו במיוחד מארגנטינה. "יש מי שיגיד שזה גורל, אבל אני לא בעניין", אומר רוני. "אני דווקא רואה באירוע סגירת מעגל. הבן שלי היה יכול לעלות לתורה בבית כנסת שכף רגלי מעולם לא דרכה בו, ולעומת זאת הוא עלה במקום שבו סבא שלי התפלל, אבי היה בו, וגם אני כילד הצטרפתי. מבחינתי זה אומר המון".
רוני סיפר את הסיפור המופלא אחרי העלייה לתורה, על מדרגות בית הכנסת. אנשים הרימו כוסית וביציאה הוא אמר למשה שטח, מקבועי המקום: "תאמין לי, אם כולם היו מתנהגים כמוכם, אולי גם חילונים כמונו היו הולכים להתפלל מדי שבת".
במשך 34 שנה שירת משה שטח במשטרת ישראל. הוא עבר בין שלל תפקידים, ובמשך תקופה ארוכה שימש נהגו האישי של המפכ"ל לשעבר, משה קראדי. לפני חמש שנים פרש מהשירות. סוף-סוף, בפנסיה, מצא זמן לעצמו והתחיל לטייל. בשעות הבוקר ירד לחוף הים בתל אביב, אחר כך עבר בשוק התקווה, ולפעמים, בדרך, היה עוצר בשכונת שפירא ובנווה שאנן, שם העביר את ילדותו ונעוריו.
שטח כבר לא הכיר את הנוף, וקשה לזהות את מה שהיה בעבר ביתו הקטן בשדרות השלכת, אבל איש המשטרה לשעבר התענג על הנוסטלגיה. לפני כשנה נעמד ליד בית הכנסת "שבת אחים". הוא לא איש דתי. הפעם אחרונה שהיה שם הייתה בערך לפני 45 שנה, טרם הגיוס. הוא נהג ללכת לשם עם אביו המאמץ, יצחק, ואף עלה לתורה במקום.
"אם אזיל דמעות במהלך השיחה - אל תכעס", ביקש בנימוס. "באותו יום עמדתי ליד דלת בית הכנסת והרחתי את הילדות. אותו שלט ישן, ?בית הכנסת שבת אחים'. הכל צף". רק השער היה נעול, אין יוצא ואין בא, ובטח אין את מי לשאול. השכנים חדשים בארץ, ואלה מפעם כבר מזמן התעופפו לסביבה מסודרת יותר. משה החליט לפצח את התעלומה.
הוא הגיע גם למחרת, ושוב השער סגור. ניסה ביום אחר - וכלום. שטח החליט לעשות סיבוב קניות בשוק, ולקפוץ לביקור נוסף בדרך חזרה. רק התחיל ללכת, ולקראתו באו פנים מוכרות מהעבר. "זלטה? " ניסה לפגוע בפעם הראשונה. עשרות שנים לא ראה את הבחור שהתגורר בשכונה ההיא. זלטה עדיין גר באזור. השניים החליפו חוויות, זיכרונות מפעם, ואז משה ניסה את מזלו ושאל אם יש לו מושג מה קורה בבית הכנסת הישן. זלטה סיפר שהוא לא נוהג להתפלל, אבל ממה שהוא יודע בית הכנסת בקושי פעיל, בטח לא בכל יום. אם כבר - אז רק בחגים ובשבתות. עיניו של משה נדלקו.
שטח הגיע הביתה והתחיל להתלבט. נכון שהוא מדליק אש בשבת ונוסע לטיולים, אבל מה יעשה, ינהג במכונית לבית הכנסת? אשתו שרה ראתה שהוא חסר מנוחה ואמרה שהוא חייב. מקסימום יחנה רחוק, אבל לפחות יקבל תשובות לשאלות.
בבוקר המיוחל בשעה חמש הוא כבר היה על הרגליים, ובשעה שבע החנה את רכבו בחניה קרובה לבית הכנסת. כמו בלש מיומן ישב ברכב והמתין בתצפית לתזוזה. שבע ורבע - אין קול. שבע וחצי - אפילו לא פסיק. דקה אחרי רבע לשמונה עשה איש מבוגר את דרכו למתחם. הוא הוציא מכיס מכנסיו צרור מפתחות ופתח באיטיות את השער.
הלב של משה כמעט התפוצץ מהתרגשות. הוא יצא מהרכב וצעד לבית הכנסת בצעדים מהירים. "שבת שלום", בירך את אלעזר המבוגר, שהתפלא לראות מישהו בשעה מוקדמת כל כך. משה הסביר לאלעזר שכילד נהג להתפלל שם עם אביו המאמץ, והיה מוכרח לראות שוב את המקום. אלעזר הזמין אותו לעשות סיבוב. "הכיור אותו כיור, אין סבון, אפילו כלי לנטילת ידיים", שטח משחזר. "עברתי על לוח השמות שתלוי על הקיר וראיתי משפחות שהכרתי בתור ילד. שמו של החזן שלנו, מתי היה פעיל, מתי נפטר. קיבלתי פיק ברכיים. האיש שאל: 'משהו לא בסדר איתך?' ועניתי שאני מתרגש. הוא פתח את ההיכל ורצתי לראות את הספרים. היה שם ספר, אולי בן מאה שנה, שאני זוכר שעבר בין המתפללים. התיישבתי על הספסל שאבי נהג לשבת עליו, ולא הפסקתי לבכות".
המבוגר ניגש אליו וסיפר שהם קהילה קטנה, ויש סיכוי שלא יהיו די מתפללים למניין. משה ענה שהוא הגיע מרחוק, חיכה הרבה זמן לרגע. יהיה בסדר. באותו בוקר הפתיעו והגיעו 17 מתפללים. את רובם לא הכיר. משה עלה לתורה, נתן תרומה לבית הכנסת. בסיום, כשהוריד את הטלית, ביקש ממנו אלעזר שימשיך להגיע גם בשבתות הבאות. משה הבטיח שישתדל.
אבל משה לא חיכה לשבת הבאה. עוד במהלך השבוע לקח מגרפה ויצא לנקות את החצר המוזנחת. אחר כך הזמין יריעת ברזנט שתקשה על מי שמנסה ללכלך מבחוץ, והביא שלט חדש. "אני לא יודע איך התחברתי ככה", התקשה להסביר. "45 שנה לא הייתי במקום, ופתאום משהו הטריף אותי. אני לא טיפש ולא פסיכי. אני לא מתחזק או נהיה דתי עם שטריימל. אבל הכל חזר ובגדול".
משה בן ה-63 התחיל להגיע לבית הכנסת בכל שבת ופעמיים באמצע השבוע כדי לראות שהכל בסדר. החליף מנורות שרופות, הביא נייר טואלט לשירותים, דאג לתשלום לחזנים שמגיעים, ובמיוחד ניסה להחיות את המקום, רק שלא ייסגר.
"יש פה מתפלל מבוגר, נסים, שהכיר את אבא שלי", סיפר . "הוא בא בכל שבת בחמישה לשמונה. בקושי רואה. בשבת אחת הבחנתי שהוא מאחר. התחלתי לדאוג. בכל זאת, האזור לא סימפטי. הלכתי לאורך כל רחוב יסוד המעלה, עד התחנה המרכזית. פתאום אני רואה אותו. צועק לו: 'היית צריך כבר לבוא'. אמר: 'מצטער, אני הולך לאט-לאט'".
אז איך מגייסים מניין?
"פעם אחת כשלא היה, עבר כאן מישהו ושאלתי: 'רוצה להרוויח חמישים שקל?' אמר כן. שם טלית, כיפה, ביקש את הכסף ואמרתי: ?חכה עד שיצא ספר התורה ואז תלך'. נשאר עד הסוף. נתתי לו שטר. מה אעשה? רציתי שיצא ספר תורה בשבת. אלוהים יסלח לי".
משה מתגורר אמנם בלפיד, יישוב מסודר, אבל גם היום הוא מתגעגע לימים ההם בשכונה כשכולם הכירו את כולם. לא מזמן אמר לאשתו שלמרות המצב המורכב באזור, היה עובר לגור שם. בינתיים הוא מגיע בכל שבוע ומתחזק את בית הכנסת הישן. "שמע מה קרה לי לפני שבועיים", סיפר . "באתי לפתוח את המקום בסביבות 12 בצהריים. ניגשו שניים, בני חמישים, ושאלו: 'אפשר להיכנס?' לא הכרתי אותם אז שאלתי מה הם רוצים. אחד ענה שנהג בילדותו להתפלל כאן. הזמנתי אותם פנימה. שאלתי באיזו משפחה מדובר, והוא ענה 'חמרה'. אמרתי שהשם מוכר לי. הבחור נעמד בפתח ולא היה יכול לזוז. הרגליים שלו רעדו. התחיל לבכות כמו ילד. נתתי לו לשתות משהו כדי שיירגע. ידעתי בדיוק איך הוא הרגיש. זה מה שעברתי ביום שהגעתי".
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
