נועה ירון-דיין: "לא אוהבת את המושג בעלת תשובה"
נעה ירון-דיין מסתכלת על הגל החדש של החוזרים בתשובה ונזכרת בדרך שעברה בעצמה. "היום עולם התשובה השתנה" היא אומרת. הסדרה החדשה שעולה ב'הוט' לפי ספרה 'מקימי', היא מבחינתה עוד הזדמנות טובה לדבר על אמונה
לפני 18 שנה חזרה בתשובה והתחברה לברסלב, במהלך שעורר לא מעט הפתעה. "אני מזועזעת לחשוב מה היה קורה אם הייתי בוחרת אחרת", היא מסבירה. "אם הייתי מתברגנת בסופו של דבר וחיה חיים 'רגילים', או אם חלילה הייתי מתה תוך כדי חיפוש אחר ריגושים. שתי האפשרויות האלו מזעזעות אותי".
היא בת 42, שירתה בגלי צה"ל, הגישה את תוכנית הבידור הפרועה 'שישי חי' לצדן של מרב מיכאלי ואורלי ברבי בערוץ 2 וכיכבה גם בערוץ הילדים. בשיא הקריירה החלה לשמור מצוות ועזבה את עולם התקשורת. נישאה ליובל דיין, סטודנט לקולנוע שמצא גם הוא תשובה, שקעה בעולם חרדי-חסידי, עברה לבית שמש ונשאבה לאימהות לשבעה ילדים. שמה עלה מפעם לפעם רק סביב הרצאות שהעבירה על תהליך התשובה. אבל אז, בשנת 2007 כתבה את הספר 'מקימי' (הוצאת 'עם עובד') וחזרה בבת אחת לתודעה הכללית.
הספר הפך לרב מכר וכולם רצו לשמוע מה יש לה לומר על העולם שעזבה ועל זה שאליו נכנסה.
"ברמה היומיומית חייתי חיים מאוד מעניינים ולא הייתי במצוקה שמצריכה טיפול", היא נזכרת בימים שלפני התשובה. "הייתי צעירה. זה הגיל שאתה בוער בו לתכלית, לסיבה. היינו חבר'ה כאלה מחפשים, לא שתכננו למצוא, אבל הייתה לנו פוזה כזו, מחפשת, מלנכולית, אוונגרדית. חיפשנו מרגוע לנפש, אבל לא דמיינו להיכן נגיע. עשינו לפני זה כל מיני דברים אחרים: סוגים שונים של מדיטציות, רייקי, יובל בעלי היה כמה שנים במזרח. הוא היה ברמה רוחנית הרבה יותר מפותחת ממני, כי אחרי הכול, כמה כבר אפשר להתפתח רוחנית ברוטשילד, תל אביב?", היא מחייכת.
"תכננו להשתכשך, לא לשחות. באיזשהו אופן, היה בנו בלי שנדע משהו אבוד. רק היום אני רואה את זה. היה בנו משהו שלא קנה את המציאות שכולם התייחסו אליה כמובן מאליו. שלא האמין שזה כל מה שיש. לא שהייתי שונה בכך בהרבה מאנשים אחרים בני גילי".
מה נתנה לך התורה, שגרם לך לעזוב הכול וללכת אחריה?
"נתנה לי הכול. הפגישה עם רבי נחמן מברסלב טלטלה אותנו. כאילו הציעו לנו לאסוף את הקלפים ולחלק אותם מחדש בכל הרבדים הכי עמוקים. הפגישה הזאת פתחה בפנינו את האופציה בכלל לחשוב שיש דבר כזה שנקרא תשובה".
בספרה 'מקימי' היא תיארה את תהליך התשובה של כוכבת טלוויזיה צעירה בשם עלמה, שמואסת בריקנות של העולם בו היא חיה וחוללה סערה. היא הוזמנה לסדרת ראיונות בהם ניסתה לשכנע שהיא לא מתגעגעת לעולמה הקודם, וקיבלה אלפי פניות מקוראים שרצו לגלות דרכה את האור. ביום חמישי האחרון עלתה בהוט סדרת טלוויזיה המבוססת על הספר שלה.
"תכננתי להסתגר בחיים החדשים שלי באמת. אמנם ידעתי עם צאת הספר שאצטרך לעשות קצת יח"צ. אמרתי, אלך, אעשה סיבוב, אצטלם. הייתי בטוחה שזה שבועיים של מייק-אפ ואחזור לחלוק שלי במטבח, לבונקר החרדי שלי. לא חשבתי שזה ימשיך כך".
אבל זה המשיך. "עד היום שואלים אותי 'כמה זמן את בתשובה?' ואני עונה, '20 דקות'. אני לא אוהבת את המושג 'בעלת תשובה'. זה מרמז על בעלות על משהו ולאף אחד אין בעלות. ברוחניות אתה עולה ויורד, נזרק למעלה ולמטה. זו רכבת הרים. רבי נחמן קורא לזה 'להלך בדרכי התשובה'. זה לא שפעם הייתי רשעית ועכשיו אני צדיקה, כמו שמוכרים בסמינרים של מחזירים בתשובה. אתה כל הזמן הולך בדרך".
כמה שנים חלפו והועלה רעיון לעבד אותו לסדרת טלוויזיה. ירון-דיין אישרה ושחררה את הדמויות לדרך חדשה. "לסדרה יש תסריטאית, תמר מרום, שכתבה אותה. כשהתחלנו את העבודה על הסדרה לפני כמה שנים, הרגשתי שם על תקן משגיח כשרות; אבל ככל שתהליך העבודה התקדם, זה הלך והתרחק ממני, זה כבר לא היה הספר שלי. הם בראו מחדש את הדמויות, והרבה מהחוויות של עלמה בסדרה הן חוויות חיים של תמר התסריטאית, לא שלי".
אהבת את העיבוד שנעשה לספר שלך בסדרה?
'מקימי' היה כמו הילד השמיני שלי, ובהתחלה הרגשתי כמו אמא שהילד שלה גדל והחליט לעשות עם החיים שלו משהו בלי לשאול אותה; אבל בסופו של תהליך, אני אוהבת את מה שיצא. אחרי הכול, הם קמו ועשו. אני לא עשיתי, כי ליצור כזו סדרה זה מצריך לרבוץ בביצה ואין לי שום יכולת היום לעשות זאת. בעיניי זו הייתה עסקה הוגנת.
"יובל ואני היינו על תקן 'יוצרים'. עזרנו בפיסול, אבל תכלס מי שכתב דראפטים בלילות וחיפש לוקיישנים במשך שבועות, זה הבמאי רם נהרי ותמר, וזו היצירה שלהם. לראות את הספר הופך לסדרה זה חלום של כל סופר, שקרן מי שיגיד שלא, אבל זה גם חלום בלהות באיזשהו אופן. כי כשאתה יוצא לזירה של הגלדיאטורים, של הטלוויזיה להמונים, אי אפשר לדעת מה יקרה. זה יכול להיגמר בבכי".
מהצד החילוני או החרדי?
"גם וגם", היא אומרת. "בסדרה מיתגו את 'מקימי' מחדש כסיפור אהבה, וגם זו דרך להסתכל על זה, בטח כשמדובר בטלוויזיה. אני ראיתי אותו כסיפור על חיפוש, כשהאהבה ברקע. גם כשאני מספרת על בעלי ועליי, הראייה שלנו היא לא מאוד רומנטית לגבי עצמנו. היא יותר של שני חיילים שסוחבים אלונקה ביחד, שמסתכלים אחד לשני בעיניים ויודעים שהם באותו כיוון, בלי להתקשקש על מה הוא חש ומה אני חשה.
"אמרתי לרם הבמאי, 'נראה אותך עושה סיפור אהבה בלי להראות אותו פיזית', שלא יהיה מבוסס על נגיעות ועירום אלא מתרחש ברובד יותר עמוק ורוחני. לדעתי הוא הצליח בכך בצורה נפלאה. עלמה ובן של הסדרה הם יותר זוג נשמות מזוג רומנטי. למרות שלתפקיד הגיבורה היו לא מעט מועמדות בלונדיניות יפהפיות, נבחרה יעל פוליאקוב שהיא מאוד יפה, אבל יש בה יותר אישיות. גם מוקי שמשחק את בן, הוא הורס, אבל יותר רוחני שם מאשר חתיך".
הסדרה אומנם צנועה בהרבה מהמקובל בטלוויזיה, אבל לא בשביל ברסלבים.
"הילדים שלי לא יראו את הסדרה בשלב הזה. לגבי הבת הבכורה שלי שהיא בת 17, אני מתלבטת. הסדרה לא מיועדת לדתיים, למרות שלמדתי על בשרי שאין דבר כזה. את הספר כיוונתי לחילונים. הוצאתי אותו בהוצאה חילונית לגמרי, שמתי בחורה על הכריכה כדי שאף צדיק לא יתבלבל. כשהוא יצא, עמדתי בדוכן של שבוע הספר וממש רבתי עם כמה חרדים שרצו לקנות, אמרתי להם שזה לא בשבילם, כמעט משכתי להם את הספר מהידיים", היא צוחקת. "לא רציתי לקלקל אף אחד. כיוונתי לאנשים שקוראים הכול, ואז גיליתי שכמעט כולם קוראים הכול. לצערי, או לשמחתי, זו המציאות. אני יודעת שהספר עבר גם במאה שערים ובבני ברק, בשקיות שחורות ואטומות ומתחת לשולחן".
את הכישרון הטבעי שלה להביא כל מי ששומע אותה לידי חיוך, היא רתמה מזמן לטובת הקירוב לתשובה. "אני עושה ערבי נשים בכל הארץ, זה סוג של סטנד-אפ אמוני. כש'מקימי' יצא, כולם הופתעו ממה שזה עשה. גם אני הופתעתי, אבל בעצם ידעתי. אני כבר שנים חורשת את הארץ. מגיעה לסלונים של בתים פרטיים, לאולמות, לחדרים נוטים ליפול, וידעתי שנשים רוצות לשמוע על אמונה. לכל אחד יש נקודה יהודית בתוכו, ואם הוא מתכחש לה כל חייו אז כשהיא מתעוררת כל שאר החושים צועקים 'לא, רק לא לתת לה לשלוט, לנקודה השתלטנית הזו. מה, היא הקטנטונת תגיד לנו מה ללבוש ומה לאכול?' יש פאניקה פנימית, יהדופוביה כזו. אבל זה משתנה. המהפכה כבר כאן. הגלגלים שלה מסתובבים וגאולת עם ישראל נוסעת קדימה.
"מפרספקטיבה של 17 שנה של ערבי יהדות, אני אומרת לך חד וחלק שמשהו קורה ובגדול. תראי אפילו את הטרנד המטורף עכשיו של הפרשות חלה. את רואה נשים אקדמאיות, חכמות ורציניות שכל מה שהן רוצות זה לשחק בבצק ושתרד על ראשן ברכה. מבקשים ממני שאכלול בערב שלי גם הפרשת חלה וזה קצת מצחיק אותי לפעמים, יאללה תעשו בצק בבית; אבל נשים כל כך אוהבות את זה, מתחברות לזה. או נסיעות של נשים לאומן. פעם היה צריך לגרד קבוצה. היום את מפרסמת מודעה, ובאות ובאות ובאות. ובתקשורת בכלל: אני נמלטתי משם על נפשי כי אי אפשר היה לדבר שום דבר של אמונה. היית מרגישה מטומטמת אם היה נפלט לך 'בעזרת ה'' באולפן טלוויזיה, מרגישה כמו איזה דודה. והיום, כולם לומדים ימימה, כולם נוסעים לסדנאות התבודדות במדבר כולם מכירים מישהו שחזר בתשובה".
ובכל זאת, הגל החדש של החוזרים בתשובה נשאר בעשייה התל אביבית.
"אנחנו הלכנו טוטאלי. לא נשאר שום סממן לחיים הקודמים. היום זה דור אחר, שלא עוזב את תל אביב, שלא מחליף עבודה. חסידי ברסלב לפני 20 שנה דיברו יידיש, אומן הייתה שחור-לבן. היום אומן צבעונית. היא מלאה ראסטות, אנשי עסקים, אנשים שמגיעים בטיסה ישירה מהודו. היא מלאה בכיפות סרוגות".
אולי היא כבר יותר מדי צבעונית, עם כל הטיפוסים שמגיעים למשל בראש השנה.
"אין כזה דבר יותר מדי. בל"ג בעומר במירון את רואה מחומצנות בטייטס שצועקות 'רבי שמעון עננו'. מישהו יכול לפתוח את הפה? הקב"ה מוליך את הנשמות".
בנוסף לערבי 'הדרת גברים' שלה, היא נוסעת לאומן מדי שלושה חודשים, ולוקחת איתה קבוצה של נשים. בנוסף, היא מעבירה שיעור לנשים בכל יום חמישי במרכז 'התהוות' בתל אביב, אותו היא ובעלה ייסדו.
"אני אוהבת את הרגע הזה בו אני סוגרת את הדלת של הבית מאחוריי, נכנסת לאוטו לבד, קונה לי קפה הפוך בכוס נייר, שמה מוזיקה ונוסעת. מצדי לקריית שמונה, לאלון מורה או לבאר שבע. יש משהו בלחתוך את המרחב, ללכת כדי לדבר על אמונה. ברגעים האלו אני מרגישה שאני חיה, שאני עטופה, אני בתוך מצווה, שמלאכים מלווים אותי. אני יודעת שזה נשמע קצת מוגזם, אבל לא. אנשים נוסעים כל כך הרבה בשביל כסף, בשביל קריירה בשביל אהבות רחוקות, ואני נוסעת לתחנת דלק וממלאת מכל בשביל לנסוע לדבר על אמונה ולחזור", היא אומרת, ומוסיפה לרגע. "וגם כדי להתפרנס, כן, אני לא מתייפייפת".
בשנים האחרונות יש לה גם חיבור חדש למגזר הדתי-לאומי. לדבריה, היא גילתה אותו בעקבות התגובות שהגיעו משם על הספר שלה, ומאז האהבה פורחת. "הציונות הדתית וברסלב זה הולך יחד בצורה מדהימה. חוץ מהעניין הקטן של נסיעה לאומן. הרבה דתיים-לאומיים לא יוצאים מהארץ. זה ציבור מאוד אמוני ומאוד פתוח, ובעיקר איכותי מאוד. אינטליגנטי, מתוקן במידותיו. זה מה שמצאתי בו. וכשהמציאות הזו פוגשת את רבי נחמן זה שידוך משמיים. רבנו פורח בשומרון", היא מכריזה.
בנוסף, העקירה מגוש קטיף וצפון השומרון יצרה גם היא שינוי. "גרנו שנתיים בעמנואל לפני המון שנים, אבל לא היה לי חיבור לזה. להתיישבות. חזרתי בתשובה לתוך הציבור החרדי, ושם בתקופת הגירוש הייתה מתחת לפני השטח תחושה של 'מגיע לכם'. שזה מה שקורה למי שהולך עם המדינה. שאלתי את עצמי בדיעבד, 'למה לא היית שם בזמן אמת, בנוה-דקלים, בשירת הים, למה חוש הצדק שלך לא הוביל אותך לשם?' אפילו סרט כתום לא היה לי, כי בשכונה החרדית שלי זה לא היה מקובל. אבל אחרי הגירוש הזמינו אותי למקומות כמו ניצן, וראיתי שם אנשים במשבר גדול. עשיתי אחר כך תשובה לגבי המגזריות הזו שיכולה לגרום לך להיות אטום לאח שלך. היום אני לא שייכת לאף מגזר".
וגרה בכל זאת בבית שמש, לב הבלגן.
"יש כאן הכול. יש לי שכנים חרדים, ודתיים-לאומיים ואמריקאים. הקיצוניים כאן הם 30 איש ביום טוב, אם ממש עוברים דלת דלת וקוראים לכולם לבוא", היא מחייכת. "הרבה ממה שקורה פה אלה מחלוקות קטנות, כלכליות, הרבה פוליטיקה. זה קטן.
"אני היום במגזר של האנשים שמחפשים את הקב"ה. מי שמחפשת היא חברה שלי, ולא משנה אם יש לה מכנסיים, גרביים, יש או אין לה כיסוי ראש. הייתי לא מזמן באולפנת בהר"ן בערב אמהות ובנות. היו שם יחד כאלף נשים, ואני מסתכלת על הקהל ואומרת לעצמי, 'וואו, אילו נשים'. פעם אם לא היה להם איזה 4,000 דנייר בגרביים בכלל לא הייתי מסתכלת לעברן. אני חוזרת בתשובה בעניין הזה".
***
הכתבה התפרסמה במגזין 'נשים'
לעמוד הפייסבוק של 'נשים'
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
