הכירו את הבת הדתית לאומית של הרב עובדיה
במלאות 30 לפטירתו של הרב עובדיה יוסף, בתו השמינית, רבקה צ'יקוטאי מדברת לראשונה. בראיון בלעדי היא נזכרת בקשייה כילדה בעולם החרדי, מספרת על הסובלנות שגילה אביה כלפי הדרך השונה שבחרה ("הוא היה ליברל") וחושפת את המתחים בבית
"מבחוץ שמענו את התפילות. עמדו בחוץ המון אנשים וידענו שהם מתפללים, אבל בפנים היה שקט. כשהתקרב הרגע, האחות ביקשה מכל הכוהנים לעזוב את החדר. נפרדנו בפעם האחרונה. אמרנו 'שמע ישראל'. גם הרופאים ואחות הטיפול הנמרץ עמדו איתנו ואמרו את התפילה. ואז הוא נפטר. נראה שלו ורגוע. ללא קמטים. הרב לאו אמר שכל מי שנמצא בחדר, גם אם הוא אינו בן משפחה מדרגה ראשונה, צריך לקרוע את החולצה לאות אבל על פטירת גדול הדור".
30 יום חלפו מאז פטירתו של הרב עובדיה יוסף, מייסד ומנהיג ש"ס. בביתה במודיעין יושבת בשעת לילה מאוחרת בתו רבקה צ'יקוטאי, חובשת כובע ומטופחת להפליא, ומספרת על אבא בראיון למגזין "נשים". עד היום שמרה על אנונימיות. אומנם היא נשואה לרב הראשי של מודיעין-מכבים-רעות, אך העדיפה להישאר בצל. בעיר מספרים על אשת חסד חביבה וחכמה, שנכונה לסייע בכל עניין ולקבל אורחים בכל שעה. היא חברת הנהגת ההסתדרות מטעם ש"ס, חברה בפורום צדק חברתי ומגדלת שישה ילדים.
צ'יקוטאי, בת 57, גרה 20 שנה עם משפחתה בבית חורון, ומשם עברה לביתה הנוכחי והמזמין, שגינה גדולה מקבלת בו את פני הבאים. היא התחנכה במוסדות החינוך לבנות חרדיות "בית יעקב", אך הייתה היחידה מבין 11 ילדיו של המרן שבחרה בדרך שונה. רבקה נישאה לבוגר ישיבת "הכותל" וחינכה את ילדיה על ברכי הציונות הדתית. כולם חובשים כיפות סרוגות, שירתו בצבא, חלקם בתפקידים בכירים. הנכדים מתחנכים במוסדות הממ"ד התורני במודיעין.
"אני בתו השמינית. יצאתי 20 דקות אחרי אחותי התאומה שרה, אבל כל החיים התנהגנו כאילו היא הגדולה", היא מספרת וצוחקת. "נולדנו כשאבא היה בן 34, וכבר היה דיין בפתח תקווה ואחר כך בתל אביב, כך שלא חוויתי את העוני שאחיי הגדולים זוכרים".
היא זוכרת בית שסבב סביב לימוד התורה של האב. "הלכנו על קצות האצבעות כי אבא תמיד למד. אי אפשר היה להעז ולהפריע. בעיני אמא ובעינינו הוא היה מלך העולם ולכן שיחקנו בשקט מתחת לשולחן, רבנו בשקט וצחקנו בשקט. כל השבוע היו בבית אנשים כי אבא היה איש ציבור, אבל בשבת הוא היה רק שלנו. ואז יכולנו לדבר ולהתייעץ".
מאז ומתמיד הייתה צ'יקוטאי ילדה מרדנית. היא מספרת שלא חששה לשאול שאלות קשות, העזה להעלות דברי כפירה. "למזלי, אבא הבין שצריך לחבק אותי ולא להרחיק. הוא ידע שאני לא חוששת לדבר וענה לי באותה המטבע, ישב איתי והסביר לי ארוכות, פתח בעבורי ספרים. אני מניחה שאם הוא לא היה נוהג איתי ככה, הייתי מורדת וזורקת את הכול. החיבוק שלו וההבנה שלו השאירו אותי בסופו של דבר במסגרת".
היא נשלחה ללמוד ב"בית יעקב", מקום שעד היום פותח אצלה פצעים שלא הגלידו, ושם גם נחשפה לשד העדתי. "לא היו באותם ימים בתי ספר ברמה חינוכית גבוהה לילדות חרדיות, ומי שרצתה חינוך טוב נשלחה לבית יעקב", היא מספרת. "לא הסתדרתי שם. היינו שלוש בנות ספרדיות בכיתה, והמורים זלזלו בנו ועשו הכול כדי שיהיה לנו קשה יותר. באחד הימים המורה נכנסה לכיתה ואמרה שהיא מופתעת מכך שרבקה יוסף קיבלה מאה במבחן. לא הבנתי. ממה היא מופתעת? למה היא נדהמת? כי אני שחורה?
"כשהגעתי לגיל מצווה, אבא כתב פסק הלכה שעליי להתפלל בסידור בנוסח ספרד. מנהל בית הספר קרא לי ולבנות הספרדיות האחרות, והודיע שנוכל להתפלל בסידור הזה, אבל רק בחוץ. פלא שרציתי למרוד? לא היו לי שם חברות. הייתי האחרת, השונה, וידעתי שאני כזאת. אלו היו שנים לא פשוטות. היה בי כעס גדול. אני זוכרת את עצמי הולכת הביתה ברגל ומשביעה את עצמי שילדיי לא ילמדו שם.
"למזלי, אבא חיבק אותי. הוא ראה לנגד עיניו כל חייו רק את המטרה, ולא היה לו אכפת מקשיי הדרך. הוא הסביר לי שזה המקום הטוב ביותר בשבילי לקבל חינוך, והסביר שיש לי מורשת נהדרת ושאין לי במה להתבייש. הוא מצא דרכים להקל עליי. אסור היה ב'בית יעקב' ללבוש אדום, ואני, נפשי יצאה דווקא לבגדים אדומים. רציתי ללכת לבמות ביום העצמאות ורציתי למרוט גבות. כל אחד מהדברים הללו היה עילה לסילוק מיידי מבית הספר. אבא אמר שהוא מרשה לי ללבוש אדום בשעות אחר הצהריים. הוא היה אז הרב הראשי של תל אביב, ובשל כך הם היו חייבים לכבד אותו. אני מניחה שזו הסיבה היחידה לכך שלא סילקו אותי מבית הספר".
למרות הכעס, היא סיימה את לימודיה שם. אבל רבקה יוסף הצעירה החליטה שהיא לא מסתפקת בהשכלה הבסיסית שקיבלה, וביקשה ללמוד במכללה בירושלים. אביה סירב לשמוע. "הוא השמיע לנו נחמה ליבוביץ ושר איתנו שירים, אבל כשזה הגיע למכללה - הוא התעקש שלא".
בכל פעם בחייה, כשלא מצאה את המילים או התקשתה להביע מורכבות, כתבה לאבא מכתב והניחה בחדרו. "כתבתי לו עד כמה היה לי קשה ב'בית יעקב', ושאין לי משם בכלל חברות. שהן שונות ממני, ובכל זאת המטרה מקדשת את האמצעים ואני רוצה ללמוד. הוא קרא את המכתב והזמין אלינו הביתה את ראש המכללה, הרב קופרמן. אחרי השיחה איתו, הסכים שאלך לשם".
במקביל ללימודיה במכללה, החלה לפגוש בחורים חרדים למטרת נישואים. "הייתי בת 22, רווקה זקנה במונחים של החברה בה גדלתי", היא צוחקת. "אחותי התאומה כבר נישאה מזמן". אבל הצעות השידוך לא התקדמו. רבקה לא רצתה אף בחור. "אבא הבין שזה לא ילך, ושלח את אחי הצעיר דוד לישיבת 'הכותל' כדי שידבר עם ראש הישיבה ויחפש לי שידוך. הרב הציע את יעקב צ'יקוטאי, אבל יעקב לא רצה לצאת עם מישהי מבית יעקב. הוא חשב שאני דוסית מדי", היא צוחקת. "הרב שלו ביקש שייצא איתי לפחות לפגישה אחת, כדי לא להעליב את הרב עובדיה, אז יצאנו, ומשם הכול היסטוריה". לאחר ארבעה חודשים הודיעו הצעירים למשפחותיהם שהם מתחתנים. בסביבתה של רבקה היו שלא אהבו את השידוך עם בן הכיפות הסרוגות, אך הרב עובדיה פסק: "לא משנה מה יש לו על הראש, משנה מה יש לו בתוך הראש".
" וכך מצאתי לי את הדרך", היא מסכמת. "זו לא הייתה בדיוק הדרך של אבא, אבל הוא הבין שזו הדרך שלי. כל ילד צריך את הדרך שלו, והחוכמה הגדולה ביותר היא ללכת עם הילד ולמצוא עבורו את המקום שמתאים לו במיוחד".
הרב עובדיה יוסף נולד בבגדאד, בנם הבכור של יעקב וגורג'יה. כשהיה בן ארבע עלתה משפחתו לארץ והתיישבה בירושלים. כשהיה בן תשע כבר כתב הערות לספר "ראשית חוכמה". כשהיה בן 12 עבר לישיבת "פורת יוסף" שבעיר העתיקה וכתב את ספרו הראשון. בהיותו בן 20 הוסמך לרבנות ובהמשך כיהן כדיין בירושלים ולאחר מכן בפתח תקווה. הוא לא היסס לחלוק על גדול הפוסקים הספרדים, ה"בן איש חי", להתיר עגונות ולטפל בנושאים נפיצים אחרים. בשנת 1972 מונה לתפקיד הרב הראשי לישראל יחד עם הרב שלמה גורן, אך כעבור עשר שנים נחקק חוק, ביוזמת מתנגדיו, שקצב את כהונת הרבנים הראשיים לעשר שנים, והרב יוסף נדרש לסיים את תפקידו. "עשו לו תרגיל מסריח", כדברי בתו.
הרב יוסף היה שבור. "הוא הרגיש שאין לו מה לעשות בעולם", מתארת צ' יקוטאי. "הוא מאוד נעלב ממה שעשו לו ופחד שלא צריכים אותו יותר". ואז נכנס לחייו אריה דרעי. הבחור המבריק, שלמד חברותא עם אחיה הצעיר דוד, הכניס ברב יוסף את החיידק הפוליטי. "אמא אמרה לו: הרב עובדיה, למה אתה צריך את זה? והוא ענה שעם ישראל צריך את זה. הוא הבין שבפוליטיקה נחתכים דברים. אבא החליט להחזיר עטרה ליושנה. הוא ידע שיש מכסות לספרדים במקומות כמו'בית יעקב', וחשב שהגיע זמנו לשנות".
האמנתם שהמיזם הפוליטי הזה יצליח כל כך?
"לא העלינו בדעתנו. בהתחלה חשבנו שארבעה מנדטים יהיו מעל ומעבר".
ואיפה היה אריה דרעי בכל הסיפור?
"הוא הסתובב הרבה בבית. ביצע את הרצונות של אבא".
ההצלחה הגדולה גרמה לכעס בציבורים רבים בארץ. אנשים עמדו ברחובות וצעקו "רק לא ש"ס".
" אבא שמע את זה ובכה. שאל מה המנדטים האלו שווים אם אין מה לעשות איתם. המטרה שלו לא הייתה לחלוב את השלטון, אלא ליישם את המטרה. להגדיל את התורה ולהאדירה".
ואיך אתם הגבתם כשהתחילו להשמיץ אותו, כשהוא צעק לעיתונאי ניצן חן "צא בחוץ"?
" קשה להבין את זה, אבל אבא היה שקוע בעולם הלימוד, וכל הדברים הרעים שאמרו עליו לא הזיזו לו. הוא היה פותח גמרא ושוקע בלימוד. נעלם לתוך התורה. לנו זה היה קשה. כשדיברו על פסק ההלכה שמתיר פינוי יישובים, למשל, כעסו עלינו מאוד ביישוב שלי. אל תשכחי שהייתי בעצמי מתנחלת. לא עזר שהסברנו שאבא כתב את הדברים לפני פינוי ימית, ולא ערב הסכמי אוסלו, ושהוא התכוון רק למקרה של שלום אמת, ולא לפינוי יישובים בכלל. באחד הימים הילדים קיבלו מדבקות עם תמונה של אבא, ומישהו אמר: 'תביאו את התמונה של חומייני'. הילד חזר הביתה בוכה, ואני בכיתי איתו".
אז למה לא אמרתם לו: "אבא, די"?
" כי למדנו להעריך את המטרה, וידענו שהוא מדבר בלשון תלמודית. קיבלנו חינוך מחלב אמנו שהתורה היא הדבר החשוב בעולם, ועד היום זה כך".
אתם 11 ילדים - חמישה בנים ושש בנות. איזה מקום היה בבית לבנות?
"אבא היה אדם ליברל ופתוח, ותמיד התייעץ איתנו וביקש לשמוע את דעתנו. נכון שבסופו של דבר הוא החליט, אבל היה לו חשוב לשמוע דעות נוספות. אני ידעתי שאני יכולה לדבר איתו בחופשיות. היה לי איתו קשר ישיר. מעולם לא הלכתי מאחור.
"כשאחותי עדינה החליטה לפתוח מכללה, כתבו עליה המון פשקווילים ויצאו נגדה. אבא אמר לה כל הזמן שהוא הגב שלה, ושתלך על זה. הוא הבין את חשיבות ההשכלה. כל עוד אמא הייתה בחיים, היא הייתה החוט המקשר במשפחה. מדי ערב נהגה להתקשר לכל הילדים ולדבר איתנו. כשנפטרה, היה שבר גדול. היא הייתה רק בת 68. בשבעה אבא התעקש שנשב לידו. בשבת של השבעה הוא אמר שלא יוכל להתקשר אלינו כמו אמא, אבל הוא יכול ללמד אותנו תורה. ומאז ועד לאחרונה נפגשנו כל המשפחה, בנים ובנות, ללימוד תורה פרטי של אבא. אבא קיבל תמיד נשים לשיחה או ברכה. ראש העיר נתניה מרים פיירברג הגיעה לשבעה ואמרה לנו שהיא חברה של אבא. כי אבא היה ליברל".
ואז הגיעו החודשים האחרונים. הנפילה, הקושי, בית החולים, והפרידה. "אבא סבל מאוד", מספרת צ' יקוטאי. "הוא נפל לפני ארבעה חודשים ושבר את עצם הזנב. היו לו ייסורים ומכאובים, אבל הוא רצה להיות בריא כי לדבריו'יש לו עוד מה לכתוב'. אנחנו , האחים והאחיות, הקפדנו להגיע בתורנות לבית החולים מדי יום. משה, אחי הצעיר, לא זז מהמיטה. אלפים הגיעו לבית החולים. הם ישבו שם שעות וימים. גם כלי התקשורת. לא אהבנו את ההמולה. צילמו את האחיות שלי בוכות. רדפו אחריי במסדרון.
"ביום שני, שבועיים לפני פטירתו, כשעוד היה בבית הכנתי לו קינואה בדלעת ערמונים. היו חסרים לו חלבונים ורציתי להכין לו משהו טעים שגם יזין אותו. אבא התקשה לדבר, אבל חיבק ונישק אותי. חשבתי שהוא מודה לי על האוכל, אבל הוא כבר כנראה הבין שמדובר בפרידה".
חשבתם שיגיעו כמעט מיליון איש ללוויה?
"ידענו שתהיה לוויה גדולה, אבל לא העלינו בדעתנו את עוצמתה. כשאמא נפטרה, הגיעו המונים ללוויה והיה צפוף מאוד. האחיות שלי ואני קצת כעסנו, ואבא כל הזמן הזכיר לנו שזה מאהבה. הפעם זה היה הזוי לגמרי. יצאנו בחמש אחר הצהריים עם המשטרה ומג"ב כדי להגיע לישיבת'פורת יוסף'. המקום נבחר כי הוא סמל. הגענו עד נקודה מסוימת, וכבר היה עמוס כל כך שאנשי מג"ב אמרו שלא ניתן יותר להמשיך עם הרכב. אז ירדנו והלכנו ברגל. יעקב בעלי הלך לפנינו וצעק:'הבנות של הרב, הבנות של הרב'. אנשים לא נתנו לנו לעבור, ואמרנו אחת לשנייה:'זה מאהבה, זה מאהבה'. כשהגענו לפתח הישיבה, השוטרים עשו לנו גשר עם הידיים ועברנו מלמטה. כשהרכב של חברה קדישא הגיע למתחם, נתנו לנו להיפרד. עמדנו לידו ובכינו ים. בירושלים נהוג שצאצאי הנפטר לא מלווים את המת, וכך יצא שחזרנו הביתה אחרי הטקס ב'פורת יוסף' וראינו את הלוויה באינטרנט".
למה ישבתם בנפרד בזמן השבעה - בנים לחוד ובנות לחוד?
"זה לא מדויק. ביום הראשון ישבנו כולם יחד, כפי שנהגנו בשבעה של אמא. אבל היה צפוף מדי, והמשטרה, שנהגה בנו בעדינות ובמקצועיות לאורך כל הדרך, ביקשה שנשב במקום שבו יש כניסה ויציאה, כדי שהמנחמים יוכלו לעבור מעין מסלול. וכך עברנו, הבנות, לבית הכנסת, אבל למעשה ישבנו בנפרד רק בשעות שבהן קיבלנו את מאות אלפי המנחמים שהגיעו. מעשר עד אחת בצהריים ומארבע עד שבע בערב. בשעות הבוקר והערב, כשאכלנו יחד או קיבלנו מכובדים בתוך הבית, ישבנו יחד, כמו תמיד, בנים ובנות".
פורסם שרק הבנים יירשו את אביכן. למה הפלה אתכן המרן בצוואתו?
"גם זה לא מדויק. אבא כתב בצוואתו רק על הספרים שלו וביקש שימשיכו להוציאם לאור. מפני שמקובל בהלכה שרק הבנים יורשים, הוא ביקש שאחינו יתחלקו איתנו כמתנה בכל הירושה. מיד אחרי הקראת הצוואה, אחינו חתמו שיתחלקו איתנו בכול".
מה יחסך לגיסתך יהודית יוסף? השמועות אומרות שהיא קירבה והרחיקה אנשים כרצונה מאביכן וששלטה למעשה בסדר יומו.
"אבא התייעץ עם כל בני הבית ובתוכם גם עם יהודית. הוא שמע לדעתה וקירב אותה, אך בסופו של דבר הוא היה היחיד שהחליט. צריך להבין שעד היום האחרון היה דיסטנס בין יהודית ואבא. היא אומרת שמעולם הוא לא ביקש ממנה כוס מים. ביקש מהילדים שיגידו לה. מצד שני, זה הגיוני שתגורי בבית ותביעי את דעתך. אני תמיד הערכתי והערצתי את יהודית ומשה על מסירותם. הם התבטלו לחלוטין בפני אבא. כל העול של הטיפול בו נפל בסופו של דבר עליהם. אין מילים לתאר כמה זה לא פשוט. גדלנו בבית שבו חינכו להכרת הטוב".
אחיך הבכור יעקב ואבא שלך היו בנתק. איך זה השפיע על המשפחה?
"יעקב היה למדן ודרשן חריף כמו אבא, והדבר יצר מתח. זה נכון. אבל כל זה לא שינה בסופו של דבר. כמה ימים לפני שיעקב נפטר, אבא הלך לבקר אותו והם שניהם בכו. אבא ליטף אותו ובכה. חשבנו שהטיפולים יאריכו את חייו, אבל זה לא קרה. יעקב נפטר מסרטן הלבלב".
ומה לדעתך יקרה עכשיו בש"ס, אחרי לכתו של אביך?
"אבא ישמור עלינו מלמעלה. איבדנו אבא ענק. סולם שראשו מגיע השמיימה ורגליו נוגעות באדמה. הוא פעל בשיטת בית הלל, אמיץ וליברל. ללא פחד ומורא מאף אחד. אנחנו משפחה גדולה וכולם מנסים למשוך לכל כך הרבה כיוונים. לי באופן אישי ממש לא אכפת מה יקרה עכשיו בש"ס. אבל כולנו אהבנו את אבא, הערצנו ויראנו מפניו. היה לנו כבוד אליו והרבה אהבה. ובסופו של דבר, זה המסר הגדול שברצוני להעביר: מסר התורה, האהבה והמשפחה".
הכתבה פורסמה במגזין 'נשים' מבית מקור ראשון
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
