הקלאסיקות הישראליות הגיעו לשולחן השבת
לקרני אלדד יש עבר רצוף נדודים, עקירה ממקומות שאהבה ומשפחה שבה ספגה את הפטיש לציונות. כעת היא יוצאת עם אלבום חדש שכולו אהבה לישראל של פעם, ומקווה לחבר אליה קהלים חדשים
מי שלא רוצה לשיר, פשוט עושה קול שני או רק מזמזם. איש בל ייעדר. מתוך הטקס המשפחתי הזה, ומתוך טקס ההרדמה שהיא עורכת מדי ערב לילדיה, יצרה קרני אלדד, הבכורה מבין ילדי משפחת אלדד, את הדיסק החדש שלה, "שירי ארצי" — אלבום שכולו מחווה לשירי ראשית הציונות.
"הכל קרה אינטואיטיבית לגמרי", אומרת אלדד, "כשהחלטתי להוציא דיסק חשבתי — מה הכי בא לי עכשיו, למה אני הכי מתחברת בתקופה זו של חיי? והתשובה הייתה לשירים שאני שרה לילדים שלי כשירי ערש. אותם שירים שאבא שלי שר לי, וככל הנראה אותם שירים שסבא שלי שר לאבא שלי.
אני חושבת ששירי הילדות שעליהם האדם גדל משפיעים עליו מאוד בהמשך דרכו. אם שרים לך 'שחקי שחקי על החלומות', אז במידה מסוימת זה מעין ציווי, מטען ללכת איתו בהמשך החיים. בין אם את מבינה אותו ובין אם לא, זה כאילו אומרים 'יש לך תפקיד, ויאללה לדרך'. זה לא נומי נומי. גם היום, כאמא לא מעודכנת, אני לא שרה לילדים מירי מסיקה, ובטח שלא יובל המבולבל ודומיו. אני שרה לילדים את אלתרמן ועמנואל הרוסי והם נרדמים. זה עובד למרות המילים".
הטקסטים והלחנים מהשנים הראשונות של המאה העשרים עובדו מחדש. הדיסק אלקטרוני מאוד, ואת השירה של אלדד מלווים הרכב נגנים מכובד, שבראשם משה אסרף מהדג נחש. "את 'ציון תמתי', למשל, הקלטנו עם הרבה תופים ורעש. זה לא ביצוע של שרהל'ה שרון, אלא משהו רוקי לגמרי, גם את 'היו לילות' ביצעתי בגרסת פאנק. השירים בדיסק הוצאו מהקשרם מבחינה מוזיקלית, והוכנסו להקשרם מבחינה תרבותית. התוצאה הסופית כיפית ועדכנית בעיניי. אני עומדת מאחורי הדיסק הזה בשמחה".
המשותף לכל השירים בדיסק הוא היותם שירי אהבה לארץ. אלדד מספרת כי החיפוש אחר שירי אהבה, שאין בהם תיאורים של נחלי דם, הנחה אותה בבחירת השירים.
אילו שירים נפסלו?
"שירים עם תיאורי קרבות וקורבנות שצריך להקריב עבור הארץ, שנשמעו טוב אולי באוזני החלוצים, אבל נשמעו קשים עד בלתי–אפשריים באוזניי. רציתי דיסק יפה ומלא תום. בלי אש, דם וקורבנות".
וכל הציונות הזאת באמת תופסת? "בין גבולות", "היו לילות" ו"משמר הירדן" מדברים לאנשים גם ב–2013?
"כן. הוצאתי את 'בין גבולות' כפיילוט לרדיו, והוא תפס. הוא אולי לא נכנס למצעדים, אבל בהחלט הושמע. למי שלא יורד לעומקן של המילים זה נשמע שיר גלגלצי לגמרי. יש פה משהו הומוגני מאוד. יש טרנד של חזרה לציונות פשוטה, מהלב, מלאה בערבי שירה שצעירים משתתפים בהם. לא מזמן ערכתי ערב שירה ביחד עם אבשלום קור, והתוכן היה שירי שנות ה–30. האולם היה מפוצץ, ולא רק בזקנים. תיכוניסטים שרו איתנו את המילים בהתלהבות גדולה. זה הפך לקטע לא רק כי זה 'מגניב', אלא כי באמת חסר משהו. אנשים נהנים לקטר — למה המיסים כל כך גבוהים, למה צריך לעשות כל כך הרבה מילואים, אבל בסופו של דבר התשובה ברורה — כי אנחנו באמת אוהבים את הארץ".
לאיזה קהל יעד את מכוונת?
"יש את המגזר הברור מאליו של הישיבות התיכוניות והאולפנות. הם שרים 'שורו הביטו וראו' כאילו אין מחר. הם ניכסו את השורות האלה לעצמם והפכו אותן להמנונים".
סאגת "שירת נשים" כבר מאחורינו?
"כשמדובר בדיסק זה הרבה פחות בעייתי בעיניהם מאשר הופעה חיה. אני אישית מופיעה גם בפני גברים וגם בפני נשים. מעבר לכך, קהל היעד הוא אנשים כמוני, שגדלו על השירים האלו. זה כמו שאנשים הולכים לשמוע הופעות של השירים של לד זפלין. הלהקה הרי התפרקה לפני שהם נולדו, אבל יש היום התרפקות נוסטלגית על העבר. אנשים מרגישים מה נכון ומה לא. אני מאמינה שנקעה נפשם של אנשים היום מהריחוק, מהציניות, מה'אני' של האדם הבודד ומהפוסט–מודרניזם. אנשים רוצים להרגיש חלק מקולקטיב, והשירים האלה מחברים אותם יחד, כי הם מזכירים להם למה אנחנו כאן בכלל".
ולמרות זאת, אלדד טוענת שכל הסיבות הללו לא היו המניע האמיתי להוצאת הדיסק. "זה ניתוח שלאחר מעשה. ההחלטה הייתה לגמרי מהקישקעס, כי זה מה שבא לי עכשיו. למזלי זה תאם גם את הרוח שמסביב".
כזאת היא אלדד, אוטוטו בת 40 ועדיין פועלת מהקישקעס ומגשימה חלומות. החלום הקודם שלה היה דיסק של שירי קרליבך, גם אותו הגשימה, ובתוך שלושה שבועות של עבודה אינטנסיבית עמד לו "שלווה בארמונותייך", דיסק לתפארת של אלדד, שבו היא שרה קרליבך לצלילי רביעייה קאמרית.
בעקבותיו הגיע גם מסע הופעות, בעיקר בפני נשים, בערב של שירי נשמה וסיפורים מהלב. "בפתיחת כל הופעה חיכו למשתתפות כוסיות ליקר על הכיסאות", מספרת אלדד, "האווירה והאלכוהול עשו את שלהם, והלב נפתח. חוץ מאשר ביצהר. פתחתי ואמרתי שכל מי שלא בהריון ולא מניקה מוזמנת לשתות. רק ארבע נשים שתו".
"מה שהוביל אותי בדיסק של שירי קרליבך זה הלב. הוא כל כך במרכז שם אצל קרליבך, ובכלל אני חושבת שהוא אדם שיש המון מה ללמוד ממנו. הדבר הכי משמעותי שלקחתי מהתורה שלו הוא שהכי חשוב זה לאהוב את המשפחה ואת הילדים שלך. הכל מאוד טבעי, את שומעת שירים שלו ואת אומרת לעצמך, איך לא חשבו על זה קודם. הכל פשוט ומתוך אהבה, מי לא רוצה להיות חלק מזה?"
עוד לפני חלום קרליבך היה חלום קובה — אהבה שנמשכת אצל אלדד עד היום. במסגרת לימודי המוזיקה שלה ברימון התבקשה, כמו שאר הסטודנטים בשיעור למוזיקת סלסה, ללכת לרקוד לצלילי המקצב הלטיני, ולהביא מכתב חתום על ידי הדי.ג'יי במועדון הסלסה שאכן רקדה.
בעוד חבריה החתימו את הדי.ג'יי וחזרו הביתה לנוח, אלדד נשארה והתאהבה. "במובן מסוים ההחלטה הזאת שינתה את חיי. התחלתי לרקוד, התאהבתי בקובה ובתרבות, נסעתי לשם, הקלטתי בהוואנה את 'אדומה' — דיסק שירי סלסה, וגם היום אני רוקדת סלסה. עם הילדים, כמובן. הטירוף הגיע למקום כזה שלמדתי את ההיסטוריה של קובה ולמדתי גם ספרדית. אני קונה לילדים שלי ספרי ילדים בספרדית, כדי שיבינו מאיפה אמא שלהם באה. נסעתי לקובה ארבע פעמים. יש לי חברים קובנים ואנחנו שומרים על קשר בפייסבוק. המדינה הזו היא באמת חלק מהותי מהחיים שלי. אם קרליבך זה הלב, אז קובה זו פשוט שמחה פנאטית".
קרני אלדד נולדה כאמור לפני כמעט ארבעים שנה. את שנות ילדותה העבירה בנדודים בעקבות עבודתו של אביה הרופא, פרופ' אריה אלדד. המשפחה התגוררה בתל אביב, בלונדון, בירושלים, בבקעה ובמקומות נוספים.
המקום שהכי נצרב בזיכרונה הוא שארם א–שייח: "הייתי ילדת ים, בלי מסגרת, בלי סנדלים, מקשיבה לסיפורים המהפנטים של הבדואים וחושבת שככה נראה העולם. אבא שלי ואני היינו הולכים לדוג לוקוס בראס מוחמד. לפעמים היינו יורדים למפרץ נעמה להשתכשך. אבל יום אחד עזבנו, לא ידעתי לאן ולמה. עד היום אני לא ממש מבינה לעומק למה היינו צריכים לעזוב את סיני. עברנו לירושלים, והיה קר, והייתי צריכה ללבוש נעליים, ולעשות צמות, לחצות את הכביש, וללכת לבית הספר ולשכוח מהכל, כי אחרת יבוא גל גדול של געגוע ויחנוק את הגרון.
"בכלל, נדודים לא טובים לילדים, בטח לא לילדה כמוני. אני זקוקה לשורשים, צריכה לדעת שאני במקום מסוים ושאני יכולה להרגיש מספיק בטוחה שלא נזוז מכאן. כשיש בבית ארגזים שנשארים סגורים, כי ממילא בעוד שנה אנחנו שוב נוסעים, את אפילו לא טורחת לפתח קשרי חברות".
בגיל עשר התיישבו בכפר אדומים, שם מתגוררת משפחתה עד היום. בדיסק היא מודה "לאבא ולסבא ששרו לי שירים ששורשיהם נטעו אותי עמוק באדמה". סבה, פרופ' ישראל אלדד (שייב), היה סופר, מורה, ממנהיגי הלח"י ודמות שעיצבה את חייה. "סבא היה משמעותי מאוד בחיי, הוא נפטר כשהייתי בת 22. הוא חינך אותי ולמדתי ממנו המון. החוסר שלו עדיין נוכח מאוד בחיי. הוא מן הסתם היה מאוד מבסוט מהדיסק. בתור ילדה היינו מטיילים הרבה, עולים להר הבית, לפחות מנסים. הייתי מצטרפת אליו לכל מיני אירועים של הסרת לוט, או הנחת אבן פינה, וגם סתם כך בתוך השגרה הייתי נכנסת לחדר שלו, קיטון מלא ספרים, ושואלת אותו שאלה פשוטה.
"ידעתי שאני נכנסת לתוך מנהרה, לתוך מסע שאני לא יודעת איך אצא ממנו, אבל בטוח שבדרך אפגוש את קפקא, פרויד, משה רבנו, ניטשה, רבי יהודה הלוי, בגין, שרון ואורי צבי גרינברג. החבר'ה האלו היו החבר'ה שלו והוא הכיר לי אותם. ההסברים והסיפורים שלו היו כאילו זה קיים עכשיו, כאילו זה קורה הרגע, והכל מאוד פיזי, והכל מסתדר לך לתוך תמונה בצורה כזאת שאת יוצאת מהחדר הרבה יותר גדולה ממה שנכנסת".
אלדד מנגנת מכיתה א'. אביה הוא זה שנטע בה את האהבה למוזיקה. "הוא שר נהדר ומנגן בגיטרה והוא מעריץ גדול שלי. עד שנולדו ילדיי תמיד אמרתי שהמוזיקה עבורי היא אוויר ונשימה, בלעדיה אין לי קיום".
היא למדה תואר ראשון ברימון, והשלימה תואר שני במוזיקה עם התמחות במוזיקה לטינית. בעברה שימשה כעוזרת הפרלמנטרית של חבר הכנסת דאז והשר דהיום אורי אריאל. בין דיסק למשנהו אלדד מופיעה עם הרכב של חליל ונבל, ומנהלת אולפן הקלטות באלון שבות, שבו היא מקליטה דיסקים רגילים וגם דיסקים או שירים לנשים שמחפשות צוות נשי.
בחודשים שלפני הפינוי מגוש קטיף ערכה ביחד עם אודי סגל את הסרט "הקרב על הבית" שבמסגרתו עקבה אחרי ראשי מועצת יש"ע ומשפחות המפונים בתקופה הקשה בחייהם. ביום הפינוי משאנור, לשם עברו הוריה בתקופה שקדמה לפינוי, הייתה בין הנשים הבודדות שעלו על גג המצודה הבריטית ביישוב ביחד עם אביה, ח"כ לשעבר אלדד.
"זה היה רגע מאוד קשה שילווה אותי כל חיי. חוויה נוראית. עמדנו על הגג וראינו שורות–שורות של יס"מניקים באים לקראתנו. כשהבנו שזה הסוף אבא קרע לי קריעה בבגד ושנינו בכינו". מיד לאחר הפינוי פגשה את מי שלימים יהיה בעלה, שלמה בשן, בן היישוב נווה דקלים, שעוסק בבנייה קלה ושחזור מבנים עתיקים.
"באותה תקופה לא היינו פנויים רגשית לקשר, שנינו היינו צריכים להתאושש אחרי הגירוש. ואז עשיתי את 'הסוד' — כתבתי על דף איך בעלי ייראה, אילו תכונות יהיו לו ואיך אני הולכת לפגוש אותו. שמרתי אותו וכל יום קראתי בו. ידעתי שבסוף זה יתקיים". בסופו של דבר אלדד שלחה מסרון לבשן שהגיע אל מכשיר הסלולרי שלו שהיה בירושלים, בעוד הוא עצמו היה בתא טלפון בלונדון בדיוק באותו רגע, מנסה להתקשר אליה.
השניים נישאו לפני חמש שנים, והם הורים לשניים — מלאכי מנחם ובארי ישראל. "שלמה הוא בן זוג מושלם בשבילי. הוא יודע לאהוב ומבטא את זה כל הזמן במילים ובמעשים. הוא אבא נהדר. לא ידעתי כמה אני צריכה אותו עד שמצאתי אותו".
לצד עבודותיהם השונות, השניים גם נהנים לשתף פעולה ביוזמות משותפות, כמו למשל המדריך "יש"ע זה פאן — מדריך החיים הטובים ביהודה ושומרון". מדובר במדריך תיירות לאתרים, לאטרקציות, לצימרים וליקבים בתחומי יהודה ושומרון. "רצינו להראות שיש ביש"ע חיי תיירות שלמים שאנשים לא חשופים אליהם: צימרים מדהימים, יקבים שזוכים בפרסים בינלאומיים, גבינות צאן מעולות, שוקולדים טובים. רצינו לכתוב ספר שישגרר את האזור לתל אביבים ולכולם".
אחרי תקופה קצרה של מגורים בירושלים, חיפשו השניים מקום מגורים שיתאים למשפחתם הצעירה. אלדד לא אוהבת להיכנס להגדרות דתיות, וכשלוחצים היא מגדירה את עצמה — "איפשהו באמצע. שומרת שבת, אבל משתמשת בחשמל. בוחרת לקיים מה שטוב לי".
אחרי חיפוש בכמה ישובים ("לחלקם היינו לא מספיק דתיים, ולחלקם היינו לא מספיק חילונים"), הגיעו לתקוע, ישוב שהיא מגדירה כ"תל אביב של המתנחלים". "זה מקום מדהים, עם נוף עוצר נשימה. ישוב מעורב, שבו אף אחד לא מבקש ממני להגדיר את עצמי. יש כאן אנשים חמודים, ויש חדר מוזיקה מקסים. הגענו הביתה".
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
