אריאל אולטרה דוס: זילבר חוגג 70
במציאות ישראלית שמבוססת על "אנחנו" ו"הםֿ", לא פשוט להכיל את הניגודים של אריאל זילבר. שלחנו את שימי אביגד להתלוות אליו מביתו שבבקעה לתל אביב, היה שמח. קראו את הראיון המלא
אבל מי שציפה שהילד הרע של המוזיקה הישראלית ישלוף ציפורניים, טרם הבין במי מדובר. אריאל זילבר אמנם חזר בתשובה ומאז כבר דרך קשתו לכל עבר, אבל הכל מלווה בחיוך שאי אפשר לעמוד בפניו. "מה קרה? מה שהיה צריך לקרות. מה שגם לך יקרה בסוף", מחזיר זילבר את הכדור למושב הנהג.
"ואתה באמת מאמין בזה?" מקשה הנהג בתפקידו כישראלי המצוי, "בטח שאני מאמין. זה מה שכתוב בתורה", מגיעה התשובה הצפויה. וכך נמשך הפינג–פונג הנצחי: "איפה הימים שהיית הולך למועדונים?" תוהה הנהג. "אני עדיין הולך למועדונים", עונה זילבר. "ומי זה שם, הילד שלך?" הוא מסתכל עליי. "כן, אבל הוא דתל"ש, עזוב אותו". הייתי בנו של אריאל זילבר לחמש דקות. מי יכול עליי.
אבל הנהג שלנו חברמן, וממש לא מתכוון לוותר: "אריאל, לכל אחד שחוזר בתשובה קרה משהו בחיים. מה קרה לך?" במקום זילבר עונה שושנה, אשתו: "אני שיגעתי לו את המוח. לא עזבתי אותו", היא מנדבת קצת היסטוריה משפחתית ומסדרת את כיסוי הראש שלה. אבל זילבר מתעקש לחזור לדיון האידיאולוגי: "ארץ ישראל נקרעה, קרעו ממנה חלקים". "נו, ועכשיו החזירו לך אותם?" "אל תדאג, עוד נקבל אותם בחזרה. כשעם ישראל יבין שכולנו ערבים אחד לשני".
את המשך הדיון אתם בטח מכירים, גם אם לא ישבתם איתנו במונית החבוטה. הוא כולל חזרה לשישים ושבע, מדברים בו על השואה, ואז שומעים ש"לא להכל יש לנו תשובה" ומחכים לנשק יום הדין: "ותינוקות שמגיעים לבתי חולים, את זה איך אתה מסביר?"
תודה שנשארתם איתנו, כי הנה גרסת זילבר לסופו של הדיון האינסופי הזה. דמיינו את קולו, ותוסיפו מנגינה קלילה וקופצנית: "אני, מה אני יודע? אדם בא לעולם הזה כדי לעשות תיקון. כל בוקר אני אומר 'מודה אני לפניך שהחזרת בי נשמתי'. תאר לך שהייתי מקבל את הנשמה שלך, מה היה קורה לי? אני הייתי נהג מונית ואתה היית אריאל זילבר. איזה בלגן".
אז מה קרה לאריאל זילבר, אם ננסה לענות לשאלתו של נהג המונית מיודענו. החדשות הטובות הן שלא קרה כלום. ברחוב התל אביבי ניגשים אליו עוברים ושבים שמזהים בין הזקן למגבעת את הזיק השובב בעיניים. אפילו נהג המונית דנן נזכר אחרי שעה של נסיעה בתפקידו המקורי: "תדע לך, אריאל, אתה זמר ענק. יש לך שירים חבל על הזמן".
אחרי שנרתעה ממנו בפחד, תל אביב שבה ועוטפת אותו באהבה. ויש גם הקלטת פרסומת לאוסף החדש שלו והופעה משותפת עם אסף אמדורסקי. הכל נדחס ליום אחד, שבסופו יחזור הזוג זילבר ליישוב גיתית שבבקעה.
"הוא כבר לא תוקף אף אחד", תאמר לי בת דרור זילבר, בתו והמנהלת האישית, כשנהיה בהופעה, לחוצים מכל עבר בין צופים מריעים. "אבל יש מראיינים שמתעקשים להוציא את זה ממנו, וזה כל כך קל", היא מודה. גם שושנה דואגת: "אנחנו נותנים לך פה פתח גדול ללוות אותנו כל היום, אל תהרוס את זה". ומושא הדאגות עצמו מבהיר: "אני לא מתקיף יותר אף אחד. רק אם יהיה עוד פעם איזה פינוי דרסטי, אומר את מה שחייבים לומר. הרבי אמר".
אז זה מצב העניינים — מיטלטל בין "ברוש לבדו" לבין "אוהבת את כולם", ולפעמים זילבר הוא גם שניהם במקביל. רגע אחד אנחנו מדברים על מדינת הלכה ועל דברי הרבי מליובאוויטש. ברגע הבא אנחנו באולפן, שומעים שוב ושוב את "רוצי שמוווווליק קורא לך ושולח אלף נשיקות", כדי להחליט כמה שניות ממנו ייכנסו לפרסומת "המיטב של אריאל זילבר". בניסיון ראשון להיום אני מנסה להיכנס לראש הזילברי ומקשה:
במדינת הלכה יהיה מותר לשמוע את השירים שלך?
"תלוי לאיזה הלכה אתה מתכוון", הוא עונה. "היהדות היא דת דמוקרטית. אתה לא יכול לכפות על אנשים, אתה כפוף לרוב. הרי אם רוב הציבור טמאים אפשר להקריב קורבן פסח. הציבור חשוב, לא הפרט".
אז זה היתר בדיעבד או לכתחילה?
"לא בדיעבד. אם הייתי מספר על דברים לא יפים בשירים שלי, אם הייתה בהם שפה לא נקייה, הייתי מוותר עליהם בעצמי. אבל השירים שלי נקיים. אין בהם שום דבר שהוא נגד רוח האדם, נגד הנפש".
אני מתעקש. מנסה להסביר לזילבר שמעטים נושאי המגבעת הדומה לשלו שיסכימו שבמדינת ההלכה יפזמו "נלך נלך לים, נשכב ביחד על החול החם".
"אני יודע, אבל מה אכפת לי. אני רוצה מדינת הלכה שבה כולם שומרים תורה ומצוות. יהיו מקפידים יותר ומקפידים פחות. המשימה שלי היא לשמח אנשים, ואנשים שמחים מהשירים שלי".
בחדר ההקלטות מתמודד הצוות עם צרות של עשירים. מטען הישראליות שזילבר ניפק בלמעלה מ–40 שנה חייב להידחס למעט מדי שניות יקרות של פרסומת. מה ישראלי בעיניכם? "תן לי כוח" או "ואיך שלא"? נציג חברת התקליטים נעתר לומר שההחלטה על השירים שייכנסו ל"המיטב של אריאל זילבר" לא הייתה קלה.
בכל זאת, המיטב בעיניו של זילבר עצמו עלול להבריח קונים פוטנציאלים, שכל רצונם הוא במתנת חג שתעשה נעים בגב לכולם. וכידוע, מדובר במשימה שזילבר ויתר עליה יותר מפעם אחת בשנים האחרונות. אני מנסה לברר מהם השירים שנפלו בעריכה, אבל השיחה נקטעת. בכל זאת, גם עיתונאים לא עושים נעים בגב למרבית האנשים.
כשברקע פסקול הקריירה שלו, אני מנסה שוב להטריד את זילבר בעניין מדינת ההלכה שתקום בעזרת השם. הוא לוקח סוכרייה, מברך ומנסה להסביר: "אתה ליטאי מפוחד. אני שייך לחסידות. כשהחסידות תנצח, כולם יהיו דתיים מאושרים", הוא אומר. "הי, מה אתה עושה, הסוכרייה לא כשרה", מזהירה שושנה. "אוי ואבוי!" הוא מזדעק. "סתם, סתם. הכל בהכשר הבד"ץ, אתה יכול להירגע", היא צוחקת.
הנציג מחברת התקליטים מנסה להבין מה ראו עיניו. בכל זאת, לא כל יום מפרסמים את "המיטב" של זמר שבודק את ההכשר באולפן ההקלטות. "ומה קורה אם אוכלים לא כשר? מה עושים אז?" שושנה עונה לו: "אלוקים יורה בו, צרורות", היא צוחקת. וכך מסתיים המעשה בזמר ובסוכרייה. החסידות ניצחה וכולם מאושרים.
בדרך, אחרי ההיתקלות בנהג המונית הנחמד, אני מנסה להבין מה באמת חושב אריאל זילבר, והפעם, אם אפשר, בלי לדבר על השואה ועל ילדים בבתי חולים.
אביתר בנאי כותב "כנראה שאני עדיין לא מאמין שהשתניתי". אצלך, לעומת זאת, כל החזרה בתשובה התבצעה מהרגע הראשון עם סימני קריאה גדולים וברורים. אין לך שום סימני שאלה, שום קשיים בדרך?
"לא, מה פתאום. זו האמת. זה מה שמשה רבנו אמר, זה מה שכתוב בתורה. להפך — עד עכשיו הייתי מתלבט מה ללבוש להופעה, עכשיו אני כבר לא צריך להתלבט. יש לי פחות שאלות".
שושנה בודקת שאריאל לא שכח את המגבעת. "לא, שמתי אותה מאחורה", הוא עונה. היא מספרת על התהליך שהביא אותה לחזרה בתשובה: "דיברתי עם מישהי בזמן האינתיפאדה על המתנחלים וכמה שהם סובלים, אז היא אמרה לי: 'אני שונאת אותם'. באותו רגע הרגשתי כמה רוע יש בזה. התחלתי ללכת עם חצאית ולשים כיסוי ראש. רציתי שהיא תראה אותי דווקא ככה".
גם אריאל, למי שהצליח לפספס, חזר בתשובה בתהליך שהחל בחיבור להתיישבות. ב–2001 הוא עוד נשאל בראיון מדוע אינו דתי אם הוא מאמין בדרך. ואז, בחולות גוש קטיף, צצה לראשונה כיפה על רעמת התלתלים. אחריה הגיעו גם הזקן, המגבעת והחליפה.
למה דווקא ארץ ישראל, גוש קטיף והגירוש השפיעו עליך כל כך?
"כי זה דבר מוחשי ובסיסי שמסכן את החיים שלנו. הנאמנות לארץ ישראל הביאה אותי לחזור בתשובה. הרבי אמר: על ארץ ישראל לא מדברים. יש דברים שאסור לעשות. ואם מישהו יעשה משהו, אני אפתח את הפה".
ומה בקשר לעם ישראל, אותו אתה לא רוצה לתקן?
"עם ישראל זה עם ישראל, כבודו במקומו מונח, ואתה לא תשמע ממני שום דבר רע על אף אחד. לתקן זה כל אחד את עצמו. בקושי את הנשמה שלי אני מצליח לתקן, אז איך אני אוכל להשפיע על הנשמה של מישהו אחר? אבל ארץ ישראל זה משהו אחר. חיילים נהרגו על האדמה הזו. אפילו חילונים יכולים להבין את זה".
ואם ארץ ישראל תשתרע מהפרת ועד החידקל, אבל כולם ישבו ויראו "האח הגדול", זה מצב טוב בעיניך?
"ברגע שנהיה בכל המקומות שמגיעים לנו, כבר לא יהיו דברים כאלה. אנשים יפסיקו לשבת מול הטלוויזיה, יהיה להם עניין בעבודת השם, בעבודת הארץ. ברגע שנבין שאנחנו עם אחד, ערבים אחד לשני, ברגע שהאתאיסט השמאלני הכי גדול יבין שהוא חלק מעם ישראל, נגיע לסוף התהליך הזה. שואלים אותי 'מה, תגרש מפה את הערבים?' לא! ברגע שנדע שאנחנו ערבים זה לזה, לא יהיו פה ערבים".
לומר שאריאל זילבר חצה את הקווים יהיה אנדרסטייטמנט. מול גל האמנים שראו את האור וחזרו לשורשים, זילבר חצה כמטאור את שמי המגזר הדתי ונחת אי שם מעבר לאופק. עם כיפת "יחי" עצומת ממדים והמנוני "כהנא צדק", אפילו במגזר יש מי שמסתכל בתמיהה על דרכו האמונית. לא שזה מעניין אותו. הילד שבגיל 15 פוצץ את חדרו בפנימיית קיבוץ "גן שמואל" אחרי ריב עם חבר, בוחר את דרכו כבר יותר מ–50 שנה.
"לא חשבתי שאהיה משהו אי פעם", אמר זילבר בראיון ללירון תאני. "אבל כשחשבתי מה לעשות עם החיים שלי החלטתי ללכת עם המוזיקה, כי כל הזמן הייתי בין מוזיקאים". 50 שנה אחרי ההחלטה הזו אמר בנו רועי בסרט דוקומנטרי שעשה על אביו: "ניסיתי לברוח רחוק מכל הדבר הזה, מהקללה של הזילברים — המוזיקה". בסרט רואים כיצד בנו מנסה להתקרב אליו שוב ושוב, לאחר ש"המרחק הזה ביני ובין אריאל נהיה ממש בלתי נסבל אחרי שהוא התחרפן וחזר בתשובה".
אריאל זילבר נולד בתל אביב ב–22 בספטמבר 1943, כ"ב באלול תש"ג, לאמו הזמרת ברכה צפירה ולאביו הכנר בן עמי זילבר. כשהיה בן חמש החליטו הוריו להשאירו בפנימיית הדסים בקיבוץ גן שמואל. אפיזודה שנמשכה כעשר שנים, עד שנגמרה בפיצוץ, תרתי משמע. אחרי שהחליט "ללכת עם המוזיקה", פצח בקריירה קצרת ימים בצרפת ושב לארץ.
בדרך להופעה הוא מסביר: "כשהייתי בצרפת חשבתי: מה הקשר שלי למקום הזה? כאן אני רוצה לחיות? אני בכלל לא שייך לפה". אחרי חזרתו הצטרף ללהקת תמוז. שנת פעילות אחת הספיקה ללהקה לשנות את פני המוזיקה בארץ, ולזילבר להבין שגם הוא יכול לשנות את המוזיקה בארץ, לבדו.
קריירת הסולו שלו החלה בריצה עם "רוצי שמוליק", ונמשכה בעליות ומורדות, בפניות מוזיקליות מסחררות למוזיקה ערבית (שמוליק בודגוב, חבר בלהקת ברוש ייזכר בהמשך היום: "הוא קם בוקר אחד והכריח אותי ללמוד רבעי טונים") ואפילו אתיופית. ב–2008 נצבעת לפתע הדיסקוגרפיה של זילבר בכתום עז, עם האלבום "פוליטיקלי קורקט" הכולל את השירים "יהודי לא מגרש יהודי" ו"הגירוש".
המקום שבו אתה נצא עכשיו, זו תגובת נגד לחיים שהיו לפני כן?
"אני התחלתי מארץ ישראל, כשראיתי מה עושים לגוש קטיף. אחר כך ראיתי שבטלוויזיה מבלבלים את המוח, ולאט–לאט הגעתי למסקנה שאין כלום. אפילו במוזיקה, שמלווה אותי כל החיים, בסוף גם זה נמאס. להכל יש קץ, רק לתורה אין קץ. ככה חזרתי בתשובה".
הרצליה, מקום ההופעה, ממתין לאריאל זילבר. מעריצים ניגשים אליו, לוחצים יד, מחבקים. נשים נזהרות יותר ושואלות אם אפשר להצטלם איתו. "בטח, למה לא? אני לשירותכם", הוא אומר לכולם. הלהקה של אסף אמדורסקי מחכה. גם הפסנתר מחכה. כמה חזרות קצרות, ובבת אחת נמחקים ההבדלים בין האיש עם המגבעת לבחור עם הגיטרה.
בחדר האמנים אמדורסקי מתלבט כמה שירים לשיר אחרי ההדרן. "נחזור לבמה ונראה איך יהיה הקהל, לפי זה נחליט", הוא אומר. אחרי שהתקשר "ביד רועדת" לזילבר כדי להזמין אותו להופיע יחד, הוא כנראה לא בטוח בחיבור של באי המרינה לגרסתו המודרנית של זילבר.
רגע לפני ההופעה מצטרף שמוליק בודגוב, גיטריסט להקת ברוש. אצולת המוזיקה הישראלית מחליפה זיכרונות. "זוכר איך היינו באים לחזרות אצלך בטרנזיט בפארק הירקון", הוא מזכיר לזילבר, "למה בכלל היה לך את הטרנזיט הזה?" "כי השכנים גירשו אותי מהבית, הייתי עושה להם רעש עם הפסנתר", צוחק זילבר. ומה הוא אומר על השינוי של זילבר? "אני לא מתייחס לזה", הוא עונה. "אריאל הוא אותו בן אדם בשבילי. גם אני עשיתי סוויץ' בחיים. הצבעתי פעם למרצ, היום אני בצד השני לגמרי. כולנו משתנים, עוברים דברים".
מהעבר השני של החדר יושבים אסף אמדורסקי והנגנים שלו — רחוקים שנות דור ושנות אור פוליטיות מהשניים. האם גם ביניהם ישתנה משהו? "כלום לא השתנה. תמיד האמנתי שיש משהו, עכשיו רק הבנתי את זה", אומר זילבר כשאני שואל אם הוא עצמו יכול היה לדעת שמשהו יקרה.
כשאסף אמדורסקי מזמין אותו לעלות לבמה, זילבר קוצר את התשואות. הוא מניף כוס מים אומר "לחיי עם ישראל" ומברך. אחרי השיר הראשון צועק מישהו: "אתם טובים ביחד". אחרים מכוונים את מצלמות הסמארטפון שלהם, מרחיבים את הזום כדי להכיל באותו הפריים את שני ההפכים האלו. החששות של אמדורסקי נמוגים במבול התשואות. הלהקה חוזרת להדרן מלא. הקהל באקסטזה. אגדה יפנית, תן לי כוח, נראה שהקהל רק רוצה שייתנו לו עוד.
"זורקים לך הבטחות על שמאל ועל ימין, זורקים עליך מבטים של בוז ושל שלילה", שר זילבר לקהל, וזה בתורו עונה לו: "אז מה הפלא אם כולם אומרים שאתה סתם זרוק?" ואולי באמת כלום לא השתנה.
הראיון פורסם במגזין 'מוצש'
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
