"פרשת הרב אלון מחזירה אותי לרב שתקף אותי"
"אנחנו, הקורבנות נושאים את הצלקות כל הזמן. אמנם הסבל שלנו לא מוכר עיתונים כמו הרפתקאותיו המיניות של רב מכובד, אבל ההתעלמות מאיתנו רק הופכת אותם לקרבנות בפעם השנייה". קורבן תקיפה מינית מבקש לא להתעלם מנפגעי הרב אלון
אבל אין זה מסביר את תופעת ההתעללות המינית שהכתימה בשלוש השנים האחרונות את הציונות הדתית. היא הגיעה לשיאה בשבוע שעבר, כשבית משפט פסק שהרב מוטי אלון אשם בהטרדה מינית בשניים מתלמידיו. אלון הוא בן למשפחת אצולה דתית. אביו היה הפרופסור מנחם אלון, משנה לנשיא בית המשפט העליון, ואחיו הגדול, בני, כיהן בכנסת מטעם סיעת מולדת. מוטי אלון עצמו הקדיש את חייו ללימוד תורה וכיהן עד פיצוץ הפרשה כראש ישיבת הכותל, ישיבת הסדר בין הוותיקות והמכובדות בארץ. שלא כמו הכמרים, אי אפשר להאשים אותו בהתנזרות. הוא נשוי ואב לאחד-עשר ילדים.
ועל אף זה, הפורום הדתי "תקנה - הפורום למניעת הטרדות מיניות," המורכב מרבנים בעלי שם ואנשי ציבור, מצא לנכון לחקור מספר תלונות נגדו וקבע על בסיס הודאתו שהוא אכן ביצע את המעשים המיוחסים לו. על אף התבטאויתיו הפומביות בגנות הקהילה ההומוסקסואלית בארץ, ההאשמות כללו ניהול קשר ממושך בעל אופי מיני עם אחד מתלמידיו. אלון טען לזכותו שדווקא המתלונן יזם את הקשר אך לא כפר בעצם קיומו. ביום רביעי, 7 לאוגוסט, הואשם אלון בבית משפט במעשה מגונה בכוח בקטין.
ההתלהמות לא איחרה לבוא. הרב חיים דרוקמן, ראש ישיבת אור עציון, מבכירי הרבנים הדתיים הלאומיים וחבר כנסת לשעבר מטעם המפד"ל. למרות שרבני פורום "תקנה" עמדו על טענותיהם, דרוקמן קבל ש"שפכו את דמו של הרב אלון" ורבנים רבים התייצבו לצידו. תגובתם הזכירה לא במעט את תגובות ההגמונים בכנסייה עת פרשות ההתעללות שם התחילו לצוץ על דפי העיתונות.
מוקדם מדי לקבוע אם פרשה זו ונספחיה הרבים מסמנים תחילתו של שסע בתוך קהילה מאוגדת ומבודלת זו אבל היא מעלה מספר שאלות שטרם נשאלו. האם קביעת חפותו של אלון רק על סמך היותו רב, ללא התחשבות בהודאתו במעשים, נותנת גושפנקא להסרת הסייגים המקובלים בחברה מתוקנת שמגזר זה השתתף בה עד היום? האם הפרשייה שהתפוצצה תעודד עוד קרבנות של עוד רבנים עד כדי יציאתם מארון הבושה על מנת להאשים את המעללים, מכובדים ככל שיהיו? וניתן להניח שיש עוד קרבנות ויש עוד צוררים.
לדאבוני, נראה שלא. מוקד הסערה הוא מוטי אלון. מעלליו תופסים את הכותרות. אילו היה מחבל עם דם על הידיים, שמותיהם וזהויותיהם של קרבנותיו היו תופסים מקום של כבוד בכל העיתונים ומהדורות החדשות. ח"כים למיניהם, מכל קצוות הקשת הפוליטית, היו מצהירים בזה אחר זה שיעשו הכול כדי לעזור לקרבנות ולמשפחותיהם להתמודד עם הטראומה.
לא כן כשהקרבנות מצולקים בנפש, וכפי שניתן ללמוד מספרות עניפה שפורסמה בנושא זה (כגון ספרו המפורסם של מייק לו, "לא עוד קרבנות"), הם אכן יישאו את הצלקות האלו לאורך שנים רבות. אמנם סבלם אינו מוכר עיתונים כמו הרפתקאותיו המיניות של רב מכובד, בעיקר כזה שמגיע ממשפחת אצולה ציונית דתית, אבל ההתעלמות מסבלם – כמו הניסיון להצדיק את זה שהתעלל בהם – רק הופך אותם לקרבנות בפעם השנייה.
אני מדבר מתוך ניסיון, משום שאני בעצמי הייתי קרבן של התעללות מינית בידי רב, אבל אני מעדיף את המונח ניצול. זה קרה לפני 37 שנה, כשהייתי עוד ילד, אך הצלקות עדיין טריות. בכל העשורים שחלפו מאז, לא זכיתי - ולו גם ליום אחד, לחסד השכחה. כל יום שעבר הזכיר לי מחדש את מה שאירע לי ובכל יום מחדש נשאתי את אות הקלון כאילו אני אשם.
שנים ברחתי ממקום למקום, אך למעשה ברחתי מעצמי, יותר נכון – מהתפיסה שלי את עצמי כילד סוטה ומלוכלך שהצליח לפתות רב מכובד ובעל משפחה. התחושה הייתה כי ייתכן שהוא החוטא אבל בסופו של דבר, אני המחטיא (תחושה נפוצה בקרב נערים שהם קרבנות להתעללות מינית).
השתכנעתי שאות הקיין שטבוע במצחי בולט כל כך, עד שהתחלתי לבנות לעצמי מסכות וזהויות בדויות. כעסתי, ואני עדיין כועס, על כל מי שחודר לד' אמותיי, כי פחדתי שאיכשהו יגלו מי אני, מה אני. פחדתי ממבוגרים, ואפילו ממבוגרים צעירים ממני (רק יותר מאוחר גיליתי שיש נטייה אצל ניצולים רבים להיות תקועים רגשית בגיל האירוע כך שכל מי שמבוגר מגיל 12 נחשב למבוגר ממני). חלמתי על מעשי נקם נועזים.
אבל, כפי שאמרתי, אני ניצלתי. שרדתי. לא כל הקרבנות זכו לכך. וזה לא משום שאני חזק יותר אלא בגלל שאני חלש יותר. פשוט פחדתי מהסמים או מהמוות. החזקתי מעמד עד שפגשתי את התרפיסטית שלי ועכשיו אני יכול, בגיל 50, להתחיל לאסוף את השברים ולבנות חיים חדשים.
אילו התפללתי, תפילתי הייתה שקורבנות נוספים להתעללות מינית מצד רב, מורה או בן משפחה לא יצטרכו לחכות עשורים רבים עד שמתחילים ללקט את הרסיסים ולבנות את חייהם מחדש. תפילתי הייתה שבית המשפט יידע להפנות אצבע מאשימה כלפי אלה המנצלים מינית – גם אם מדובר ב"רבנים מכובדים וידועים".
אך חשוב הרבה יותר– שדעת הקהל תדע להוקיע את אותם רבנים שסרחו – במקום להטיל ספק באמינות קורבנותיהם ובכך ללבות את רגשי האשם שקיימים ממילא בנפשם. תפילתי הייתה שעוד קרבנות יאזרו אומץ ויקבלו את הגיבוי הנדרש כדי להתעמת עם אלו שניצלו אותם. רק כך אפשר יהיה לעקור סופית את תופעת הניצול המיני של נערים על סף התבגרותם.
חבל שאינני מסוגל עוד להתפלל אבל גם התפילה נגזלה ממני.
נא להמתין לטעינת התגובות
