גם סבא שלו היה רב: המשפיע של הרב הראשי
סבו של הרב דוד לאו, הרב יצחק ידידיה פרנקל, שכיהן כרבה של תל אביב, היה הראשון שעיגן הסכמי קדם-נישואין ובלט כמתיר עגונות. כעת מצופה מהנכד, שנחשב שמרן, ללכת בדרך סבו
בשונה מבן דורו הרב שלמה גורן, ביטא הרב פרנקל בלבושו, בהליכותיו וביידיש העסיסית שבפיו טיפוס של "היהודי הישן". בנו אשר כתב את הביוגרפיה שלו, מו"ר הרב איסר פרנקל, כתב כי היה "ירא הוראה מטבעו". יש שתיארו את הרב דוד לאו כדומה לסבו, חרדי שמרן. האם רבנים כאלו עשויים לגלות גישה אנושית, בלתי פורמלית ונוקשה? היצליחו להתמודד עם סוגיות הגיור, היתרי עגונות, הסכמי קדם-נישואין? היוכלו לחדשנות הלכתית נוכח המציאות המשתנה? על רקע תחושות השבר, מעניין לעמוד על שורשיו של הרב הנבחר.
בספר הזיכרון על הרב פרנקל, אשר ערך הרב דוד לאו עצמו, הדגישו כל המספידים את רגישותו האנושית. אך הדברים עלו גם בכתיבתו ההלכתית. בספרו "דרך ישרה" מובאות התכתבויות הלכתיות שלו. אנושיות זועקת מכתיבתו. בגיל עשרים וארבע עמל לטהר אישה אשר ראתה דם מחמת מכה "ונפשה בשאלתה מה היא באותן הימים". במקרה אחר כתב: "פנה אליי במר נפשו אחד משרידי הזוועה שבמחנות ההשמדה, הרשעים ימ"ש נתחו אותו באברי המין ונפגעו הביצים. עתה בבואו להרשם כבעל ואשה, נתעוררה שאלת פצוע-דכא. וכמובן שבמרירות מדבר האיש; לא די שהרשעים עשו בי מה שעשו, עוד עלי לסבול יסורי נפש כל ימי חיי". בדיון נוסף כתב לו זקן הרבנים, הרב שמואל דוד כהנא: "רב תודה למעלתו בעד ערנותו והשתתפותו בצערן של בנות ישראל האומללות. ובאמת דבריו היוצאים מלב טהור ומלא באהבת ישראל השפיעו במדה מרובה על הרב הראשי הגאון הרצוג שליט"א".
אין המדובר רק באמפתיה. במחקרו על הגיור הצביע ד"ר נתנאל פישר על שני הרבנים הראשיים בשנות השבעים, הרב גורן והרב עובדיה יוסף, כמגיירים הבולטים במדינת ישראל. בדיון בוועדת החוקה באותה תקופה אמר הראשון לציון, הרב עובדיה יוסף: "מי שטוען שבתי הדין הרבניים מתקשים לפתור בעיות סבוכות שיפנה אליי או אל הרב יצחק ידידיה פרנקל בתל-אביב". על כן, יש מקום לקוות כי הרבנים הנבחרים, בן הרב עובדיה ונכד הרב פרנקל, ימשיכו בדרכי אבותם.
סוגיה נוספת המתעצמת בשנים האחרונות היא הסכמי קדם-נישואין. בספר "מנעי עינייך מדמעה: הסכמי קדם-נישואין למניעת סירוב גט" של רחל לבמור, הצביעה היא על רבני תל אביב, הרבנים ח"ד הלוי וי"י פרנקל, כראשונים אשר עיגנו הסכמי קדם-נישואין. הסכמים אלו נועדו לחייב גט ברצון אחד הצדדים, בלא אשמה ועילה.
אך יותר מכל בלט הרב כמתיר עגונות. "בנות ישראל אל ר' יצחק ידידיה פרנקל בכינה, מי יתיר לכן את העגונות?", זעקו מספידיו. ולא הייתה זו תפארת המליצה. כשנה אחר פטירתו התריעה בכנסת אורה נמיר, אז יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה, "הרב פרנקל זכרונו לברכה... קבע לפני למעלה מעשר שנים בית דין רבני מיוחד לטיפול בבעיות עגינות קשות ובבעיות חליצה, והוא ישב בראשו. מאז פטירתו של הרב פרנקל בית דין זה איננו פועל".
הרב פרנקל הציע לאפשר ביצוע חליצה על ידי שליח כפתרון גורף לבעיות תקופתו. הרב כתב כי ההצעה הועלתה בעבר על ידי שני רבנים, אך רוב דעות האחרונים מסתייגות מכך. בניגוד לעמדתם הצביע הרב פרנקל על הצורך לבחון אימוץ של הפרקליטה המקלה, למרות דחייתה המוחלטת בידי גדולי הפוסקים:
כל הנביאים לא נבאו ולא חזו אלא לזמנים רגילים. אבל לתקופה כזאת עין לא ראתה אלוקים זולתך. מי פלל וחשב שבעיית העגונות תגיע לממדים כאלה.
גדלתי בשכונת בבלי בתל-אביב. רב השכונה ובית-הכנסת היה הרב איסר פרנקל. מאז פטירת אבי העברתי שיעור ביארצייט שלו, ומדי שנה השתתף עמנו הרב איסר (כמו גם רעייתו הרבנית). זכיתי להעביר את השיעור האחרון בנוכחותו, כמה חודשים לפני פטירתו, על משנת אביו. טענתי כי הרי"י פרנקל העלה הצעתו לחליצה בידי שליח בצעירותו, והיא נדחתה בידי הרב הרצוג, אולם הוא פרסם את הצעתו בזקנותו בהיותו רבה הראשי של תל-אביב. הרב שלח את לחמו ההיסטורי. לאמור: קיימת הצעה הלכתית כזו, ואף כי נדחתה על-ידי הרבנים הראשיים קוק והרצוג, חשוב להעלותה לעתיד בלתי ידוע. הרב איסר, אשר היה יד ימינו של אביו בכלל, ובהוצאת ספרו בפרט, הנהן בהסכמה.
הרב הראשי הנבחר גדל על ברכי סבו. אחד ההיתרים הנועזים של הרב פרנקל, המתוארים בספרו, היה ל"אומללה תמרה". בספר מובא מכתבו לרב משה פיינשטיין בנושא:
"בשנת 1943 התחתנה... כעבור עשרים יום מנישואיה נלקח לצבא האדום למלחמה ונהרג בחזית סטלינגרד... לבעל יש אח החי בבוכרה... סירב לתת חליצה בשום פנים... ואמר לה "את יכולה להתחתן עם מי שאת רוצה, אני לא מאמין בזה... היא עגונה שלושים ושלוש שנים".
הרב פרנקל העלה נימוקים להתירה, ונסמך על היתר קיצוני מאוד, המבוסס על סברה המועלית ב"אגרות משה". הרב פיינשטיין השיבו "מותרת לינשא בלא חליצה וחבל על שלא מצאה בבוכרא שם בית-דין גדול שידעו להתירה".
הדיון ההלכתי המפורט, כמו גם הפסיקה, מבוארים בספר. בתכתובת דואר-אלקטרוני לפני כשלוש שנים סיפר לי הרב דוד לאו כך על סבו:
"כשסבא נכנס לתפקידו כרב הראשי ביקש לקבל אליו את כל תיקי בתי הדין שפתוחים כמה שנים, ונדהם לגלות תיק של עגונה מלפני שלושים ושלוש שנים. אחרי מאמץ הלכתי להתירה חיפש לקבל הסכמה לכך, כי ההיתר גדול מאוד, ושלח לרב פיינשטיין את היתרו. כעבור חודשיים, משלא קיבל תשובה, צלצל לביתו של הרב פיינשטיין וזכור לי כיצד הוא עומד בדמעות ואומר "בת ישראל עגונה, איך משאירים אותה כך?"
"הרב פיינשטיין לא ידע על כך, והתברר שבני ביתו שדאגו לו הביאו לפניו רק חלק קטן מהמכתבים שהגיעו אליו. באמצע הלילה דופקים בביתו של סבא, דוור עם מברק, באותיות לועזיות כתוב: "מותרת, תשובה בדרך". התשובה המודפסת בספר הגיעה כעבור כמה ימים. הרב פיינשטיין הקפיד על בני ביתו שלא הראו לו את המכתב, שקע בו, וקודם כול טרח לשלוח מברק, כי חבל על כל רגע עיכוב. פרטי התשובה יכולים להגיע בדואר, אך לא מעכבים עזרה לבת ישראל".
הילד דוד לאו ראה את דמעות סבו, בטוחני כי הן מצויות בלבו ובראשו של הרב הראשי הנבחר.
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
