מתנחלות

מפוני גוש קטיף לא אוהבים את הקיץ

שמונה שנים אחרי, אני עדיין שרוטה, עדיין מאוכזבת, עדיין בשוק שזה קרה. זה תמיד מתעורר מחדש בחודש אב - זמן לא מתאים, תקופת מבחנים, קיץ (מי בכלל אוהב קיץ?!) / אילת אדלר

אילת אדלר | 21/7/2013 16:01 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
"אני אוכלת את עצמי על התמימות שהייתה, ולמרבה הפליאה נשארה". מפונים בוכים בנווה דקלים צילום: אי-פי-איי
שמונה שנים שאני אוכלת את עצמי.

בכל שנה, בחודש אב זה מתעורר אצלי מחדש. תמיד בזמן לא מתאים, כי זאת התקופה לסגור מה עושים בשנה הבאה, או שזאת תקופת מבחנים, או כי קיץ ומי בכלל אוהב קיץ?!

שמונה שנים שאני אוכלת את עצמי על התמימות שהייתה, ולמרבה הפליאה נשארה קצת; על האמונה שאבדה, ועל חלק יפהפה בארץ ישראל שניתן לאחרים בחינם, ואפילו עלה - לנו.

סוף כיתה ט', הגיל לצאת לטיול בחופש לאן שהטרמפ הראשון מגיע, להכיר את החבר הראשון, לעבוד קצת, ליהנות. בחופש הזה הטיולים שלי היו להפגנות נגד ההתנתקות, לבתים של זרים בשביל "פנים מול פנים". ההיכרויות שלי עם גברים הסתכמו בחלוקת סרטים כתומים בצמתים לעידוד ההזדהות עם תושבי גוש קטיף, כשכל גבר שני קרץ לי מהרכב ושאל אם אני מחלקת סרטים כחולים. לראשונים עוד עניתי בתמימות, עד שאחד הסביר לי מה הכוונה והכיר לי לראשונה את המושג הזה בכלל…

שבוע לפני תאריך היעד לגירוש, חברה התקשרה ואמרה שיש טרמפ לגוש קטיף ואם בא לי להצטרף. לאחר התייעצות עם ההורים, שאמרו שהם סומכים עלי, שאני בוגרת, ושאני גם ככה אהיה בחסות האולפנא שבה למדתי ואירגנה שם ארוחות, מקום לישון ופעילויות - אז שיאללה, יהיה לי שבוע של כיף, צחוקים וטיולים בגוש, וכשיודיעו שיבטלו את ההתנתקות אני אחזור הביתה.
מי האמין שזה יקרה?

כן, אף אחד לא האמין שזה באמת יקרה. מי יעיף כל כך הרבה תושבים, יהרוס כל כך הרבה בתים ומפעלים תמורת שום הבטחה בחזרה? תמורת כלום, בעצם?

ארזתי את עצמי לשבוע. הכל נכנס בתיק של 80 ליטר שהיה בערך בגובה שלי. מאז אני שונאת את התיק הזה. גוש קטיף כבר הוכרז כשטח צבאי סגור והכניסה הותרה רק לתושבים שם. הגענו לשדרות או נתיבות, אני כבר לא זוכרת, שם הכניסו אותנו אחת אחת לחדר שבו שולחן שעליו מלא תעודות זהות של תושבים מגוש קטיף. לכל אחת מאיתנו התאימו תעודה עם תמונה שהכי דומה לה. לשלי היה כיסוי ראש וחיוך ענק, אז קיבלתי הוראה רצינית לשים מטפחת ולא לחייך בכלל. החייל שבמחסום בדק את התעודות של כולנו, הסתכל עלי, הבין, צחק ונתן לנו לעבור בחיוך.

זהו, אני שב"חית בגוש קטיף.

ישנו באולפנת נווה דקלים, אני לא זוכרת מה אכלנו, התקלחנו בפחונים לוהטים ומגעילים, הסתובבנו ברחבי הגוש לפגוש חברות ולטייל, השתתפנו בתפילות לביטול הגזרה, בהפגנות ועוד. לא השתעממנו לרגע.

יום אחד ביקשו ממני ומחברה לעמוד באחד השערים של נווה דקלים, בשביל לעצור משאיות של מכולות שהצבא שלח כדי לגרום לאנשים לארוז את הבתים ולהתפנות מרצון. אחרי שעה, לחברה נמאס והיא הלכה להביא שתייה. כמה דקות אחר כך הגיעו שתי משאיות. הנהגים ג'אברים, קרחים עם שפמים, נעצרו בשער כי באמצע הכביש נעמדה ילדה לחוצה בגובה מטר וחצי. אני. עד שהגיעו האנשים ששלחו אותי, וברחתי משם בהקלה.

התחילו להגיע שמועות על יישובים שגורשו ונהרסו, על אנשים שהתפנו מרצון. צוותי טלוויזיה הסתובבו בגוש וחיפשו את מי לראיין, ואני הייתי עסוקה בלברוח מהמצלמות כי הרי אני לא חוקית שם ואם אחר כך יעצרו אותנו בעזרת הצילומים?!

י"ב באב. קראו לכולנו לאולם שמתחת לבית הכנסת בנווה דקלים. הסתובבו שם כמה פסיכולוגיות, אנשי חינוך ומלא תקשורת. בלילה הייתה הפעם הראשונה שישנתי כפיות והחברה שישנה איתי מילאה אותי כינים.

ברוך דיין האמת

בבוקר התעוררנו מוקפים צבא ומשטרה. עלינו כולנו לתוך בית הכנסת, ושם הוסבר שמי שרוצה לצאת בעדינות ורגוע שתעמוד בכניסה, ומי שלא מתכוונת לצאת בלי מאבק שתעמוד הכי רחוק מהכניסה. ברור שהלכתי רחוק. לרגע לא חשבתי שאני אצא משם על הרגליים.

התחילו תפילות, שירים, דברי תורה, ועוד דברים שאני לא זוכרת או מדחיקה. רינו צרור עשה סרט על מה שהלך בבית כנסת של הבנות באותו זמן. זאת התפילה הכי חזקה שהייתה לי איי פעם.

זאת הייתה התפילה האחרונה שלי.

אמרנו ברוך דיין האמת, הוציאו את ספרי התורה, ונכנסו החיילות שהתחילו להוציא את כל הבנות. בכל הזמן הזה המשכנו להתפלל ולקוות שתגיע הפקודה להפסיק את השטות הזאת.

כשנשארו כ-20 בנות, נכנס אחד מ"מנהיגי הציונות הדתית" שאני לא זוכרת מי הוא, ואמר שבית הכנסת השני שבו התבצרו הבנים פונה לחלוטין, שרק אנחנו נשארנו, ושהוא הבטיח לרב של גוש קטיף שנצא מבית הכנסת בכבוד כמו שראוי למקום קדוש. כמובן שהיו צעקות בוז, קריאות חזקות ודברים שאני לא זוכרת. מה שכן נחרט אצלי זה שכל מי שנשאר, בנות, חיילות, מחנכות, מפקדות וגם הגברים (בנפרד...) נעמדו במעגל והתחילו לשיר "אני מאמין".

עדיין שרוטה

איזה חמודה ואידיאליסטית הייתי. הסתכלתי על המעגל שמסתדר, אמרתי שאין סיכוי שאני עומדת במעגל מחובקת עם האנשים שהורסים פה הכל, לקחתי בעצבים את התיק הענק שאחרי יום בלי אוכל ושתייה נפלתי איתו, לא נתתי לאף חייל או חיילת לעזור לי או להגיש לי שתייה ויצאתי בגב זקוף תוך נעיצת עיניים עמוק לתוך העיניים של כל חייל שעברתי לידו ישר לתוך האוטובוס.

כשהאוטובוס התמלא יצאנו, והחייל שהיה עליו ריחם עלינו ועצרנו באיזה בסיס בדרך בשביל הפסקת שירותים. כמובן שלפני שעלינו בחזרה ניצלנו את ההזדמנות האחרונה שלנו על אדמת הגוש, עשינו מעגל של בנות מלאות זיעה, בכי והלם, ושרנו אני מאמין והתקווה.

אבא שלי המושלם כבר חיכה לי בתחנה שבה הורידו אותנו, ולקח אותי ישר לסבתא וסבא לכמה ימים כדי שיטפלו בי ויאפסו אותי בחזרה. בכל צומת בדרך לשם עמדו אנשים עם שלטי תמיכה, מים, עוגות והלם מכך שהגירוש באמת מתבצע.

ומה מאז?

במשך חצי שנה עברתי צד במדרכה כשהגיעו מולי הרבה חיילים, הפכתי לילדה מסתגרת ועצובה, חזרתי בשאלה, חזרתי בתשובה, התעסקתי הרבה בשאלה מה אני אעשה אם יבואו לפנות את הבית שלי.

שמונה שנים ארך כך ואני עדיין שרוטה. לא מהגירוש עצמו אלא יותר מההנהגה שהייתה אז. הרבנים, המחנכים, מובילי הציבור שיצאו בהצהרות והבטחות שכילדה מלאה תמימות ואמונה בחרתי להאמין להם.

בשנה שאחר כך הספקתי להשתתף בהרס שהיה בעמונה עם כל האלימות, הדם והכאב. מעולם לא עשיתי וונדליזם, תג מחיר, או הרמתי יד על חייל. מבחינתי האשמה בכל הרוע זה בהנהגת המדינה ובמובילי הציבור. יותר לא התעסקתי בפוליטיקה ואני עדיין מתרחקת מזה.

אבל השריטה משם, לא הגלידה.


רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

טור אורח

nrg מציע במה לכותבים אורחים על ענייני השעה

לכל הטורים של טור אורח

פייסבוק