הנוער האובד: התמכרויות בציבור הדתי
עטרה גדלה בהתנחלות ועד גיל 18 הספיקה לחוות שימוש בסמים קשים. טלי מנהלת חיים כפולים: תלמידת אולפנה למופת בימים, סמים ושתייה בלילות. כתבי מוצש יצאו למסע בעקבות הנוער של הלילה
אבל רחוק מההורים, המחנכים והרבנים, הצלחנו לשמוע מהם על התופעה הגוברת של סמים ואלכוהול בקרב בני נוער המגיעים מבתים דתיים. גילינו את "מיטב הנוער", ילדים רגישים וחכמים, כאלה שראו יותר מדי לגילם, שנחשפו לדברים שמבוגרים מהם לא חוו. הם שייכים אולי לגיל הטיפש–עשרה, אך רובם בעלי מודעות בהירה וכואבת לסיטואציה שבה הם נמצאים. קל לחשוב שמדובר ב"נוער של היום". הנוער שנפשו הושחתה, שדרכו קלוקלת, שלא דומה למה שהיה פעם. אבל לנו הם נראו כנים מאוד, מתריסים נגד חברה שלא מוכנה להודות בכך שהיא טועה לגביהם. ייתכן שההשכלה וסולם הערכים שלהם לא עונה לציפיות של מחנכיהם, אבל הנערים שפגשנו במסע הזה ניחנו באינטליגנציה רגשית ובחוכמת רחוב מפתיעה. הנוער הזה ידע להניח את האצבע על הבעיה, לאבחן אותה ואפילו לנסות ולמצוא לה פתרון. הם סיפרו על החיבוק החסר, על כך שלא ראו אותם, על המהירות שבה הוחלט לסלק אותם. ביקשו לומר שדווקא הם זקוקים לתמיכה מהחברה, מהמערכת ומהממסד שמהם נפלטו.
מתעתעת במיוחד הייתה השאלה האם הם רק בודקים את גבולותיו של הממסד הדתי ומנסים את כוחם בעולם המבוגרים, או שמאחורי הסיפור שלהם מסתתר כאב גדול. אתם, הקוראים, תוכלו לשפוט בעצמכם לאחר שתכירו את סיפורם. מה שבטוח, הם יגרמו לכם לחשוב פעמיים לפני שאתם קובעים עבורם מיהם ומה הם צריכים להיות.
עטרה, ילדת שמש (כל השמות בכתבה בדויים, מלבד אלה המופיעים בשמם המלא), נולדה באחד היישובים ביהודה ושומרון. תוכלו לדמיין שנתקלתם בה בטיול בהודו או בהופעה של אביתר בנאי. לא תצליחו לנחש לעולם מה טומן סיפור חייה. רק הסיגריות שהיא מדליקה בזו אחר זו והרצינות שבה היא בוחנת את העומד מולה מלמדים על הימים שעשתה בצד האפל של השמש. במקום שבו הנעורים הופכים לגיהנום. שימוש בסמים קשים, חוויות טראומטיות עם גברים, תיקים פליליים ומעצרים ולילות של שינה טרופה במקלטים, ברחובות וביערות. "לחיות כמו חיה, להעביר את הימים בהישרדות", היא מתארת את השנים שהיו.
נכנסתי לעולם של הסמים יותר ויותר. נעלמתי מהבית. הייתי מסתובבת ברחוב והולכת לישון אצל חברות".
בהמלצת ההורים נפגשה עם פסיכולוג, אך הפגישות לא הועילו. "הוא היה בעדי, אבל ההורים שלי היו תמימים, בכלל לא הבינו מה עובר עליי". חוויה טראומטית הותירה אותה מרוסקת, אך אירועים דומים חזרו והתרחשו שוב ושוב. "בכל פעם נכנסתי לעוד תהום ולעוד תהום. עברתי לאקסטות, 'קרטונים' (אל.אס.די) וכאלה. הגעתי לשפל של השפל. הייתי כל כך מסכנה שביקשתי מאלוקים שיעזור לי. זו הייתה הפעם הראשונה שביקשתי ממנו עזרה. אמרתי לו: או שאני הורגת את עצמי או שאתה עושה משהו". לרטורנו הגיעה לאחר שנתפסה על ידי המשטרה בשל רישומים פליליים. קצין המבחן הציע לה להגיע לטיפול כחלופה למעצר. "כשהגעתי לפה לא האמנתי לאף אחד. אני לא יכולה להסביר את התחושה הזו שאתה לא קשור לעולם, שאתה מרגיש שאין סיבה לאהוב אותך, שאתה חושב שתמיד דורשים ממך משהו. אבל פה לא ביקשו ממני שום דבר, פשוט אמרו לי תהיי פה. אהבו אותי בלי שום סיבה. נתנו לי מקום להוציא את הכאב ולראות שיש מי שיכול להחזיק אותו".
מה ההבדל בינך לבין נערים אחרים שלא הגיעו למצב שלך?
"הבדל עצום. הבעיה שלי לא הייתה שאני יושבת על החוף, עושה באנגים וההורים שלי דואגים לי. הבעיה הייתה שאני סובלת מכאב עצום שאין לו תרופה כי אף אחד לא רואה אותי. זה סוג שונה של כאב, העוצמות הן אחרות. לא שאחרי שלוקחים משהו לא מרגישים את הכאב, אבל אתה פשוט נהיה סמרטוט שלא אכפת לו משום דבר".
מה עם ההורים?
"כל התקופה הזו הרגשתי שהם האויב העיקרי שלי. מהם ברחתי. שנאתי אותם בצורה שאי אפשר לתאר. אם היו אומרים לי 'נעזור לך, נדבר עם ההורים שלך' הייתי עונה מיד שאני לא צריכה כלום. הרי הם לא עזרו עד כה, אז למה שעכשיו הם יתחילו".
מה כן היה יכול לעזור?
"צריך לתת מסגרת, לא רק חיבוקים. שנאתי את מי ש'דאג לי'. מי שבאמת רוצה לעזור שלא יאמר 'בואי נעזור לך, בואי נדאג לך'. זה צריך להיות בקטע של 'כפרה עלייך, תעשי משהו עם החיים שלך. בואי נסדר לך עבודה, לימודים'. זה נשמע תלוש, אבל רוב הנערים שנמצאים במצב הזה יגידו שהם רוצים סדר בחיים, שיהיה להם למה לקום בבוקר. ברור שמי שעמוק בתוך זה צריך להגיע לטיפול ברטורנו. יש אנשים שצריכים להגיע לתהום בשביל לצאת ממשהו".
מה יכולה לומר לעצמה נערה שנכנסת עכשיו לעולם הזה?
"אם היא כמוני, היא לא אומרת לעצמה כלום. בתקופה הזו אין לך שום דבר בראש. אתה באטרף. כל היצרים שלך משוחררים. כל הזמן הזה לא חשבתי. רק כשהייתי בתהומות עצרתי לחשוב, ואז הייתי מרגישה כל כך בודדה ולא שווה, שמהר ברחתי מלחשוב על משהו".
ומהמקום שלך כיום, מה יש לך לומר לנערה הזו?
"שאת לא לבד, יש אלפים כמוך. שהבדידות הזו שאוכלת אותך אוכלת עוד המון אנשים. כשתרצי לצאת מאיפה שאת עכשיו — יש לך דרך. לא משנה איפה את, לא משנה כמה סמים את עושה, לא משנה כמה את מרגישה שאף אחד לא רוצה אותך, שאף אחד יקבל אותך — יש מקום שבו יקבלו אותך. תבקשי מאלוקים, ואם את לא מאמינה בו — תפני לאוויר, תשפכי לאוויר. ותאמיני שאת יכולה לצאת מהמקום הזה".
הכתבה המלאה תפורסם מחר במגזין מוצש מבית מקור ראשון
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
