"התרמיל היהודי" ספר הכנה לבר המצווה
אחרי שכבר פרסמה רבי מכר יהודיים לנשים, חברת הכנסת עליזה לביא משלימה את החסר גם לבני ה-13. "התרמיל היהודי" הוא המדריך לטיול בר \ בת המצווה, כזה שלא שואלים בו "ארזת לבד?"
לפני חמש שנים, הבן של חברת הכנסת עליזה לביא התקרב לגיל 13. אמא שלו, חוקרת טקסטים מנוסה, יצאה לחפש עבורו תכנים מתאימים לתרמיל. היא לא מצאה הרבה, אז היא החליטה לכתוב על זה ספר.
"התרמיל היהודי - מסע בר מצווה" (הוצאת ידיעות אחרונות) הוא ספרה השלישי של לביא, והוא מאגד בתוכו עשרות טקסטים, מנהגים ותפילות מהתרבות היהודית הקשורים לבר מצווה. אליהם צירפה לביא טקסטים של כותבים עכשוויים (הרב בני לאו, קובי אוז, הרב חיים סבתו, אורי אורבך, עמנואל הלפרין, סמדר שיר, יוסי שריד ואחרים) שמספרים על בר או בת המצווה.
"כשהתחלתי להתכונן לשנת הבר מצווה, חשבתי שאמצא המון ספרים, אבל גיליתי שהספריות ריקות. אין בהן כמעט כלום לבר מצווה?" היא מספרת. "הספריות היו ריקות וזה הדהים אותי. הלכתי גם לספרייה הלאומית ומצאתי חומרים, אבל לא בצורה מסודרת ולא משהו שמאגד אותם, אז ישבתי לעשות את זה בעצמי. הרגשתי כמי שקיבלה לפיד בוער וצריכה להעביר אותו הלאה".
"לי הזריקו יהדות לוורידים. היתה לי סבתא מטריארכלית שיצקה לי יהדות לנשמה. אני חושבת, אגב, שיהדות המזרח עושה את זה טוב יותר מיהדות אשכנז. נשים מזרחיות שהולכות בלבוש חושפני יכולות ללכת למקווה, אשכנזיות לא. מזרחיים שנוסעים בשבת ישלימו מניין. אשכנזים יגידו 'לא' ואפילו בכעס, ולכן יש בספר שלי הרבה יותר ביטוי ליהדות המזרח. חלק מהנשים המזרחיות אולי לא ידעו קרוא וכתוב, אבל הן למדו להיעזר בכלים של הבית כדי לספר על העולם היהודי-וכך נוצרו טקסים".
הנה מצווה שלביא מצווה על בנה במכתב שמופיע בספר: "המצווה שאני רוצה לצוותך היום היא מצוות אהבה. קח את אהבת ביתנו ומשח אותה על פני העולם כולו".
לביא אינה הראשונה לצוות על אהבה. אלוהים עשה זאת לפניה. אבל בקבלת התורה הפרטית של בנה היא הפכה את זה למצווה אישית. "לצערי, אהבה הפכה לדבר הכי קשה בחברה הישראלית", היא מסבירה את הציווי. "חזרנו לתרבות של 12 השבטים. מאוד שונים וכל אחד דואג לעצמו. גרים בשכנות רק לדומים לנו, חלק הולך לצבא וחלק לא, מכללות ואוניברסיטאות מאופיינות על ידי אוכלוסיות מסוימות, הפערים והסטריאוטיפים גדלים. ציוויתי על הבן שלי לאהוב כי זה מה שיכול להחזיר את הדבק היהודי, שאבד מאז שעלינו לארץ".
אז התרמיל היהודי התמלא. 262 עמודים, ליתר דיוק. אבל לביא מודה בצער שהחיפוש אחר התכולה שלו התחיל מאוחר מדי. "אני כמו ארכיאולוגית שמשחזרת", היא אומרת "אני רוצה להרחיב את ארון הספרים היהודי, אבל המון דברים אבדו. נסעתי לווינה לחפש, אבל שרפו לנו הכל. מה שיש לנו לעשות היום זה להציל את מה שנשאר. הגענו למחקרים האלה מאוחר, כשהסבים והסבתות שלנו כבר עוזבים את העולם. אנשים מתו לי באמצע המחקר. עד שאני מאתרת מישהו בבית אבות שיכול לעזור לי, אומרים לי: 'הוא נפטר לפני שנה' אני שואלת את עצמי: 'למה לא שאלתי את סבתא שלי?' "
"כשאנשים עלו לארץ, הם רק רצו להיות ישראלים. הם לא רצו לשאול מה היה פעם. עכשיו פרץ פה געגוע בין-דורי, זה ממש קורה לנו מול העיניים. זה בא מלמטה וזה מרגש עד דמעות. ילדים שסבא ואבא שלהם לא חגגו בר מצווה פתאום רוצים בטקס. התקשרו אליי ממושב חירות ואמרו לי: 'אנחנו חוגגים 80 שנה וילדי מחזור הבר מצווה החליטו לפתוח מחדש את בית הכנסת, אבל אנחנו לא יודעים מה עושים. בואי ותסבירי לנו'. הילדים האלה שונים מדור ההורים שהיה אנטי, שברח ממשהו. הם צמאים וכועסים. בשבילם הכנתי בספר כמה מסלולים שעוברים בארון הספרים היהודי, בקהילות יהודיות או באישים מרכזיים. כל אחד יכול לבחור את מה שמתאים לו".
הספר של לביא הוא אכן מסע. אתם תלכו בשבילים שכבר הלכו בהם לפניכם ותגלו דברים שכבר גילו בעבר, אך זה לא משנה. זה לא מסע לגילויים חדשים, זה מסע לגילוי מחדש.
"בר מצווה זה לא יום אחד וגמרנו" מבהירה לביא "זו השנה הכי משמעותית שיש להורים עם הילד שלהם. בברית שלו הוא היה קטן, ובחתונה שלו הוא כבר לא יהיה לבד. זו החגיגה שלהם יחד. בכנס של רבנים קונסרבטיבים בחו"ל הם אמרו לי שיש אנשים שלא רואים אותם בבית הכנסת, למעט בשנה שבה יש לילד שלהם בר מצווה - אז הם נותנים מעצמם. מוותרים על משחקי הגולף ובאים. הפעם הבאה שהם יבואו תהיה בשביל להיקבר. בשנה הזאת הרבנים מחפשים עבורם טקסטים שיספרו את הסיפור היהודי, שימחישו, שירגשו - והם מודים שאין להם חומרים".
"הבעיה הזו קיימת גם בישראל. הבתים פה משתנים, הבתים ריקים וההורים כבר לא יודעים לספר את הסיפור היהודי. האחריות עוברת מהבית לארגונים. בספר הזה ביקשתי להחזיר את האחריות להורים. יש הורים שאומרים לי: 'צריך לדחות את גיל הבר מצווה. הם עדיין תינוקות, זה מוקדם מדי', אבל האמת היא שבישראל הילדים מסיימים את ילדותם מוקדם - ובלי התרמיל היהודי אין להם סיבה להישאר בארץ".
מה חסר לדעתך בטקס הבר מצווה?
"המקום של האם. אני מקווה שהספר ייתן לגיטימציה לאמהות, שכל כך טורחות ומשקיעות, לצקת בבר מצווה של הבן שלהן משהו מעצמן. לקבל את הדקות שלהן".
לא במקרה לביא חושבת על האמהות. היא עשתה את זה כבר קודם בשני ספריה הראשונים "מנהג נשים" ו"תפילת נשים", שהפכו לרבי מכר. עכשיו היא תעשה את זה גם ממקום מושבה החדש, כיו"ר הוועדה לקידום נשים מטעם "יש עתיד". "עוד לפני שהתמניתי לוועדה, נפגשתי עם ארגונים וחוקרות ורציתי לשמוע על ההצלחות והכישלונות בתחום הזה. מתברר שלמרות היוזמות והחוקים, ואף שמדינת ישראל היא בין המובילות בחקיקה למען נשים, אנחנו עדיין נכשלים באלימות נגד נשים ונכשלים בשילוב נשים בעולם העבודה. לא הצלחנו לייצר מספיק מנגנונים שיעודדו נשים לעבוד. זה נובע משכר לא שווה ומכך שמערכת החינוך לא מותאמת לעולם העבודה. הדוגמה האחרונה לכך היא שני ימי החופש שהיו בל"ג בעומר".
לביא היא אישה דתייה, ובתפקידה החדש היא תידרש גם לסוגיות הקשורות למעמדן של נשים בעולם ההלכתי. נשות הכותל על טליתותיהן הצבעוניות הן רק סוגיה אחת מתוכן. "אני מסתכלת על נשות הכותל ויודעת שתפקידי להגן עליהן", היא אומרת. "אני מבינה וקשובה לנשים ולרצון שלהן להיות יותר פעילות בבית הכנסת. זה בעצם מה שהביא אותי לכתיבה של הספר 'מנהג נשים'. קראתי דברי רבנים שאמרו שאם אישה מבקשת להוסיף לעצמה מצוות, לא צריך להתערב בהחלטות שלה. אם אישה מבקשת להניח תפילין, צריך להניח לה. אני לא באה לשנות את ההלכה, אבל אני כן באה ללמוד מהעבר.
"בעבר ההנהגה הרוחנית היתה קשובה יותר, ואני חושבת שדווקא היום כשלנשים יש יותר ידע - לא צריך להתערב להן. אני מציעה לתת להן להחליט בעצמן. זה לא שאסור לאישה להתעטף בטלית. נכון, לי אין צורך להניח תפילין או להתעטף בטלית, אבל אני רואה כאלה שזה חשוב להן. בעיניי, צריך לאפשר לאישה את כל מה שמספר את הסיפור היהודי, כל עוד הוא לא סותר את ההלכה. אני רוצה שכל מי שרוצה לעשות זאת, שתהיה לה האפשרות. עם זאת, מאתגר אותי, כחוקרת, למצוא תשובה לשאלה למה נשים מאמצות מנהגים של גברים. אני תוהה למה נשים צריכות ללבוש את 'בגדי האדון'. למה הן צריכות את הטלית? זה לא היה של אמא שלהן, מה הן איבדו בדרך שהן צריכות את זה?"
מה שעוד אבד בדרך, לדעתה של לביא, זו תפילת נשים. לא כזו שבה אישה היא חזנית ומאחוריה יש מניין, אלא להפך - תפילה פרטית, אפילו בבית. בספרה הראשון "תפילת נשים" היא הציגה עשרות תפילות נשיות, כמעט לכל אירוע בלוח השנה.
"כשהוצאתי את 'תפילת נשים', היו שעשו עליי חרם", היא מספרת "אמרו שאני רפורמית, שאני מחברת סידור חדש. רב שעמד בראש אולפנה טען שאני גורמת לבנות לצאת מהתפילה הציבורית ולהתפלל באופן פרטי. אבל היום אנחנו מבינים שבנות מתפללות אחרת. לא ברור מי אמר שבנות צריכות להתפלל בכיתה במניין. אני הרגשתי שצריך להחזיר את התפילה האישית".
אם הייתי צריכה לנחש מה התפילה שלביא היתה כותבת לעצמה בימים האלה, הייתי מהמרת על תפילת הזמן. משהו כמו "יהי רצון מלפניך ה' אלוקיי ואלוקי אבותיי, שתוסיף לי עוד שעה ביממה". היא אישה עסוקה. מאוד. השיחה הראשונה שלנו התקיימה ביום שישי בבוקר, בדרכה להרצאה. השיחה השנייה נערכה בשעות אחר הצהריים המאוחרות, כשהיא חזרה הביתה לבשל סעודת שבת ל-15 איש .
"מאוד קשה לי הניסיון להתאים את הבית לחיים החדשים", היא אומרת "אני לא רואה את הנכדה שלי, אני חוזרת הביתה נורא מאוחר, אבל יש לי פה הזדמנות. בהתחלה התגובות היו מעורבות. למה עכשיו? למה עם המפלגה הזאת? אבל בערב שבת אחד היו אצלנו בסעודת שבת פעילים של המפלגה. הם היו חבר'ה צעירים, בערך בגיל של הילדים שלי. חלקם שמעו באותה שבת קידוש בפעם הראשונה. אחרי המפגש איתם כבר לא הייתי צריכה לשכנע את הילדים שלי בשום דבר. הם ראו שצריך להדביק את החברה הישראלית מחדש. גמרנו עם המפלגות המגזריות. אנחנו פה בשביל כולם". ונאמר אמן.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
