בהוליווד התאהבתי במדינת היהודים
חייתי שנה שלמה באחד המקומות היפים בעולם, עם מסעדות כשרות, חנויות עם מוצרים מישראל ואפילו עיתונים בישראל. דווקא שם הבנתי את הרגשת השייכות שלי למולדת
היה זה לפני שמונה שנים, במהלך שליחות ציונית של בני עקיבא העולמית והסוכנות היהודית למדינת פלורידה הטרופית והחמימה: חייתי שנה שלמה באחד המקומות היפים בעולם, דבר שגרר לעיתים התלבטויות קשות. "למה לא לחיות פה?" התחבטתי, "הרי יש בפלורידה מה שכל בנאדם צריך, והוא אפילו מותאם לציבור הדתי והישראלי: עשרות מסעדות כשרות, חנויות עם מוצרים ישראליים ועיתונים מישראל המודפסים במקום מידי יום".
הרגע בו הבנתי כמה אני לא שייך, כמה החיים בישראל משמעותיים יותר, היה במהלך טקס יום הזכרון ויום העצמאות. דיסני וורלד פלורידה צילום: איי-פי
הרגע בו הבנתי כמה אני לא שייך, כמה החיים בישראל משמעותיים יותר, היה במהלך טקס יום הזכרון ויום העצמאות. בקהילה בה הייתי שליח, לא חגגו את יום העצמאות עד שנה לפני, אז הגיע השליח הראשון. אל תטעו, מדובר בקהילה הכי ציונית שיש, אבל משום מה לא עלה בדעתם לציין את היום החשוב.
ביקשתי להיות זה שנואם בין יום הזכרון ליום העצמאות. אף אחד לא יגיד לא לשליח מישראל, הרי יום העצמאות הוא היום שלנו, הישראלים. סיפרתי על אמי, אשר נפצעה בפיגוע בקניון אצלנו ביישוב, בו גם נהרגו שלושה בני נוער שבסך הכל רצו לחגוג יום הולדת. סיפרתי להם על ילדותי בישראל כבן לעולים מארה"ב, אשר כל מקום שרק דרכתי בו קשור למורשת, להסטוריה ולעם שלנו. סיפרתי על שירותי הצבאי, ועל הרגשת השייכות הכה עצומה שיש לי למולדת שלי, למולדת שהיא גם שלהם.
השיא היה כשסיפרתי על הוריי, דבר שגרם לא רק לי לחטוף צמרמורת, אלא גרם למאות המשתתפים להזיל דמעה: הודיתי להם, למרות שלא נכחו במקום, על כך שהחליטו לעזוב את ארה"ב ולעלות לישראל, על שנתנו לי את האפשרות לגדול בישראל כיהודי, כישראלי. סיפרתי להם כמה אני מעריך את ההחלטה הכה משמעותית שהם עשו, כי אחרת מי יודע אם הייתי מחליט לבד אי פעם לעלות.
ירדתי מהבמה. דמעה קלה בקצה העיניים. ידעתי שאת שלי עשיתי, ושבעוד מספר שבועות אפשר לחזור לארץ בגאווה ובסיפוק רב.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
