
מרים פרץ: הר הרצל הוא בית המקדש
לבית המקדש באים כדי לדבר עם הקדוש ברוך הוא, כדי להיות קרוב אליו. אני באה להר הרצל כדי לדבר עם ילדיי, שהם ילדיו-בניו ונמצאים במחיצתו, ודרכם אני מדברת איתו. כל קבר הוא בבחינת קודש הקודשים

"האזינה א-לוהים תפילתי" - תפילת הכאב, זעקת האמהות, האבות, היתומים והאלמנות מוצאת את דרכה היישר לקדוש ברוך הוא. וקול השם נשמע היטב בהר, בדממת המתים, כי בהר הרצל אין מקום לרוע. מי שחווה אובדן יקר, מי שעולמו חרב עליו, מביט לשמיים בתחינה ומבקש רק טוב ואהבה, רק חיים. בהר הרצל באים לידי ביטוי ערכים שבית המקדש מסמל, שם אין הבחנה בין דתי לחילוני, בין יוצא אשכנז לספרד. כולם בניו. ערכי האחדות, הרעות, אהבת הארץ והאמונה בצדקת דרכנו הם נחלתם של כל הנופלים. כל מה שהקדוש ברוך הוא רצה מאיתנו בבואנו למקדש נמצא שם.
בבית המקדש העלו קורבנות על המזבח, בהר הרצל טמונים הקורבנות שלנו - קורבנות עולה תמימים שעלו בסערה השמיימה. ומהו המזבח? ארץ ישראל ועם ישראל.

למקדש עלו לרגל שלוש פעמים בשנה, ואני לא יכולה לחלוף על הר הרצל מבלי להיכנס אליו. זה ביתם של בניי. אין עת לעלייה, ומי שקובע הוא הלב. אני מגיעה אליהם כדי לספר להם על רגעי השמחה במשפחה ורגעי הכאב. אני הרי חייבת לספר לאלירז שהלל בתו עלתה לכתה א', ואני בוכה עמו על חסרונו באותו יום. אני מספרת לו שגילי, שהייתה בת חודשיים כשנפל, גדלה והיא שואלת על אבא. אני מתייעצת איתו כיצד יש לספר לילדתו הקטנה, שמכירה את אבא דרך התמונות, היכן הוא נמצא. אני זועקת לא-לוהים את זעקת ילדיו של בניי ומבקשת: "אנא עשה למען תינוקות שלא חטאו".
אינני יודעת אם בבית המקדש אדם הרגיש תמיד את נוכחות א-לוהים; בהר הרצל הוא נוכח תמיד. אחרת קשה לי להסביר איך אני יוצאת משם, לאחר חיבוק ילדיי, לאחר שאני מותירה אותם לבד, ואני עוד חיה. כשם שעלו לרגל למקדש, גם להר הרצל עולים. לא יורדים מהר הרצל, רק עולים. דרושה רמה גבוהה של קדושה כדי להגיע להר וכדי לצאת ממנו לחיים משמעותיים. אנחנו צריכים לעשות הכול כדי שנהיה ראויים לדם שנשפך, שנהיה ראויים לקורבן שהעלינו.
וכשאני יוצאת משם, מלווה אותי שירת חייהם כזמרת הלווים במקדש. שירת חייהם לא הסתיימה. אני נושאת אותה באהבה ומקבלת עליי את הדין, ומתפללת שהא-ל ייתן לי עוד כוחות כדי להמשיך לעלות בהר, לעלות לבית המקדש של בניי אוריאל ואלירז.
מרים פרץ היא אמם של אוריאל ואלירז פרץ הי"ד