עד יומו האחרון: נאמנים להיטלר ללא סייג
זהו סיפורו של מחנה הריכוז מיטלבאו-דורה, שמדגים יותר מכל את הדבקות הנאצית בהשמדה השיטתית למרות המפלות בשדות הקרב. עד סיום ימיו של הרייך נמשך ההרג הקבוע - אפילו כשבעלות הברית פעלו עמוק בשטחה של גרמניה
לביקור במיטלבאו-דורה היה גם נופך אישי: אמי עברה במחנה בחורף 1944 במהלך הדרך הארוכה שעשתה עם חברותיה מאושוויץ לברגן-בלזן שבצפון גרמניה, שם שוחררה על ידי הבריטים ב-15 באפריל 1945.
למחנה נסעתי עם ידיד מקומי ועם אחייניתו בת ה-14 שביקשה להצטרף. עד אז לא דרכה כף רגלה במחנה ריכוז. בהגיענו לאתר, מרחק שעת נסיעה מהאנובר, התברר לי להפתעתי שרבים מבני הארץ הקדישו את יום הראשון שלהם לביקור במחנה ובאתר הזיכרון המטופח, שבמוזיאון שלו אין מצניעים את חלקם של תושבי האזור ברצח העם שהתבצע ליד בתיהם. מזג האוויר היה אפור, ופה ושם נראו כתמי שלג. בחורף 1945-1944 התנאים היו קשים בהרבה.
המחנה הוקם בקרבת העיירה נורדהאוזן, לא רחוק מהעיר האוניברסיטאית גטינגן, כשלוחה של מחנה הריכוז בוכנוולד. בקיץ 1943 התעצמו הפצצות האוויר של בעלות הברית על מתחמי התעשייה באדמת גרמניה, והוחלט להעביר את ייצור טילי ה-V - שנחשבו אז נשק אסטרטגי שובר שוויון - למנהרות. מערכת מנהרות היתה כבר קיימת ליד קוהרשטיין, ואסירים מבוכנוולד, יהודים ובני אומות אחרות, הועברו לשם כדי להכשיר את המנהרות ולהרחיבן על מנת שיהפכו למפעל הטילים מיטלוורק. על העבודות להרחבתן של המנהרות פיקח האסאס, ובשלבים ההתחלתיים, בחודשי החורף, התגוררו האסירים בתוך המנהרות הקפואות וחסרות האוורור. בעקבות התנאים הקשים רבים מהם לא שרדו. רק בתחילת 1944 הוקמו במקום צריפי מגורים, והמחנה הפך עצמאי תחת השם מיטלבאו. מחנה זה היה מוקד של מחנות חוץ נוספים באזור, שבהם עבדו אסירים בשירות מכונת הייצור הנאצית.
במפעל הטילים עבדו האסירים בפרך לצד עובדים אזרחים מיישובי הסביבה תחת פיקוח של מהנדסים וטכנאים, ובראשם ורנר פון-בראון. תפקידם של אנשי האס-אס היה למנוע חבלות בייצור. המדריך שליווה אותנו )במקום נערכים סיורים מאורגנים, ורק במסגרתם אפשר להיכנס למנהרות( סיפר שמחצית מן הטילים שיצאו מפס הייצור לא הצליחו להתרומם.
את המחיר שילמו מאות אסירים שהוצאו להורג. הם היו חלק מ-20 אלף האסירים שמצאו את מותם במחנה, שליש מסך כל 60 אלף האסירים שנשלחו אליו.
הצבא האמריקאי שחרר את המחנה ב-11 באפריל 1945, וכמעט עד אותו היום המחנה לא פסק מפעילותו. ההוראות האחרונות של מפקדו נגעו לארגונן של צעדות המוות. לפי המידע המתועד באתר יד ושם, ב-1 באפריל יצאה צעדה בת 345 ק"מ של אסירים מלווים בשומריהם לכיוון ברגן-בלזן, וכמו במסעות אחרים - רק חלק מן האסירים הגיעו ליעדם. אחד המשלוחים הוכנס אל תוך מתבן, דלתותיו נחתמו ולובשי המדים הגרמניים העלוהו באש. האמריקאים הגיעו למקום למחרת ומצאו את הגוויות השרופות. גורלם של המהנדסים הגרמנים היה טוב יותר. המודיעין האמריקאי אסף את המדענים, את מתקני הייצור, את הטילים ואת המסמכים והעביר את כל השלל לארה"ב. עם קביעת הגבולות בתום המלחמה עבר המחנה לרשות הסובייטים.
צעדות המוות נמשכו כמעט עד יומו האחרון של הרייך השלישי, ב-8 במאי 1945. עשרות אלפים של חיילי אס-אס עסקו בארגון הצעדות בשעה שגרמניה היתה בעיצומה של מלחמה טוטאלית שגייסה את כל כוח האדם והמשאבים הכלכליים של המדינה.
קשה להבין את ההיגיון של ההנהגה הנאצית, אך קשה גם להבין את התנהגותם של תושבי גרמניה שראו וחשו שהקץ קרב ובו בזמן המשיכו לציית ללא סייג להוראות השלטון. ניסיון מרתק להבין ולענות על השאלות הבלתי פתורות הללו עשה ההיסטוריון איאן קרשו בספרו ("הסוף, התרסה וחורבן בגרמניה של היטלר, 1945-1944").
את ספרו פותח קרשו בסיפורה של העיר אנסבך, שב-18 באפריל 1945 ניצב הצבא האמריקאי בשעריה. מפקד האזור הנאצי נמלט, החיילים הועברו חזית, ורק מפקד העיר, ד"ר לפיזיקה, קולונל בלופטוואפה וחבר המפלגה, נשאר בה ותבע מתושביה להילחם "עד הסוף ". אחד מתושביה של העיר היה רוברט לימפרט, סטודנט לתיאולוגיה בן 19 שלא היה כשיר לשירות. לאחר שהיה עד להריסתה של וירצבורג החליט לימפרט לנסות למנוע את הרס עירו. במשך ימים אחדים הוא הפיץ עלונים וב-18 באפריל החליט לעשות מעשה: הוא חתך את חוטי הטלפון שחיברו את מפקדת העיר למטה הוורמאכט. למזלו הרע, שני נערים חברי תנועת הנוער היטלר-יוגנד ראו אותו ודיווחו על מעשיו. שוטרים נשלחו לביתו, הוא הועמד למשפט בפני מפקד המשטרה ובו ביום נידון למוות. בתוך זמן קצר הוא הובא אל עמוד התלייה, אבל בטרם הונח החבל על צווארו הצליח לימפרט להימלט. הוא הצליח לרוץ כמאה מטר עד ששוטרים לכדו אותו. איש מתושבי העיר שנכחו במקום לא ניסה לעזור לו, והיו אף כאלה שנטלו חלק במרדף אחריו. הסטודנט לימפרט הוחזר אל הגרדום ונתלה.
דקות אחר כך התיישב מפקד העיר במכוניתו ונמלט. בחלוף עוד ארבע שעות נכנסו האמריקאים לעיר. סיפורו של רוברט לימפרט מדגים לדעתו של קרשו את שאירע בגרמניה בחודשיו האחרונים של הרייך. המידע על המפלות הצבאיות הגיע מן החזית, היו חיילים שערקו, אך הוורמאכט המשיך להילחם, ומרבית חייליו מילאו פקודות בצייתנות. הערים הופצצו והיה מחסור במצרכי יסוד, ועם זאת הסדר הביורוקרטי נשמר. באפריל 1945 עדיין שולמו משכורות ובבתי המשפט התקיימו דיונים. הפילהרמונית של ברלין הספיקה לקיים קונצרט מיצירות ואגנר ארבע שעות לפני שהצבא האדום פתח במתקפה על בירת גרמניה. הסדר הנאצי הצליח להחזיק מעמד עד יומו האחרון.
להיטלר היה חלק מכריע בהצלחתה של המפלגה הנאצית לזכות בתמיכה ללא עוררין של העם. גם בכירי הממשל והמפלגה ידעו שתהילתם נגזרת מזאת שלו. בסוג משטר כזה לא היתה לו חלופה. נחישותו להילחם עד הסוף ולא להיכנע סחפה את העילית השלטת ואת הדרגים הנמוכים יותר במפלגה. למעשה, כל עוד בעלות הברית, ממזרח וממערב, לא חצו את גבולות גרמניה, האמינו הנאצים שהמערכה לא הוכרעה ושהרייך השלישי לא יגיע לכדי מפלה גם אם גרמניה לא תצליח לשנות את תמונת החזית. הם ציפו להבשלתם של כלי הנשק החדשים והיו בטוחים שיש ביכולתם לגייס די כוח כדי לעצור את יריביהם. במקביל, חברי ההנהגה הנאצית קיוו שארה"ב ובריטניה יהיו נכונות לחתום על הסכם שלום נוח יותר לגרמניה מתוך כוונה לצרפה לחזית מול הקומוניזם הסטליניסטי המאיים. אלא שגם אם היתה נכונות כלשהי בדרגים שמתחת להיטלר להגיע להסכם בחזית המערבית, הגרמנים סירבו להיכנע ללא תנאי כדרישת בעלות הברית. שנים של תעמולה עשו את שלהן, ובני העם הגרמני היו נחושים ש"חרפת 1918" לא תתרחש שוב.
מאז ניסיון ההתנקשות בהיטלר ביולי 1944 לא נעשה כל ניסיון להתקומם נגד המשטר, גם לא בשבועותיו האחרונים, שגבו מחיר אנושי יקר והמיטו הרס נוסף על התשתית. מעמדו של היטלר כשליט אבסולוטי נותר איתן (אף שהוא נחשב אחראי לתבוסה בחזית הרוסית), והדרג הבכיר של המפלגה הנאצית המשיך לציית ולהפעיל את המכונה המשומנת שנבנתה ברחבי המדינה ושלטה בכל נימי החיים. האזרחים מן השורה שיתפו פעולה עם המשטר ולאו דווקא בגלל המורא מן הטרור שהופעל נגד ההססנים. עד השנה האחרונה של הרייך השלישי הגיעה לשיאה התחושה שאי אפשר לעשות הבחנה בין פטריוטיות לגרמניה לבין הנאמנות להיטלר ולנאציזם. דווקא ניסיון ההתנקשות, כותב קרשו, עורר אהדה בקרב הגרמנים למנהיגם. הם חשו שרצח הפיהרר בעוד גרמניה נאבקת מול אויביה אינו תואם את המסורת הגרמנית. למרות זאת, החל מקיץ 1944 חלה ירידה עצומה בהיקף התמיכה העממית בהיטלר ובמפלגה, ועדויות לכך נמצאו בכתבים של שר התעמולה גבלס. האזרחים והחיילים ראו במו עיניהם את מצב פני הדברים, ושום תרגיל תעמולה לא היה יכול לצבוע את האמת המרה בגוונים ורודים.
עם זאת, לא היה בהתמוטטות התמיכה במשטר כדי לערער את הרוח הפטריוטית הגרמנית. רק מעטים ציפו בתקווה לכוחות הברית - בוודאי לא לצבא האדום שהידיעות על אכזריות חייליו חלחלו לאוכלוסייה האזרחית - שישחררו אותם מן הנאציזם. מפקדי הוורמאכט וחייליו המשיכו בלחימה עיקשת למרות האבדות המרובות. היו מעשי עריקה, אך רוב לובשי המדים נותרו ביחידותיהם ונלחמו למען גרמניה ולמען כבודה ולא רק למען המשטר הנאצי )אם כי לצעירים שבהם, בוגרי ההיטלר-יוגנד, שנשבעו אמונים למנהיג, היה קשה לעשות הבחנה ביניהם(. במקביל , במישור האזרחי, מי שלא גויסו ניצבו לימינה של המפלגה ונשמעו להוראות פקידיה במסגרת הגיוס הכולל לבניית קווי ההגנה על המולדת ולהגנה עליהם. למעשה, קובע המחבר, לא היתה להם ברירה אחרת. אין להתעלם מכך שרבים מבני העם התגייסו לארגונים שונים, אזרחיים, משטרתיים וסמי-צבאיים שהקים המשטר ונטלו חלק במעשי הפשע שלו נגד יהודים ומיעוטים אחרים.
לקראת סופו של הרייך הם הרגישו שבמעשיהם הם שמטו את האפשרות לזכות בעתיד בטוח לאחר התבוסה. גבלס ניצל תחושה זאת כדי לגייסם לצד המפלגה עד יומו האחרון של הרייך. תחושת המצור, היעדר המוצא והייאוש מצאה את ביטויה המכוער ברדיפה אחר "בוגדים רכי לב", בהתקפות רצחניות על עובדי כפייה זרים ובהצעדת אסירי המחנות במצעדי המוות. "שלא יחגגו את הניצחון", אמרו הפונקציונרים בערים ובכפרים, שאמנם לא נהנו מאהדת האוכלוסייה, אך החזיקו בכוח ושלטו בכל.
החל מפברואר 1945 הטרור הפנימי התעצם, והמשטרה והגסטפו, לעתים ביוזמה מקומית, לא היססו להעניש בחומרה את בני עמם, עד כדי הוצאת פסקי דין מוות ללא משפט של ממש. אולם הטענה שהפחד היה אחראי בלעדי לצייתנות אינה מספקת. הטרור לא הניע את מפקדה של אנסבך לתלות את הסטודנט לימפרט, כפי שהטרור לא גרם לעם הגרמני להריע לפיהרר ולהצדיע במועל יד לכבודו בהתלהבות. אמנם קרנו של היטלר ירדה בחודשים האחרונים של המלחמה, אבל ראשי המשטר גבלס, בורמן, הימלר ושפאר לא סטו מדרכו, ופקודיהם צעדו בעקבותיהם. גם הגנרלים, אף שחלקו על הכרעותיו, נותרו נאמנים למנהיגם, וחלק הארי של חייליהם, כצפוי מן החינוך הגרמני שקיבלו, מילא את פקודותיהם. היטלר היה לבו של המשטר, ורק מותו של הפיהרר הביא בתוך שבוע ימים לקץ הנאציזם.
נא להמתין לטעינת התגובות
