המצלמה שנכנסה אל תוך הישיבה החרדית פוניבז'
'זמן פוניבז' הוא סרטו החדש של יהונתן אינדורסקי, תלמידת בישיבת הדגל החרדית, שנכנס לשם כנער ויוצא כעת עם תיעוד נדיר. על הבדידות וההתבגרות באולם הגדול בישיבה
"אתה מגיע ביום הראשון של שיעור א', נער בן שש־עשרה מירושלים עם מזוודה אחת שחורה שההורים קנו לך, מנסה להבין מה הולך ומה עושים – ואף אחד לא מסביר לך. אתה מגלה שכל האולם הגדול, מה שנקרא 'היכל הישיבה', כולו נמצא ב'חזקות'. אברכים בני שישים עדיין מחזיקים מקום בבית המדרש, והם מורישים אותו לילדים, לנכדים, לבני דודים שלהם".
מקום' בפוניבז' יכול להיות גם מושב לסדר לימוד אחד, וכך לוח המודעות של הישיבה מלא בהצעות החלפה; מקום לסדר א' תמורת מקום לסדר ב'. בפועל, בגלל שממילא אין מקום באולם הגדול לכל 1,200 התלמידים, גולים רוב השיעורים הנמוכים אל עזרת הנשים או לאולמות אחרים. ביום הראשון של שיעור א' לאינדורסקי דווקא היה מזל: "אח שלי, שלמד בפוניבז' לפניי, הצליח לארגן לי מקום במנחה בסוף בית המדרש, רק לחודשיים, עד שהבחור שה'חזקה' שלו יחזור מה'חיזוק' שלו בישיבה אחרת. אבל אני הרגשתי כל כך בר מזל בחודשיים האלה, בזמן תפילת מנחה באולם הגדול: יש לי מקום בבית המדרש של פוניבז'".
להראות שאני למדן
ישיבת פוניבז' שכנה בעיר פוניבז' בליטא שלפני השואה והוקמה מחדש על הגבעה הכי גבוהה בבני־ברק בשנת 1943 על ידי הרב יוסף שלמה כהנמן, ששרד במלחמה בגפו. פוניבז' נחשבת עד היום לספינת הדגל של עולם הישיבות הליטאי והיא משאת נפש נכספת עבור מאות צעירים שרוצים לבוא בשעריה בכל שנה, עתודות תלמידי החכמים והמנהיגות החרדית של הדור הבא.
"עסוק בחיפוש אחרי מקום" יהונתן אינדורסקי, צילום: יואב כהן יואב כהן
ואז מגיע השלב של הבחינות לישיבות גדולות ואתה מבין שצריך להחליף פרסונה, שהילד החולם צריך להפוך כבר למבוגר?
"זה ממש רגע שבו אתה מוותר על הילדות. החלטה מודעת. ניתקתי את עצמי בכוח מהחברים, מהבילויים, מהרבה דברים שרציתי להיות חלק מהם – הבחור החדש הזה שרציתי להיות פשוט לא יכול לעשות את הדברים האלה יותר. הייתי עסוק בלהראות לראש הישיבה שלי שאני למדן. נבחנתי גם לשתי ישיבות אחרות בתור גיבוי, אבל החלום שלי היה להתקבל לפוניבז', להיות הבחור הכי טוב בשיעור שלי ואחר כך להיות גדול הדור, לכבוש את הפסגה של גבעת פוניבז'".
וככה גם חושבים ומאמינים חלק גדול מהתלמידים, מין "גדול הדור נולד".
"זה אמיתי. זה מה שדוחף את הבחורים לקום ב־6 וחצי בבוקר, זה מה שדוחף להראות נוכחות, להשקיע את כל הקיום שלך בלהבין את השיעור, בללכת לישון מאוחר כדי להספיק ללמוד עוד. בעיניי זה מאוד עמוק, זה לא משחק. אתה מקריב את החיים שלך לעבודה רוחנית – ואתה עדיין ילד. אתה מרגיש איך מסתכלים עליך, ואתה מרגיש את האמירה 'בשבילי נברא העולם', ויחד איתך נמצאים הבחורים הכי טובים ואתה שואל את עצמך איפה הבן־אדם שניסית לעצב בישיבה הקטנה מוצא את עצמו במערכת הזאת. אני זוכר ממש את הרעש של הלימוד תוקף אותי כשאני נכנס לבית המדרש".
אינדורסקי היה התלמיד היחיד שהגיע מ'אור אלחנן' לפוניבז', "וגם זאת מין גאווה כזאת של נערים. צריך להבין שהחיים שלי היו תלויים במשך כמה חודשים בקבלה לישיבה. התחושה הזאת חזרה על עצמה, וזו אולי השוואה כואבת, רק פעם אחת בחיים שלי – כשחיכיתי לתשובה מ'סם שפיגל'".מחביאים את הלב.
הצפייה ב'זמן פוניבז" מותירה את הצופה בתחושת בדידות גדולה מאוד. לצד תיאור שגרת יומם של התלמידים וההישאבות לעולם לימוד התורה, נצמדת המצלמה גם לדמויות שונות – מוצלחות יותר או פחות בעולם המושגים של פוניבז'. כמעט מכולן נראים אותם לבבות בודדים, ילדים שהפכו ברגע למבוגרים בתוך מערכת גדולה במיוחד. גם התפאורה האפורה של הפנימיות, של הארוחות הפשוטות (הרים של לחם, ופרוסת מלפפון שמתגנבת לסיר הביצים הקשות), לא מיטיבה את המצב.
חיים, נער צעיר בשנתו הראשונה בישיבה, מתקשה למצוא את מקומו, הוא יושב לבדו ואוכל בחדר האוכל הענק, בוכה בלילות מתחת לשמיכה, חולם על הבית. נער אחר, אורי, בנו של משגיח הישיבה, הרב אליהו קלרמן, קובל לפני אביו בשיחה: "פה מחביאים את הלב בפנים, לא מוציאים אותו". אלה היו, פחות או יותר, גם החוויות של אינדורסקי. "אלו היו שלוש השנים הקשות והמשמעותיות בחיי", הוא מסכם, "אבל לא הייתי מוותר על רגע אחד בישיבה, והיא תהיה לעולם ה'אלמה מאטר' שלי, צירוף זקוק של געגועים וייסורים".
"לכבוש את הפסגה של גבעת פוניבז'" מתוך הסרט 'זמן פוניבז'' מתוך הסרט 'זמן פוניבז''
"זה לא סוד שבפוניבז' קשה, כולם גם אומרים לך את זה. כולם אומרים 'בפוניבז' צריך מרפקים', תפארת הישיבה היא העובדה שאתה צריך להילחם על המקום שלך. אם אתה נופל, לך לישיבה אחרת – שזה בסדר גמור – אבל אתה לא פוניביצ'ר יותר.
"הרבה אנשים שעוזבים את עולם הישיבות אוהבים להציג את עצמם כעילויים שבחרו בדרך אחרת. אני לא. הייתי רחוק מזה. ועדין הרגשתי כישלון שלא הצלחתי לכבוש את פוניבז'. בכל כיוון שממנו אתה מנסה לעלות לגבעת הישיבה, אתה חייב לעלות במדרגות, הרבה מדרגות. אתה עומד למטה, מביט בהן, וצריך לקבל את ההחלטה 'לעלות לישיבה'. גם כשצילמנו את הסרט הייתי צריך לעמוד למטה ולהחליט לעלות, עם כיווץ בלב. עם הידיעה שכבר נכשלתי".
זה יכול להיות סרט אישי, למה בעצם לא רואים או שומעים אותך?
"כשהתחלתי לעשות את הסרט הזה, הרגשתי שהדרך המתבקשת, כביכול, היא אכן לספר את הסיפור האישי שמורכב מהזיכרונות של ימי פוניבז' שלי. אבל דווקא בגלל זה הבנתי שההזדמנות שבאפשרות שיש לי לצלם את הסרט הזה יש בה יותר מאשר להזדקק לסיפור הקטן שלי. למרות זאת, בסופו של דבר, כמו שאמר אחד הציירים הגדולים, כל פורטרט הוא פורטרט עצמי. בכל אחת מהדמויות בסרט יש איזה מרכיב שהזכיר לי את עצמי, את ימיי בישיבה. בכלל, יש איזו סתירה פנימית בעצם המושג קולנוע דוקומנטרי. הבמאי מביא אמנם תמונה של המציאות, אבל זו תמונת המציאות שהוא רואה, זו שהוא מפרש בדרכו".
איך, בעצם, הסכימו בישיבה שתצלם?
"זו שאלה ששאלתי את עצמי פעמים רבות לפני שניגשתי לנשיא הישיבה, הרב אליעזר כהנמן, כדי להציע לו לצלם סרט על הישיבה. לא האמנתי שהעניין יֵצא לפועל, אבל הרצון לעשות את הסרט הזה גרם לי לנסות ולפנות אליו. אמרתי לו את מה שאני באמת מאמין בו; יש משהו בשיח הציבורי שלנו כישראלים על אודות בני הישיבות שהוא אף פעם לא מספיק עמוק, וזאת מהסיבה הפשוטה שאנחנו לא באמת יודעים מהו בחור ישיבה, איך נראית ישיבה, מה הם עושים שם כל היום. להפתעתי, נדרש מעט זמן אבל הוא השתכנע ולבסוף נתן את הסכמתו לצילום הסרט".
הכתבה המלאה פורסמה במוסף 'ערב שבת' ב'מקור ראשון'
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
