כשבגיהנום צומח גן עדן: מה מושך היום המוני יהודים דווקא לגרמניה
גרמניה, דווקא היא, עושה כל מאמץ למשוך אליה יהודים. יוצאי מדינות חבר העמים זכאים שם לדמי מחיה, דמי ביגוד, דירה ועוד שלל הטבות. המדינה מממנת בנדיבות גם את הפעילות של הקהילות היהודיות
הנתון הראשון שחשוב להכיר בסיפור העכשווי של יהודי גרמניה, לפני היציאה למסע, הוא שכמעט ולא מדובר בדוברי גרמנית, אלא בעיקר בדוברי רוסית. בגרמניה מתגוררים היום בין 250 ל-300 אלף יהודים, אבל רק כ-30 אלף מהם מיוחסים ליהדות גרמניה הוותיקה, שחיה במדינה לפני מלחמת העולם השנייה. הגל הראשון של יהודים שהיגרו ממדינות מזרח אירופה הגיע לגרמניה בשנות ה-60 של המאה הקודמת, אחרי שהשתקמה מעט מהמלחמה. הגל הגדול והמשמעותי הגיע לאחר התפרקות ברית המועצות, בראשית שנות ה-90. גרמניה קיבלה אז החלטה היסטורית לפתוח את שעריה ליהודי המעצמה הסובייטית, שהוגדרו על ידה כפליטים פוליטיים. למעלה מ-200 אלף יהודים ניצלו את ההזדמנות, והפכו את יהדות גרמניה לקהילה בעלת שיעור הצמיחה הגדול ביותר בעולם היהודי לאחר ישראל, ולקהילה השלישית בגודלה במערב אירופה.
רוב ה'עולים החדשים' היו יהודים גם על פי ההלכה ולא רק על פי חוק השבות, מכיוון ששלטונות גרמניה, שרצו להרחיב את הקהילות היהודיות, נתנו אשרת כניסה רק למי שעל פי כללי אותן קהילות יכולים להיות חברים בהן. כיום מהווים יוצאי ברית המועצות בין שמונים למאה אחוזים מחברי הקהילות היהודיות הפזורות בגרמניה. המדינה קיבלה את פניהם בחיבוק חם שהתבטא בסל קליטה עשיר ובמימון נדיב מצד ארגון רווחה, שכל מטרתו לטפח את הקהילות היהודיות ולדאוג שהיהודים יישארו בגרמניה.
את המסע של שליחי בני עקיבא יזם והוביל אליוס (אליעזר יוסף) פז, רכז פרויקט גרמניה במזכירות העולמית של בני עקיבא. פז, סטודנט להנדסה אזרחית המתגורר במצפה-יריחו, התוודע לראשונה ליהדות גרמניה בשנת 2008, כששימש שליח של בני עקיבא העולמית בעיר ברלין. באותה שנה גם הכיר את אשתו לעתיד, שהייתה אז שליחה של התנועה בעיר המבורג.
במהלך שליחותו בגרמניה חש אליוס פז שגם הפעילות במסגרת להב"ה מוגבלת מאוד, בגלל המחויבות למדיניות של ה-ZWST. מסקנתו הייתה שעדיף למצוא אלטרנטיבה ציונית יותר, וכשחזר לארץ החל לקדם את העניין. הפתרון שמצא היה הקמת 'מסגרת הכשרה' לצעירים יהודים מגרמניה, שיבואו לישראל לעשרה חודשים של לימודים, טיולים והתנדבות. לאחר מכן הם יחזרו לארצם כשעל כתפיהם מטען של יהדות וציונות, ובאמצעותם ניתן יהיה להכשיר את השטח לפעילות מחודשת של בני עקיבא העולמית.
ב-2011, השנה הראשונה של המסגרת החדשה, הצליח פז להביא להכשרה בארץ שישה צעירים וצעירות מגרמניה. שנה לאחר מכן כבר הגיעו עשרה, ובשנה הקרובה אמורים להשתתף 15-20 צעירים. מִספרים שבמבט ראשון אולי לא נראים מרשימים, אבל פז משוכנע שעשרה צעירים חדורי ציונות, מסוגלים לעורר קהילה של אלפי יהודים. המסע בין הקהילות בגרמניה, שאליו הצטרפנו, נועד בין השאר לבחון את הנחת היסוד הזאת.
לעיר דורטמונד שבדרום-מערב גרמניה הגענו לקראת ערב. בקהילה היהודית המקומית, החמישית בגודלה בגרמניה, רשומים כ-4,000 חברים, מהם כתשעים אחוזים דוברי רוסית. בבניין הקהילה ניכרת ההשקעה הרבה של השלטונות הגרמניים. מלבד בית כנסת מפואר מכיל הבניין גם אולם כנסים מרשים וחדרי פעילות, והוא משמש מעין מתנ"ס העונה על צורכי הקהילה.
בפיקודו של פז, שדובר גרמנית שוטפת, נכנסים השליחים לכיתה שבה מתקיים שיעור יהדות ויוזמים פעילות עם הילדים. תוך דקות ספורות כולם בחדר רוקדים "עם ישראל חי", שיר שתמיד תהיה לו משמעות ייחודית על אדמת גרמניה. כעבור זמן קצר נכנסת לחדר בחורה שמחפשת בהתרגשות את אליוס. קוראים לה מרב צח, סטודנטית לכלכלה ומנהל עסקים, והיא בוגרת המחזור הראשון של מסגרת ההכשרה החדשה. לפני שמונה חודשים חזרה מישראל לגרמניה. "ההכשרה בארץ עשתה לי המון", היא מספרת. "היא סידרה לי את הראש ואת החיים. עכשיו ברור לי שאני לא רוצה להישאר בגרמניה כל חיי".
אני עובר עם מרב על אלבום התמונות מתקופת ההכשרה, והיא מצביעה על ארבעה מחברי הקבוצה שכבר עשו עלייה. "גם אני כבר לא מפחדת לעלות לישראל, וזה מה שאני רוצה לעשות אחרי שאסיים כאן את הלימודים".
לקראת סוף הפעילות מגיע למקום הרב אביחי אפל, רבה של הקהילה המקומית בשמונה השנים האחרונות. לפני כן היה שליח בברלין במשך שלוש שנים, וקודם לכן עשה שלוש שנים ברוסיה. שם הוא הכיר את אשתו בלהה, שליחה גם היא. חישוב מהיר מגלה שבני הזוג משמשים שליחים בתפוצות כבר 14 שנה, והם בסך הכול בני 37.
ההחלטה לצאת שליחות בגרמניה, מספר הרב אפל, לא הייתה קלה. סבו וסבתו הם ניצולי שואה, וסבה וסבתה של רעייתו ברחו מגרמניה רגע לפני מלחמת העולם השנייה. אף שהגרמנים עשו מאמץ להעלים כל זכר למלחמה, צלו של העבר עדיין נשקף בכל פינה. ברחוב שבו שוכן בניין הקהילה בדורטמונד, למשל, נמצא גם בית ספר תיכון שנקרא בעבר על שמו של אדולף היטלר.
"פעם קראו לשליחים בגרמניה 'שליחי אשכנז', אבל בלוחות הטיסה בנתב"ג לא מופיעות טיסות לאשכנז", אומר הרב אפל בחיוך. "כשערכנו כנס רבנים בגרמניה, היו שני רבנים ציונים-דתיים חשובים שלא רצו להגיע. יש סלידה מגרמניה, ויש צורך בסלידה הזו, אבל צריכים גם להכיר את המציאות. והמציאות היא שכמות היהודים פה עצומה. אנחנו השליחים מגיעים בשביל לתת לאנשים כאן קרדיט לחשוב אחרת, ולהיות יהודים גם בגרמניה".
למשפחת אפל שישה ילדים, מגיל שנתיים עד 12. ארבעה מתוכם נולדו בגרמניה. מתברר שתלמיד שראינו בכיתה, ובלט בחזותו הישראלית, הוא אחד מילדי המשפחה. האב מודה שמדובר בהקרבה גדולה. "אתה נמצא במקום שאתה לא באמת רוצה להיות בו. אני לא גרמני ולא שייך להוויה הסביבתית שקיימת פה, אבל בסופו של דבר אנחנו אוהבים את מה שאנחנו עושים".
לפני שמונה שנים, כשבני הזוג אפל הגיעו לדורטמונד, הם מצאו קהילה שבה שורר נתק בין היהודים ה'גרמנים' הוותיקים לבין המהגרים מרוסיה. הן הבדלי השפה והן הפערים הכלכליים והחברתיים גרמו לנתק הזה. במהלך השנים התחזק מעמדם הכלכלי של המהגרים מחבר העמים, ובמקביל נחלשה זהותם הרוסית. ילדיהם כבר החלו לדבר גרמנית. "הם התערו בחברה הגרמנית, וזו 'הצלחה לרעתנו'", אומר אפל. "אנחנו רואים הרבה צעירים שמתחתנים עם לא-יהודים, וכשהמצב הכלכלי טוב, הנוער שואל את עצמו בשביל מה הוא צריך את הקהילה היהודית. היום כבר לא מספיק להביא להם מצות לפסח, הם רוצים לדעת גם למה בכלל לאכול מצות, וזה דורש מאתנו למכור יהדות ברמה גבוהה יותר.
"מכיוון שטוב להם פה מאוד, עלייה לארץ לא תבוא מסיבות כלכליות. האפשרות היחידה היא עלייה מתוך זהות יהודית חזקה, וזה מאתגר. אם אתחיל להתעסק בשיגיון של עלייה מרוכזת מגרמניה, זה פשוט לא יצליח. לכן אני עוסק בחזון הזהות היהודית, בתקווה שהזהות הזאת כבר תוביל אותם לעלייה לארץ".
למרות הקשיים, הרב אפל מציג גם שורה של הצלחות. הוא מספר על שמונה משפחות צעירות שחזרו בתשובה, על קרוב לעשרים צעירים שעלו לישראל, ועל בית מדרש לסטודנטים שפועל בקהילה. מקווה חדש נחנך, סופרמרקט כשר נפתח, ויש גם גן ילדים דתי. אחרי כל אלה, אפל משוכנע שצריכים לחדש בדורטמונד גם את פעילותה של בני עקיבא. "היהודים כאן לא אנטי-דתיים, ולכן התנועה הזו לא מאיימת עליהם ולא מפחידה אותם, אלא מאוד מתאימה להם. הם אוהבים את הרעיון של יהודים שמצד אחד מחזיקים ספר תורה ומצד שני הולכים לצבא ולומדים מקצועות כמו רפואה. בשנים האחרונות מגיעים לכאן בחגים שליחים מטעם 'המערך לשירותים רוחניים בתפוצות' של ההסתדרות הציונית, והקהילה מאוד מתלהבת מהם, כי הם גם דתיים וגם פתוחים. הייתי רוצה שיהיו כאן גם שליחים קבועים של בני עקיבא".
מלבד פעילותו בדורטמונד, הרב אפל עומד גם בראש ארגון הרבנים הציונים באירופה. "המטרה של הארגון היא לחזק שליחות רבנית-ציונית ארוכת טווח. כיום המציאות היא שיש לנו חזית כפולה, הן מול חב"ד שמוציאים לעז על רמתם של הרבנים הציונים, והן מול הרבנים הרפורמים. לצערי, אין מספיק עידוד לשליחות ממושכת של ציונים-דתיים בעולם, ואנחנו זקוקים לקבוצת תמיכה. בציבור הדתי-לאומי מתלהבים ומתפעמים מחב"דניקים שנשארים לאורך זמן בחו"ל, אבל כשמדובר ברבנים ציונים, ישר שואלים 'מה יש להם לחפש שם כל כך הרבה זמן', ומדברים עליהם בלחש כעל יורדים. אני עוסק פה בשליחות, למכור את הציונות הדתית בצורה נכונה ולהפיץ אותה בכל העולם, והיחס הזה מאוד כואב לי".
בהמשך הערב מתקיימת סעודה של השליחים עם הרב אפל ועם מנכ"ל הקהילה, סזה שפלין. זה האחרון אומר לנוכחים שהקהילה המקומית מרגישה בשלה לכניסתם של שליחי בני עקיבא, ומביע תקווה שחזרתה של התנועה לגרמניה תתחיל מדורטמונד. מאוחר יותר, בדרך לאכסניה שבה אנו מתארחים, מספר לי הרב נעם פרל ששפלין גם הביע הסכמה למימון רכז נוער בקהילה. "יש לנו הצעה דומה משתי קהילות נוספות. אם זה יתקדם, נוכל לשים פה שלושה שליחים משמעותיים, וליצור אשכול חדש של שליחים בגרמניה".
למחרת בבוקר אנחנו נפגשים עם הרב זאב רובינס, רב הקהילה בעיר קארלסרוהה הסמוכה לגבול גרמניה-צרפת. הרב רובינס, יליד ברית המועצות, עלה לישראל בסוף שנות התיכון. הוא למד בישיבת אור עציון, ואז יצא לשליחות בגרמניה. במשך ארבע שנים כיהן כרב קהילה בעיר מיינץ - לשעבר מגנצא, עיר מרכזית ביהדות אשכנז שהוכתה במסעי הצלב - ולאחר מכן עבר לקארלסרוהה. "הגרמנים ביקשו לשחזר את החיים היהודיים שהיו כאן לפני מלחמת העולם השנייה, כדי להראות שהכול נמשך כרגיל", הוא מסביר לנו מה הביא את גרמניה לאמץ לחיקה יהודים מחבר העמים. "בגלל זה הם גם שלחו יהודים לאותם מקומות שבהם חיו יהודים לפני המלחמה. יהודים בגרמניה מסמלים את הנורמליות, משכיחים פרקים העבר, ומעניקים למדינה לגיטימציה מחודשת בין העמים.
"ההגדרה של יהודי ברית המועצות כפליטים פוליטיים זיכתה אותם כאן באשרת שהייה לכל החיים, במימון של דירה, בדמי ביגוד ובדמי מחיה שגובהם פי שניים וחצי מדמי אבטלה. בנוסף הם זכאים לקורסים בגרמנית ולהכשרה מקצועית. לפי חשבון שעשינו, ליהודי ממוצע נשארים פה ביד מדי חודש, אחרי כל ההוצאות, לפחות 600 אירו. בנוסף צריכים לזכור שקצבאות הילדים פה גבוהות, וכך גם מענקי הלידה. בקיצור, גן עדן בהתגלמותו".
"הדרך להוציא מגרמניה יהודים היא לא באמצעות הטבות כלכליות", הוא מסכם. "אי אפשר להתחרות עם ההטבות שמקבלים כאן. יש פה יצר הרע עצום להישאר. הצעירים היהודים מדברים גרמנית ומתערים בחברה הגרמנית לטוב ולרע. האתגר שלנו הוא למנוע את ההתבוללות, שמתרחשת בעיקר כשהצעירים עוזבים את הקהילות ועוברים לערים הגדולות".
"הולכים ומכירים את התסבוכות והאתגרים הניצבים בפני אחינו התקועים בבוץ הגרמני", כותב הרב פרל בפייסבוק. "דורטמונד מאחורינו, קלן ודיסלדורף לפנינו. מתלבטים כיצד, היכן ובאיזה נפח להיכנס תחת האלונקה. ברור שמדובר באלונקת מד"א ולא באלונקת חברה קדישא. מתפללים לסייעתא דשמיא על רקע העבר ולמען ההווה. המשיכו להתפלל עלינו".
אחר הצהריים אנחנו נוסעים לקלן, לשיחה עם סטודנטים. את המפגש מארגנת נטליה לוין, עוד אחת מבוגרות מחזור ההכשרה הראשון של יהודי גרמניה בישראל. היא בת 23, סטודנטית לביולוגיה באוניברסיטה בקלן, וגם היא מדברת בעניים בורקות על ההכשרה שעברה. לפני אותה תקופה, ישראל הייתה בעבורה עוד מדינה קטנה שהיא לא חשה כל רגש כלפיה. המיזם של פז חיבר אותה לארץ, ועכשיו היא מקווה לעלות לישראל לאחר שתסיים את התואר הראשון, ולהמשיך לתואר שני במכון ויצמן. עשרת חודשי שהותה בארץ גם הביאו אותה לייסד מועדון נוער ציוני בעיר מגוריה מנשנגלדבך.
"כשחזרתי לגרמניה היה לי חשוב לעשות משהו עם מה שקיבלתי בישראל", מספרת לוין. "התחלתי את הפעילות עם שני ילדים, היום באים כבר 12. הילדים הללו לא הכירו את ישראל. בגלל הסיקור החדשותי הנרחב שלה, הם חשבו שמדובר במדינה בגודל של גרמניה. המטרה העיקרית שלי בפעילות היא לגרום לילדים להתנדב, כי מושג ההתנדבות לא מוכר כאן כמו בישראל".
בסיום המפגש מגיש פז ללוין חבילה קטנה שהיא ביקשה לקבל מהארץ. בתוך החבילה – מזוזה. במהלך ההכשרה בארץ היא כבר רכשה מזוזה אחת, אבל כשחזרה לביתה בגרמניה גילתה שדרושה לה מזוזה נוספת. כשפז הודיע על הביקור הצפוי, היא מיד ביקשה ממנו שיביא איתו מזוזה מארץ הקודש. עכשיו, כשהוא מעביר לידיה את החבילה, לא ברור מי משניהם מאושר יותר.
למחרת בבוקר אנחנו נוסעים תחת סופת שלגים לדיסלדורף. כ-8,000 יהודים חברים בקהילה היהודית המקומית, הרביעית בגודלה בגרמניה, אחרי ברלין, מינכן ופרנקפורט. גם כאן, כתשעים אחוז מהחברים הם יוצאי חבר העמים. בדרך אנחנו מתעדכנים בסמארטפון על פטירתו של השופט בדימוס מנחם אלון, שנולד בעיר הזו.
בניין בית הכנסת המרכזי של דיסלדורף מאובטח 24 שעות ביממה. המאבטחים הקשוחים לא מרשים לי לצלם אותו אפילו מבחוץ. אדניות בטון סביב הרחבה יוצרות שטח סטרילי שנועד למנוע פגיעה של מכוניות תופת במתפללים, ורשת ברזל פרוסה לצד בית הכנסת כדי למנוע זריקת רימוני רסס. בתוך המבנה המפואר ניצבים שני לוחות זיכרון. האחד מוקדש לחללי מלחמת העולם הראשונה, והשני "לזכר חברי קהילתנו שמתו על קדושת השם ברדיפות האכזריות בתקופה 1933-1945". את המילה שואה לא תמצאו כאן.
בית הספר היהודי של הקהילה הוקם בשנת 1993, ולצדו פועל גן ילדים יהודי. לאחר רצח יצחק רבין, נקרא בית הספר על שמו. לומדים בו כ-180 תלמידים בכיתות א' עד ד'. בכיתה ה' התלמידים ממשיכים לתיכון הכללי של העיר, אבל יש כבר תוכנית מעשית להקמת תיכון יהודי, ובקהילה מקווים כי שעריו ייפתחו בתוך פחות משנתיים.
שליחי בני עקיבא, בתגבור שליח של קק"ל שהצטרף למסע, מעבירים לתלמידי בית הספר פעילות בנושא ארץ ישראל. בין המורות שצופות מהצד נמצאת לואיזה לוישטנברג, ישראלית לשעבר. היא גדלה ברחובות, נישאה לגרמני, ולפני 16 שנים עזבה את הארץ. כיום היא אחת מארבע מורות ישראליות-לשעבר שמלמדות עברית בבית הספר.
בכיתה אחרת אני פוגש את אסתי רייכרד (21), בוגרת המחזור השני של ההכשרה בישראל. באוקטובר הקרוב תתחיל את לימודיה האקדמיים, ועד אז היא עובדת כסייעת בבית הספר. אמה, שעובדת כמזכירת הקהילה המקומית, כבר שלחה מייל לאליוס פז וסיפרה איך אסתי מלמדת אותה ואת בעלה הלכות שבת. אחותה הצעירה של אסתי, בת 19, מתכוונת ללכת בעקבותיה ולהצטרף למחזור ההכשרה שייפתח בקיץ הקרוב. עוד צעירה יהודייה שעשויה להפוך לשגרירה ציונית-דתית בגרמניה.
בסיום הפעילות בבית הספר בדיסלדורף מתכנסים השליחים באחת הכיתות, לסכם את המסע כולו. הרב פרל מבקש לשמוע את רשמיהם משלושת הימים האחרונים ואת חוות דעתם על אופי הפעילות הרצוי של בני עקיבא בגרמניה. הדילמות הן רבות – האם להתחיל בקטן או להפעיל כוחות רבים כבר בהתחלה, עם אלו גופים מקומיים כדאי לשתף פעולה, ובאיזה אזור עדיף להתמקד. החלטות לא יתקבלו כאן בחדר, אבל האווירה מלמדת שכולם השתכנעו בצורך להחזיר את בני עקיבא לפעילות שוטפת בקהילות גרמניה.
פז, המנוע שמאחורי המסע, מסכם באופטימיות: "כשסיימתי את תקופת השליחות שלי בגרמניה, אף אחד לא האמין שתהיה פה פעילות של בני עקיבא. היום, בעקבות בוגרי ההכשרה שלנו, ההורים שלהם והפעולות המקדימות שלנו בשטח, הגענו למצב שמוכנים לקבל אותנו בזרועות פתוחות. יש פה נפח גדול של אנשים לעבוד איתם, אנשים שהחיפוש שלהם אחר זהות עדיין לא הסתיים. החשש שלי הוא שבעוד 10-15 שנה חלק מהקהילות כאן פשוט ייעלמו, כשהצעירים יתערו ויתבוללו בחברה הגרמנית. מדובר פה על חלון הזדמנויות צר להצלת נפשות של עשרות אלפי יהודים, ורק הציונות הדתית יכולה לעשות את זה".
רגע לפני שירת המנון המדינה והמנון בני עקיבא, הרב פרל חותם בסיכום משלו. "במסע המושבות המקורי של הרב קוק והרב זוננפלד, הרבנים הלכו לבדוק את הצרכים הרוחניים של המושבות, עברו ממושבה למושבה, הקשיבו לאנשים ואמרו דבר תורה. המסע עורר הדים במושבות ויצר תחושה שלרבנים אכפת מאנשי ההתיישבות, אבל ההישג הכי חשוב של המסע היה שהרבנים שהשתתפו בו עברו בעצמם שינוי. הם שמו לב לכל מיני דברים שלא היו ידועים להם קודם על המושבות, וזה עורר אותם לפעילות ולשמירה על קשר עם המתיישבים. גם אנחנו עלינו למרכבה במטרה לבדוק את השטח לקראת פעילות, אבל ההשפעה של המסע הזה היא קודם כול עלינו".
נא להמתין לטעינת התגובות
