ראש המטה של ח"כ יחימוביץ' יאיא פינק, דווקא חובש כיפה. מוזר? הוא חושב שלא
לא קל להיות יאיא פינק. בחוגי השמאל מעקמים את האף לנוכח הכיפה שעל ראשו, במשפחה הדתית בהחלט לא מתלהבים מדעותיו השמאלניות. בינתיים הוא מנסה לנפץ סטיגמות, כולל אלה שקשורות לאישיות של הבוסית. ראיון
בתום שבוע הכפילים בפייסבוק, כשכולנו נפרדנו מתמונותיהם של אנג'לינה ג'ולי, בר רפאלי וטום קרוז, גם יאיא (יאיר) פינק, 28, חזר למראה הרגיל שלו. הוא הסיר מהדף שלו את תמונת השחקן נוח וילי מהסדרה אי-אר, והחליף אותה בתמונה פרטית שגרתית – חיוך, זיפים ג'ינג'יים וכיפה . אבל מה שאצל רוב הגולשים הסתכם בעוד כמה לייקים, גרר אצל פינק, עוזרה של חברת הכנסת שלי יחימוביץ' בשנה וחצי האחרונות, תגובות עוינות וארסיות. "הכי חשובה הכיפה הסרוחה על הראש. זה הסימן למה נמצא באמת מאחורי המעשים", כתבו לו בין היתר.
פינק לא התרגש. הוא רגיל להיות בעמדת מיעוט, כדתי במפלגת שמאל וכשמאלני בחברה הדתית. "זה מפחיד את השמאל הקיצוני ואת הימין הקיצוני, אנשים כמוני ששוברים סטיגמות ומחיצות", אומר פינק. כבר בגיל עשר הוא החל בפעילות פוליטית, וזאת בהחלט לא הפעם הראשונה שהכיפה שלו מעוררת עניין: "ברור שמסתכלים עליה, ומעלים את השאלה מה אני מחפש במפלגת העבודה. אפילו ראש הממשלה אמר לי פעם 'מה דתי עושה עם שלי?' הבעיה שלנו בארץ היא שיש חלוקה דיכוטומית בין חילונים לחרדים - אלו חושבים שהאחרים חשוכים, ואלו חושבים שהאחרים שטחיים. יש חלוקה בין עדות שונות, בין עשירונים שונים, וכל זה הורס אותנו מבפנים. אני חושב שהעולם שלנו מורכב מיותר מדי סטיגמות, וחלק מהייעוד שלי זה לנפץ אותן. כיפה בהפגנה של השמאל זה ניפוץ סטיגמה. היום יש כבר לא מעט כיפות במפלגת העבודה, ודתי במפלגה לא נחשב חריג - גם כי הציבור הדתי לא הולך אוטומטית ימינה, וגם כי אצל הציבור החילוני נשברו כמה סטיגמות".
כל זה לא אומר שהכיפה שלו חסרת משמעות בעיסוקו הפוליטי: במסגרת תפקידו אחראי פינק בין היתר לעדכן את יחימוביץ' בעניינים בוערים מפרשת השבוע, וגם לפסוק האם מותר לה לכבד אורחים בקטניות בימי הפסח. "לפעמים יורדים עליי במפלגה כאילו אני דתי-המחמד של שלי, אבל אני לא חושב שהיא הייתה מחזיקה אדם דתי רק בגלל שהוא דתי. הרי זה כאב ראש לא קטן, כשהעוזר שלך לא זמין במשך 25 שעות בכל שבוע. פספסתי במערכת הבחירות הרבה דרמות בגלל שאני שומר שבת".
פינק, המתגורר בקריית-יובל שבירושלים, נולד בבירה למשפחה דתית-לאומית. הורים שעלו מארצות הברית, שלושה בנים, שלוש בנות ("השוויון אצלנו מתחיל מהבית"). הוא קרוי על שם בן דודו שנהרג במלחמת שלום הגליל, שמואל יאיר לנדאו. בן-הדוד עצמו נקרא בשעתו על שם יאיר שטרן, ופינק מספר שלמרות הפער האידיאולוגי, הוא גאה בקשר השמי שלו לפרק ההוא בהיסטוריה הציונית. מעבר לכך הוא חש הזדהות עם בן הדוד, "שהיה ציוני בכל רמ"ח איבריו, ועלה לארץ מארצות הברית בתקופה של מלחמה כדי להתגייס. זה משהו שאני מעריץ".
"אני לא חושב שצריך לעשות דברים בכפייה. לאוכלוסיות שונות יש צרכים שונים, וצריך למצוא מתווה שיתאים גם לחרדים וגם לערבים, שזו כמעט מילה גסה בהקשר הזה. אולי להתאים להם שירות אזרחי או משהו דומה. צריך להסתכל על הסיפור הזה במשקפיים מותאמים, ופחות במשקפי ה'פראייר'. אני שונא את השיח של 'נמאס להיות פראיירים'. זה שיח מאוד רדוד שלא מכבד אף אחד, בטח לא את אנשי הציונות הדתית. אם אני משלם הרבה מסים, ובאמצעותם מממנים סיוע לקשישים ולחולים, זה אומר שאני פראייר? לכן נקודת המוצא חייבת להשתנות, לבוא מהסתכלות על הצרכים של כל מגזר ולמצוא לו את השירות המתאים".
לקראת סוף השירות הצבאי הוא נישא לנעמי, אז מש"קית ת"ש והיום בעלת תואר שני בפסיכולוגיה. באותה תקופה הוא התלבט אם להישאר בקבע כמפקד פלוגה, ולבסוף החליט להשתחרר. "הבנתי שאפשר לתרום גם מחוץ לצה"ל", הוא אומר. לאחר השחרור עבד כמורה ליהדות בבתי ספר חילוניים, ושימש בהתנדבות כמנכ"ל 'שכן טוב' - עמותה שעוסקת בחלוקת מזון לנזקקים, ובהפעלת בתי קפה אלטרנטיביים לאוכלוסיית שאינן מגיעות לבתי קפה, כמו פגועי נפש או נשים מוכות. דווקא ההיכרות עם המגזר השלישי הביאה אותו למסקנה שהעמותות אינן יכולות להוות פתרון למצוקות. "הן אפילו חלק מהבעיה. ברור שיש הרבה עמותות ומפעלי צדקה שעושים דברים ממש חשובים, אבל בסוף האחריות היא של הממשלה ושל המדינה. לא הגיוני ולא מוסרי שיש כל כך הרבה עמותות שעושות מה שהמדינה הייתה צריכה לעשות. "
תקופה מסוימת שימש דובר של חברת מועצת העיר ירושלים רחל עזריה, הידועה במאבקיה נגד הדרת נשים באוטובוסים ובמרחב הציבורי. "בתקופה הזו ראיתי עד כמה ההקצנה הדתית היא מוגזמת. גילינו אוטובוסים נפרדים, סופרמרקטים נפרדים ורחובות שהופרדו בשכונות החרדיות. לרחל, דווקא בתור אישה דתייה, היה מאוד קשה לראות את זה. בעיניי היא מודל להערכה. גם אם לעתים לא הסכמתי איתה, היא אישה שוברת סטיגמות".
"נכון שיכולנו להביא יותר וגם קיווינו ליותר. אבל בכל מקרה, ביקורת בעבודה היא בהחלט לגיטימית - בניגוד למפלגות אחרות, שם יש סתימת פיות. אנחנו עוברים תהליך ארוך ועמוק של הפקת לקחים ממערכת הבחירות, כי בסופו של דבר המטרה שלנו היא להחליף את השלטון. יש כאלה שלא התאפקו ורצו עם הביקורת לתקשורת ביום שאחרי, אבל עכשיו כולם מבינים שכדי להחליף את השלטון צריך להיות ביקורתיים מצד אחד, ומצד שני להיות מאוחדים במטרה".
בפריימריס שהתקיימו בספטמבר 2011 הוא התנדב במטה של שלי יחימוביץ'. לאחר שזכתה בראשות המפלגה, הציעה לו לעבוד איתה. הצעיר הדתי הירושלמי והחילונית התל-אביבית מצאו מהר מאוד שפה משותפת. "שלי מתחברת מאוד לאנשי ביצוע טובים ואנשים שמאמינים בדרך שלה. גילינו הרבה קווים מקבילים בינינו. למרות התדמית שלה, יחימוביץ' תמיד אומרת שהיא רואה בציונות הדתית חלק מהדרך שלה. רבים מ-42 החוקים שהיא הייתה מעורבת בחקיקתם, נחקקו יחד עם ח"כים דתיים, כמו זבולון אורלב, אורי אריאל ואחרים. בסופו של דבר שיתופי הפעולה לא מצומצמים כל אחד למפלגה שלו ולאג'נדה שלו".
מה אנחנו לא יודעים על שלי יחימוביץ'?
"אנשים נאחזים בסטיגמות של פמיניסטית רדיקלית, אבל שלי יותר מורכבת מזה. היא מתחברת להרבה אנשים בעם . חלק מהציבור חושב שהיא קשוחה ולא נחמדה, אבל היא בוסית מצוינת שזוכרת להגיד מילה טובה ולקנות עוגה ליום ההולדת".
כחלק מהמאמץ לשדר תדמית עממית, נערך גיבושון הקציצות המפורסם בביתה של יחימוביץ'. בעלת הבית הצטלמה בסינר והעניקה את המתכון הסודי שלה, אבל פינק לא זכה לטעום מהקציצות המדוברות, ולא רק מטעמי צמחונות. "מבחינת שלי הערב היה כשר, כי היא הפרידה בין בשר לחלב וקנתה מצרכים כשרים. היא באמת השתדלה. אבל חילי טרופר ואני אמרנו לה שלא נוכל לאכול". יחימוביץ' מצדה מיהרה להזמין חמגשיות כשרות למהדרין מבני-ברק.
זו לא הייתה סוגיית הכשרות היחידה שהעסיקה את פינק במהלך מערכת הבחירות. כשלאחד התשדירים צולם הפריזר של היו"רית, העמוס בקופסאות מזון מקוטלגות, פינק בדק שלא יהיו שם מדבקות מביכות. "לצד העבודה השוטפת כראש המטה של שלי, אני אחראי על כל סוגיות 'דת ומדינה' - לפני החגים אני עוזר לה להכין נאומים וברכות מתאימים, בתקופת הבחירות הוצאנו דף פרשת שבוע של המפלגה ועוד. הבעיה שלי היא שבשביל הדתיים אני לא מספיק דתי, ובשביל החילונים אני על תקן הרב".
במאמר שתקף את מפלגת העבודה, סיפר העיתונאי גדעון לוי מ'הארץ' על כנס של תנועת שלום עכשיו, והגדיר את פינק, אחד הדוברים, "עוזרה חובש הכיפה של יחימוביץ'". "הייתה בהתייחסות הזאת נימה מזלזלת", אומר פינק. "אתה רואה את הבוז שבו גדעון לוי מסתכל לך על הכיפה. עצם זה שיש אצלם מישהו עם כיפה, שובר להם את כל האתוס המכונן של השמאל, שאומר שכל מי שלא כמוך הוא ככל הנראה לא מוסרי ופוגע באנשים אחרים. אני מאוד מתנגד לתפיסה הזאת. השמאל הקיצוני הוא בעיה קשה למדינת ישראל לא פחות מהימין הקיצוני. גדעון לוי ושותפיו מסכנים את החזון הציוני לא פחות מאשר ברוך מרזל".
בסוגיות העקרוניות שמעסיקות את מפלגת העבודה, פינק נחשב לאחד ממובילי האג'נדה של עידן יחימוביץ' – פחות עמידה על נושאים מדיניים, יותר שימת דגש על סוגיות חברתיות-כלכליות. לא בעיני כולם זה מוצא חן. אורנה אנג'ל, מי ששימשה יועצת בכירה של אהוד ברק, כתבה על הקיר שלו בפייסבוק: "אחד מהילדים שצריכים להתבייש ולהבין שיעשו טוב אם יעזרו לשלי לארוז".
"יאיא עצמו לא מכעיס אותי", אומרת לנו אנג'ל. "מכעיסה אותי פוליטיקה שבה אנשים מקבלים יחס בהתאם לכותרות כמו 'צעיר', 'לוחם', 'צנחן', 'חובש כיפה' - ולא בהתאם לעשייה שלהם בפועל. כאשר שלי נבחרה לראשות העבודה, הייתה תקווה שהמפלגה באמת תייצא 'פוליטיקה חדשה', מונח שגם הוא נשחק בחודשים האחרונים, למרבה הצער. עם הזמן התברר שמפלגת העבודה של היום סובלת מכל התחלואים שאפיינו אותה בימים שלפני בחירתה של שלי – דילים, חתרנות, פלגנות, כוחנות ועוד. הייתי מצפה מכל הצעירים שנכנסו לפעילות המפלגתית בשנים האחרונות להתקומם ולפעול נגד זה, אבל רבים מהם פשוט נשבו בקסם העסקנות ונשאבו לתוך הגועל. אותי לא מעניין האם יאיא חובש כיפה או מה הוא עשה בצבא, אלא איזו בשורה הוא וחבריו מביאים למפלגה, שהייתי רוצה שתשוב להיות הבית הפוליטי שלי".
ביקורת אחרת שנשמעה לאורך מערכת הבחירות נוגעת למה שנתפס כהתחנפות של יחימוביץ' לימין ולמתנחלים, אולי מתוך תקווה להוסיף לעצמה קולות. "שלי לא מתחנפת לימין", אומר על כך פינק. "שלי בעד שתי מדינות לשני עמים, על בסיס מתווה קלינטון. מצד שני, אין לה שיח של שנאה. היא לא שונאת מתנחלים או חרדים, ומאמינה שניתן לשתף פעולה גם כשלא מסכימים, אפשר לעשות את זה עם הרבה כבוד. בסופו של דבר היא מבינה שהמתנחלים והחרדים הם חלק מאיתנו".
תדליף לנו סודות מחדרי המשא ומתן?
"אז הסוד הגלוי הוא שאין שום משא ומתן. הבטחות צריך לקיים, ובפוליטיקה ששלי יחימוביץ' מייצגת אנחנו לא יכולים להיות חלק מממשלת נתניהו, שהיא ממשלה מאד קיצונית-ימנית מבחינה כלכלית. גם שורה של תפקידים חשובים או תיקים לא מעמעמים את ההבדלים האידיאולוגיים. אנחנו הולכים להיות אופוזיציה לוחמת ואחראית".
רבים מחבריו של פינק ובני משפחתו מתגוררים מעבר לקו הירוק. אין לו בעיה לבוא ולבקר אותם; הוא רק מאמין שבעתיד יבקר אותם במקומות אחרים. "אני חושב שהאינטרס הישראלי הוא לסיים את הסכסוך עם הערבים ולהגיע להסדר שלום של שתי מדינות לשני עמים, ולא שאנחנו ניטול זכויות מעם אחר. אם זה היה קורה במקום אחר בעולם, בני הציונות הדתית היו מזדעקים ומוחים. דווקא בגלל הרגש המוסרי המשותף שלהם, הם היו מבינים שצריכים להגיע להסדר שלום ולחלק את הארץ".
אתה מדבר על זה בקור רוח, כאילו מבחינתך לא מדובר בחברים ואחים שגרים שם.
"יש בעבודה אנשים שמדברים באושר על כך שצריך לפנות שטחים; אני מדבר בכאב. אלו אנשים עם רמת שליחות מאוד גבוהה, שנשלחו על ידי ממשלות ישראל. אבל אני אומר בצער - אין דרך להמשיך את החזון הציוני והמדינה היהודית בלי להיפרד מהפלשתינים. המתנחלים הם באמת אחים שלי. אני לא בא אליהם בטענות ואין לי בעיה לבקר שם, אבל אני גם אומר להם שלא ירחק היום שבו נצטרך לפנות חלק ניכר מהשטחים ולהגיע להסכם שלום. בעיניי החיים יותר חשובים מאדמה".
ההתנתקות הייתה מוצדקת בעיניך?
"אני נגד מהלכים חד-צדדיים. ההתנתקות הייתה טעות, והיחס למפונים היה שערורייה, אבל אני חושב שבדו-שיח ומשא מתן אפשר בסופו של דבר להגיע לפתרון, גם אם זה יקרע מאיתנו חבל ארץ".
במחאה של קיץ 2011 היה פינק ממובילי המאבק בירושלים, והקים בעיר את האוהלים הראשונים. "המאבק החברתי היה בעיניי סוג של הגשמת חלום", הוא נזכר. "ראינו בעיניים את הציבור מתעורר מתרדמתו כדי להילחם על עתיד טוב יותר, וזה היה מרגש".
ובכל זאת, גם בירושלים לא ראינו יותר מדי חובשי כיפות שהצטרפו למחאה.
"זה לא מדויק. צעדו איתנו גם מתנחלים וגם חבר'ה של תנועת 'רעננים', ובכלל הציבור הדתי השתתף יותר מאשר בכל מאבק אחר שאינו על אדמה. הלכתי לפגוש רבנים שונים כדי שיתמכו בנו, ואף אחד אולי לא מיהר לצאת לרחובות, אבל התגובות היו אוהדות. מה שנכון, לא הייתה מצד המארגנים מספיק הבנה של האחר ושל הצרכים שלו. לארגן הפגנה מיד בצאת שבת, זה לא משהו שסוחף מאות חובשי כיפות לרחובות".
ואולי היה לדתיים קשה להזדהות עם דמויות כמו סתיו שפיר ודפני ליף.
"אני לא ראיתי בזה מאבק של אחת או שתיים או שלוש. אני לא חושב שהמחאה הייתה של סתיו שפיר, ואני לא חייב להסכים עם כל מה שהיא וחבריה עשו, אבל אני כן מעריך את זה שהם סחפו מאות אלפים לרחובות. אין הרבה אנשים שהצליחו לעשות דבר כזה, ומגיע כאן קרדיט. שמעתי אנשים שאמרו 'אני לא אבוא כי סתיו שפיר שם', ואני חושב שזו טעות, כי אם הרעיון הוא נכון בעיניך - תבוא ותשפיע מבפנים".
שפיר יושבת היום במליאת הכנסת, וכמוה מיכל בירן. גם אותך נראה שם בקדנציה הבאה?
"מתישהו אני רוצה להשפיע בזירה הציבורית, בממשלה. כבר כילד חלמתי להיות כדורסלן או שר. אני רוצה לכהן כשר התמ"ת או כשר הדתות, כדי לפרק את כל מה שקורה שם. גם מנכ"ל משרד ראש הממשלה יכול להיות תפקיד מאתגר. בינתיים אני עם שלי".
נא להמתין לטעינת התגובות
