 |
/images/archive/gallery/285/618.jpg רויטל ויטלזון.
 |
|
|
|
|
| מאז שאף אחד לא בא למסיבת יום ההולדת שלה, לפני 20 שנה, מפחדת רויטל ויטלזון להישאר בלי חברות. אז מה אם עדיין אין לה ילדים ולכל החברות שלה כבר יש שלושה |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
רויטל ויטלזון-יעקבס
1/6/2005 8:37 |
|
|
|
|
|
|
|
הנה, זה חוזר. המראות, החרדות, העלבון. אני שוב לא מקובלת.
כשהייתי קטנה, הייתי הילדה שכולם אהבו לשנוא. הייתי הילדה שהמורה היתה שולחת לספרייה ואז עושה שעת חברה ומבקשת לשתף אותי בהפסקות. כשהייתי חולה היו תורנויות מי יביא לי שיעורים, כי זה היה מבאס לבוא אליי. עבדו עליי בטלפון. שלחו לי מכתבי איום אנונימיים. שברו לי את הראש של הברבי. רק לי אף אחד לא הציע חברות בקומזיץ בכיתה ג'. רק אני אף פעם לא הייתי בחמש דקות בגן עדן עם אף אחד. הרימו לי את החצאית ותלו לי את הילקוט גבוה מעל הלוח. החברים היחידים שלי היו קטנים ממני בשש שנים, וגם זה רק כי הייתי "המכשפה" בתופסת. רק אצלי בכל מסיבת יום הולדת בבית, הזמינו את
כל הבני דודים כי אולי שוב החבר'ה מהכיתה יבריזו.
כשהייתי קטנה היו הרבה סיבות אפשריות: הייתי שמנה ומכוערת, יצאו לי חצ'קונים עוד לפני שידעתי לקרוא והיו לי משקפי שנות השמונים שהגיעו לי עד הלסת. אולי זה בגלל שהיה לי שיער קצוץ וחשבו בתמונת מחזור שר.ויטלזון זה ראובן ויטלזון, אולי כי הייתי כל כך מגושמת ופחדנית שתמיד הייתי אחרונה שטיולים עושה את כל הירידות בדמעות, ועל הטוסיק, או אולי כי בזמן שכולן הסתובבו עם מותגים אני לבשתי "Mike" ו-"Abibas" משוק הכרמל. ואולי זה באמת כמו שאמא אמרה: "הם כולם מקנאים בך כי את כל כך חכמה". אבל אני לא רוצה להיות חכמה. אני רוצה שיער בלונדיני חלק וגרביים בצבע של החולצה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
אותו דבר, רק ב-30 שקל. אדידס.
|
|
|
 |
|
 |
|
שוב נוסעים לפסטיבל ערד בלעדי
|
|
|
 |
|
|
|
אבל היום? כל כך הרבה השקעתי להגיע למה שאני היום. כבר הגעתי למצב שיש לי שישה אנשים בזיכרון של הפלאפון, ופתאום זה קורה שוב. ולמה? כי עוד אין לי ילדים! מי שמע על דבר כזה? וכמו בחלום רע הכול חוזר. ארבע החברות לא עונות לי בו זמנית, אני מתחילה להזיע: "אולי שוב יש פעולה בסניף ואף אחד לא הודיע לי? אולי קבעו לראות ריקוד מושחת אצל יעל היפה? מה קורה!".
יצאתי מהבית והתחלתי לדפוק בפראות אצל השכנים. אף אחת לא פותחת. ופתאום ראיתי אותן, יושבות שם מסתודדות, מצחקקות, כל אחת שולפת דד, בספסל בגינה - מניקות.
בשבתות בזמן סעודה שלישית, דומיה, הס. כאילו אין אף אחד בכל השכונה. אני שומעת רק ציפורים ופרות. רדופה אני מחפשת איפה? איפה כולם מסתתרים? שוב נוסעים לפסטיבל ערד בלעדי? שוב משחקים גמד וענק, ורק הגמד שלי מביא לי בזוקה עם מדבקה של סמיילי כועס? לא. כולם קבעו אצל המלכה החדשה. לה יש ארבעה ילדים וגם זה לא סופי.
"פשוט כי יש לה דשא רחב, והמון משחקים", הסבירה לי חברה לשעבר. "ואצלך לא נעים להיות עם ילדים כי את נורא היסטרית".
אני? היסטרית? הילד שלך דוחף את הפרוסה עם קוטג' שלו לתוך הטלוויזיה החדשה שלנו, הבת שלך באמת מאמינה שהנייד שלי אכיל, והתינוק ללא חיתול כרגע מסיים להוריק לתוך המקלדת שלנו ולהשתין על הספרייה שלי בו זמנית. טוב, אולי אני באמת היסטרית. אבל אני אלמד, אני מוכנה להשתדל. רק לא להיות כמו פעם, ממודרת, מושא להשפלות, לא בעיניים, לא מקובלת.
ואם כל ההתבכיינות הזאת לא תעזור לי להיות מוזמנת לעל האש בפעם הבאה, מישהו אולי יודע איפה קונים תינוק?
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
