 |
/images/archive/gallery/302/182.jpg בור המים בנחל זוהר.
צילום: דוד דייגי  |
|
|
|
|
| השאיפות האוניברסליות לשקט, שלווה ועושר, לא מספקים את הנפש היהודית. דוד אנסבכר מסביר מה עוד חסר לכולנו |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
דוד אנסבכר
27/5/2005 2:42 |
|
|
|
|
|
|
|
"דרוש סדר יום לאומי חדש!", "יש לשנות את סדרי העדיפויות הלאומיים!" - טענות אלו ואחרות נשמעות כל אימת שעולה באוויר ניחוח של מערכת בחירות חדשה.
שני נושאים תופסים מקום מרכזי בשיח הציבורי, ושניהם קשורים זה בזה בקשר אמיץ: הביטחון והכלכלה. הביטחון זולל חלק הארי מהתקציב הלאומי. כאשר המצב בתחום זה רגוע מתעודדים הצמיחה, הפריון והקדמה. בעת מתח בטחוני או גרוע מכך, כאשר החזית רוחשת ומתלקחת, ההשקעות יורדות, ההוצאות מתרבות, דירוג האשראי פוחת וההשלכות הכלכליות למדינה ולאזרח הן רבות.
כאשר מבקש הקב"ה להבטיח לישראל את המיטב, במסגרת תיאור מצב אוטופי "אם בחוקותיו נלך", הוא מתחייב לסדרה של הטבות. אם נבקש לאפיין את הברכה המובטחת, נמצא כי ניתן לחלקה בקלות לשני נושאים מרכזיים:
כלכלה: גשמי ברכה, יבול חקלאי, שפע בתוצרת החקלאית ובעונות השונות. ביטחון: ישיבה בטוחה בארץ, שלום בארץ, היעדר חיה רעה, חופש ממלחמות. לאחר כל הברכות הללו, אנו מוצאים ברצף ברור סדרה נוספת של ברכות שלא ניתן לשייך אותן לקטגוריות הקודמות: השראת שכינה בתוכנו, "התהלכות בתוכנו", הדדיות בברית.
מבנה זה מאזן במידה רבה את התפיסה השגרתית לה הורגלנו. חזוננו הלאומי, כמו גם שאיפותינו הפרטיות, מייחלים לשלווה ורוגע, אושר, ביטחון אישי וכלכלי. דא עקא, שהחזון המרכזי והחיוני ביותר נעדר מן הספר. רק בהינתן מקום מרכזי גם לשאיפות הרוחניות והדתיות, רק בהינתן מקום להשכנת השכינה – תהיה התמונה מושלמת. עתיד שכזה, אשר רגליו נטועות במציאות החומרית אך ראשו נתון בעניין רוחני, מקומו יימצא בקרב עובדי ה' המבקשים לקיים מצוותיו, ללכת בחוקיו ולשמוע להנחיותיו במסירות, באדיקות, בהזדהות ובציות מלא.
היום מציין עם ישראל את מסורת ההילולה ביום פטירת התנא האלוהי רבי שמעון בר יוחאי. מדרש המופיע בנוסחים שונים מתאר את המקרה הבא:
"'כי שמחתני ה' בפעלך'. אמר רבי חזקיה בשם ר' ירמיה: מעשה בתלמיד אחד של רבי שמעון בן יוחאי שיצא לסחורה והרוויח והעשיר והיו התלמידים רואים את הרווח שהרוויח והיו מצֶירין עצמן. מה עשה ר' שמעון בן יוחאי? לקח את תלמידיו ויצא איתם לבקעה. אמר לבקעה: בקעה התמלאי דינרי זהב. מיד נתמלאה הבקעה דינרי זהב. אמר לתלמידיו: כל אחד מכם יטול כל מה שהוא מבקש, אלא הֱיו יודעים שכל מי שהוא נוטל ממנו - מתן שכרו שלעתיד לבא הוא נוטל. כיוון שראו כן, התחילו אומרים: 'כי שמחתני ה' בפעלך במעשי ידיך ארנן'".
תלמיד אחד יצא לחו"ל ו"עשה קופה". התלמידים שנשארו ללמוד תורה, בראותם את עושרו החלו מצירין עצמן - קנאה, צרות עין, חמדת הממון. ושמא זוהי אותה קנאה שהוזכרה בלשון חז"ל כסימפטום לעובדה ש"שלא נהגו כבוד זה בזה", דבר שהביא למות כל תלמידיו של ר' עקיבא ולצורך לשקם ולהתחיל את המפעל מחדש. מהי תגובת הרב על כך? אין הוא יוצא בחריפות נגד חמדת הממון, גם לא על שהסיטו עצמם מללמוד. הוא מראה להם כי ניתן להעשיר בקלות בסמיכות לבית המדרש. צריך רק להאמין, להתפלל ולפקוח עיניים.
אך זאת יש להבין, כך מלמדנו גיבור היום, רשב"י - רווח כלכלי אינו הכל, אין הוא מהווה את פסגת שאיפותיו של האדם. יפה הוא כאשר הוא מלווה בטוב הרוחני, בטוב הצפון לצדיקים לעתיד לבוא. נטילת הדינרים כעת, כאשר כל ערכם הוא במישור הכלכלי/ארצי, מהווה חיסול של האופציות ליהנות מהשכר העתידי. אותו שכר המתואר בפרשתנו, אשר כאמור אינו מתעלם מהישות הפיזית אך מתלווה בצמוד לפן הרוחני.
המפרשים בפרשה, בהתייחסם לפסוקי ברכה מרוממים אלו, טורחים לציין כי "אלה הברכות בתשלומיהן לא תהיינה רק בהיות כל ישראל עושין רצון אביהם, ובניין שמים וארץ שלם על מכונתו, ואין בתורה ברכות שלמות כאלה, שהם דברי הברית והתנאים אשר בין הקב"ה ובינינו. ודע כי לא השיגו ישראל מעולם לברכות האלה בשלמותן, לא הרבים ולא היחידים מהם, שלא עלתה זכותם לכך. ועל כן תמצא לרבותינו ז"ל שיזכירו בפסוקים האלה לעתיד לבוא: מלמד שתינוק מישראל עתיד להיות מושיט וכו' (תורת כהנים פרק ב' ב); עתיד הקב"ה לטייל עם הצדיקים לעתיד לבוא (שם פרק ג' ג). כי לא נתקיים [עדיין], אבל יתקיים עימנו בזמן השלמות" (רמב"ן ויקרא כ"ו יב).
אכן, עוד נכונו ימים בהם על החזון המדיני והחברתי המבוקש עוד תשרה שכינה. "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכֲכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם".
דוד אנסבכר הוא חבר בית המדרש תאיר.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
