 |
/images/archive/gallery/258/957.jpg חנן פורת.
פלאש 90  |
|
|
|
|
| האיש שהיה לארכיטיפ של המתנחל, עם הדובון והסנדלים והעוזי, היה עקשן לא קטן. לא קטן בכלל. בעצם, בוא נקרא לילד בשמו: נודניק. אגב, זו לא בהכרח מילת גנאי |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
קובי אריאלי
19/5/2005 19:48 |
|
|
|
|
|
|
|
בימים שבהם פיגוע היה פיגוע, כזה שקורע את הנשמה ומסרב לרדת מהכותרות במשך חודשים ארוכים, סיפקה 1975 המשעממת שני פיגועים קשים: במרס משתלטים שמונה מחבלים על מלון סבוי בתל אביב ונוטלים את יושביו כבני ערובה. כוח של סיירת מטכ"ל בפיקודו של עוזי יאירי משתלט עליהם ומקריב שלושה מחייליו, ובהם יאירי ז"ל עצמו. עוד שלושה מבני הערובה נהרגים אף הם. ביולי - פיגוע מקרר התופת בכיכר ציון בירושלים. 13 איש מקפחים את חייהם ו60- נפצעים.
הימים - ימים של ליקוק פצעים יגע, שנתיים לאחר מלחמת יום הכיפורים. בראש הממשלה עומד יצחק רבין של הקדנציה הראשונה, חלש, מופחד ומלווה את מפא"י ההיסטורית לאט ובביטחון אל קברה, כשבכל שעה עגולה נידון למאסר גיבור מפא"יניקי שסרח. ההלוויה תיערך שנתיים מאוחר יותר, ב17- במאי ,1977 עת יתפוס מנחם בגין את השלטון וישראל תשתנה לנצח. העולם כולו נגדנו הכי בגדול שיכול להיות. עצרת האו"ם משווה את הציונות לגזענות וחיים הרצוג משסע פיסת נייר על הדוכן, במה שיתפרש כאחד המעמדים המובהקים של גאווה יהודית מול האומות. יהושע פרץ, מנהיג מרד נמל אשדוד, משבית את המדינה, הופך לגיבור ונעצר. לימים יחליף את שמו הפרטי מיהושע לעמיר, ישיל את זקנו ויותיר רק שפם וירוץ לראשות הממשלה.
אבל בצל כל זה, הולכת ונבנית באיטיות מרגיזה הזירה שתהפוך מאז לזירת השיח וההתרחשות העיקרית בישראל: ההתנחלויות. שנה קודם לכן, בפברואר ,1974 נוסד בישראל גוף שעתיד לשנות את פני החברה בשלושת העשורים שאחריו. גוש אמונים מוקם בידי קבוצה קטנה ונחושה של בחורים דתיים, תלמידיו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, ששמים להם למטרה להתיישב בכל חלקי ארץ ישראל. ביולי 1974 עולה קבוצת מתנחלים לסבסטיה שבשומרון. בין העולים גם חברי כנסת ופעילים רבים. הממשלה לא יודעת את נפשה. ביד אחת היא מחבקת אותם באהבה ובשנייה מנסה, בכוח, להוריד אותם מהשטח. במשך השנה הקרובה יבוצעו עוד ניסיונות עלייה והתיישבות כאלה, שייכשלו בסופו של דבר בטווח הקצר, אך יסללו את הדרך למפעל לאומי מצליח בשנים שלאחר מכן. העימות הפוליטי והחברתי סביב ההתנחלות בסבסטיה נמשך, עד שב8- בדצמבר 1975 מושגת פשרה: המשורר חיים גורי, כשליחו המיוחד של השר ישראל גלילי, מצליח לשכנע את קבוצת המפונים מסבסטיה להתנחל במחנה צבאי סמוך, היא ההתנחלות קדום שתהפוך במהרה ליישוב קדומים.
בפשרה ההיא של דצמבר ,1975 נולד המתנחל העקשן. זה שלא מחפש סימפתיה, שירה וריקודים עם דגלים מונפים. זה שלא משתמש בהומור ולא מסתחבק עם אף אחד. מטרידה אותו, אמנם, שאלת ההתנחלות בלבבות, אבל הרבה יותר מטרידה אותו השאלה כיצד להישאר בשטח. הוא מתעקש. הוא לא יזוז. הוא מתבכיין: "אבל אתם שלחתם אותנו לכאן,"! הוא לא פופולרי. הוא רציני וכבד ראש. הוא גם עצוב רוב הזמן, והוא עתיד להמשיך להתעקש עוד שנים ארוכות.
שהרי, יש במוסד ההתנחלות ובאופן שבו הוא מוצא את דרכו לליבות הישראלים מכל הגוונים, הרבה אלמנטים. ישנו כמובן האלמנט האמוני-משיחי שרבים יראים מפניו. ישנו האלמנט הלאומי-משפחתי שאי אפשר שלא לחבב אותו. ישנו האישי הסגפני שמוכרחים להעריך וישנו ההרואי והמאצ'ואיסטי שממנו אי אפשר להתעלם.
וישנו אלמנט הניג'וס. קשה. מחוספס. נטול הומור. ראש בקיר. רציני עד אימה, כבד עד טירוף, אש בעיניו אך אפרוריות פקידותית נוקשה ביניהן. חיוך לשפתיו אך מהסוג המעצבן. קוראים להם, לסוג הזה, חנן פורת. הם מתמחים בצעדים לא פופולריים. הם מפילים ממשלות. הם עורקים ממפלגות ומקימים מפלגות עוד יותר קיצוניות. בשנייה שחנן פורת זיהה בית לאומי חמים ועוטף יותר לדעותיו ב"התחיה" - הוא קם ועבר לשם. כבר אז היה ברור שפירוק הימין למפלגות קטנות מזיק איכשהו לעניין, או למצער לא מתקבל טוב בציבור, אבל את פורת זה לא עניין. חלפו אי אלו שנים ובאותה נרגנות עגמגמה וכבדת ראש הוא הצליח להפיל את נתניהו לטובת ברק. מפעל ההתיישבות כולו עבר מאז תהפוכות אין סוף. גוש אמונים כבר אינו קיים. ההתנחלויות כבר מזמן אינן תנועה אלא מדינה ודברי המדינה הזו כולם כבר מתנהלים בישראלית מדוברת. חוץ מחנן פורת.
גם היום, מחוץ לכותלי הפוליטיקה, מהמקום החינוכי שבו הוא נמצא, יש בו אותו להט עקשני ובלתי ידידותי שנולד כאמור אז, בקרוואן בודד בשעת לילה, בדובון ובסנדלים, במשא ומתן מייגע עם חיים גורי על המעבר לקדום. אז, ב8- בדצמבר 1975 נולד המתנחל ה"נודניק."
שמונה ימים לאחר מכן, ב16- בדצמבר 1975 נולד חנוך דאום.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
