 |
/images/archive/gallery/292/482.jpg רויטל ויטלזון במזרח
 |
|
|
|
|
| ירח דבש של פולניה מבית טוב צריך לכלול בית מלון חמישה כוכבים ולא מאורה טחובה בבנגקוק. החיים הלא פשוטים של רויטל ויטלזון |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
רויטל ויטלזון-יעקבס
20/4/2005 10:09 |
|
|
|
|
|
|
|
חודש לאחר החתונה, ניגשתי לאהובי בעיניים נוצצות ואמרתי לו שהגיע הזמן לירח דבש. הוא חייך והלך להביא מהחדר זוג כרטיסי טיסה.
בדיוק כמו בחתונה, פולנייה תמיד מפנטזת על משהו מסוים ומוגדר. חלום מתוק עם לו"ז קשיח וברור, שמספיק אפילו פרט אחד קטן שישונה בו בעת המעבר למציאות, כדי להבטיח שהנאה כבר לא תהיה. בחלומי על ירח הדבש הפרטי שלי כיכבו בין השאר שרתון לונדון, הייאט ניו יורק והילטון פאריס. טרק בנפאל זה לא ירח דבש. זה יותר דומה לצונאמי.
מכיוון שהייתי רדופה ברגשות אשמה, עטיתי על פניי חיוך רחב. למחרת החלטתי שאני חייבת להתמודד עם הפחדים שלי ועל מנת לצלוח את הטיול ולבנות זוגיות מוצלחת, התחלתי טיפול פסיכיאטרי מלווה בכדורי הרגעה.
בתוך עמי אני יושבת. אני יודעת שהמזרח הוא אהובו
הרשמי של המגזר. אבל בואו נהיה שנייה כנים עם עצמנו: המזרח זה איכסה, פויה, ג'יפה. ואל תגידו לי את המילה הנוראית הזאת: "תזרמי".
התחלנו בבנגקוק, וכאילו כל אסיה קשרה נגדי קשר. בלילה הראשון ישנתי על מיטות מבלוקים של איטונג. כל הנמלים של הקוואסאן עשו מסיבה אצלנו בשקית של האוכל (כמויות היסטריות של מנות חמות ובמבה שדוסים מביאים מהארץ).
בתכנון המקורי שלי דמיינתי ירח דבש של מרגוע ושלווה, לא שבע פעמים ביום "תפילת הדרך" ו"שמע ישראל", ועוד 30 פעם "הגומל". ואל תגידו שאני כבדה. כשהמטוס מתנדנד, נוטה כלפי מטה במהירות היסטרית וגם הדיילת מתיישבת לצידי חיוורת ומהדקת את החגורה – זה לא "רק כיס אוויר, בואי נגמור את התשבץ", זה מוות בטוח. אני לא כבדה, יש לי פשוט יצר הישרדות בריא.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
ראיתי את הזריחה. בתמונות.
|
|
|
 |
|
 |
|
דמעות בבית חב"ד
|
|
|
 |
|
|
|
ניסיתי לחייך ולהגיד שזה מאוד מעניין ומקסים והעיקר שאנחנו ביחד. כשהגענו לקטמנדו לא יכולתי יותר. נפתחו ארובות העיניים ובמשך שלושה שבועות לא יכולתי להפסיק לבכות.
ערב שבת הגיע. עם כל הישראלים, שבמזרח מתחברים כמובן יותר לאלוהים, מרגישים יותר את נקודת ה-J שלהם ובעיקר רוצים לאכול בחינם ולשבת עם כל החבר'ה בלי לשלם טיפ – הגענו לבית חב"ד. שם ישבו המוני צעירים שמחים, שלווים ומאושרים. לפתע ראיתי שגם בעיני בן זוגי עלתה לחלוחית. כל כך התרגשתי! הנה, סוף סוף גם הוא מבין שהמקום הזה פשוט לא ראוי לבני אדם. הוא פנה אליי ואמר שהוא לא יכול לסלוח לעצמו: "איך דפקו אותי ב–100 רופי על הפליז" (מדובר בערך ב-7 אגורות). הבנתי שלמרות הכול, אני בעצם שם לבד.
מסביבי רחשה תחרות חדשה ומרתקת: "אני ישן בחדר עם עוד שלושים איש, בלי אמבטיה ושירותים", "וואלה? קטן עליי. אני ישן בדיר של העיזות, בלי תקרה, ומתכסה עם החציר". מה זה? מה כיף בזה? איך אנשים אינטליגנטים, אקדמאיים ומפותחים שכלית, מוצאים את האושר במשחקי "רוצח", "יניב" או "ניסים".
ואז הגענו לטרק עצמו. עודדתי את עצמי, כי לטבע קל קצת יותר להתחבר מאשר לעיר. חמושה במלחייה וגומיות נגד עלוקות, יצאתי לדרך. חוץ מאירועים זניחים – לא הפסיק לרדת גשם. חמור כמעט העיף אותי מגשר עשוי חבלים, בשירותים של הגסטהאוס טיפס עליי עכביש שחור וגדול עם שערות, הייתי צריכה לטבול בנהר קפוא באמצע הלילה עם עוד שלושים פורטרים נפאליים מג'וייפים – היה ממש סבבה. אפילו ראיתי את הזריחה מהפונהיל. בתמונות. אחרי שחזרנו לארץ. פשוט כי לילה קודם, חטפתי מחלת גבהים.
לא הכול היה שחור בטיול הזה. כשחזרנו לבנגקוק, הגענו למקום קסום ומופלא. מההתלהבות על שסוף סוף מצאתי את החיבור שלי להמזרח, נישקתי את האדמה הקרה וגעיתי מאושר. MBK – קניון מדהים בן שבע קומות. ריח האוויר העומד, המזגנים, אנשים המתרוצצים עם שקיות מלאות בקניות, מותגים ודיאט-קולה אמיתי ולא בטעם קריסטל מנטה. שם עשיתי טרק מטורף - שלושה ימים, עם מפה, מצפן, בקבוק מים וכל מה שחסכנו בנסיעה של 80 שעות באוטובוס, במקום טיסה פנימית של שעה ורבע.
אבל, פולניות יקרות, יש מסר ולקח חשוב. קחי מכל דבר את הטוב. הוא לקח אותך לעשות לך את המוות שלושה שבועות במזרח, את עוד תטחני לו על זה גם אחרי שלושים שנה. את הטיול הזה אף אחד לא ישכח. והוא באמת טיול של פעם. אחת. בחיים.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
