 |
/images/archive/gallery/269/164.jpg מתוך ההצגה ''מקווה'' של הדר גלרון.
 |
|
|
|
|
| למה יש בלניות שמרגישות כמו סלקטוריות של אלוהים? ולמה יש מקוואות שנראים כמו תחנה מרכזית? רבקה יפה עוד לא התייאשה. קחו נשימה ארוכה |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
רבקה יפה
16/3/2005 9:36 |
|
|
|
|
|
|
|
סיפור אמיתי. על השלט היה כתוב "בית רחצה עירוני", והיא שילמה עבור תא פרטי שכולל שירותים, אמבטיה ומקווה. עשתה מה שעשתה, וכשיצאה התרתה בה הבלנית, "למה לא קראת לי. אסור לטבול לבד". כעבור חודש הגיעה שוב. הפעם קיבלה הבלנית את פניה באזהרה, ועמדה על המשמר. מדי דקות ספורות דפקה על הדלת הנעולה, ודרשה להיכנס.
"כאן זה לא אמבטיה פרטית, כאן זה מקווה, ויש לי הוראות מהרב". "הטבילה שלי היא ביני לבין בוראי", השיבה האשה, "הניחי לי". הבלנית התעקשה שאין כזה דבר ומשלא נענתה, כיבתה לה את האור, חד וחלק, רטוב וחשוך. האשה נותרה לבד במים, מגששת בחשיכה גמורה, מסתכנת במעידה והחלקה, בולעת את דמעות חוסר האונים וההשפלה. האשה הזו לא תשוב לשם. אולי תמצא מקום אחר, אולי תטבול לבדה בים, אולי תתרחק.
לפי ההלכה, אשה חייבת השגחה בזמן הטבילה לראות שכל שערה בתוך המים. אבל האם המועצה הדתית והבלנית אחראים אישית על טהרתה? האמנם תפקידם לכפות על אדם מצוות שבינו לבין בוראו, ובמיוחד שמדובר לא בפרהסיה אלא בתחום אינטימי ביותר? בעיני, דומה הדבר לרב שיגרש מבית-הכנסת יהודי שאינו ממלא אחר כללי ההלכה בתחום התפילה.
איך בכלל הגענו למצב כזה שמקווה מעורר אסוציאציות שליליות? שמעתי על נשים שמסכנות את עצמן וטובלות בים ובלבד שלא תתקרבנה למקווה העירונית, ואני עוד מדברת על נשים שטהרת המשפחה בנפשן. מי יודע כמה אחרות חוו טבילה "מהממת" ערב חתונתן ופשוט נמנעות מלהגיע שוב.
"אם אני לא בודקת אותך לפני, אני גם לא משגיחה עליך בזמן הטבילה" הבהירה לי בלנית אסרטיבית. "אבל הרב אמר לי שתפקידך להשגיח רק בטבילה עצמה", "לא יודעת מי זה הרב שלך, אני עברתי השתלמויות, וככה לימדו אותנו". אני מושיטה עשר אצבעות נכנעות, והיא ממשיכה: "וזה גם מעליב שככה את מתייחסת לעבודה שלי, כאילו שאני מיותרת". מניפולציה של רגשי אשמה זה תמיד עובד.
רק פעם אחת יצא לחברתי שגרה באחת ההתנחלויות לטבול אצלנו בעיר. חודשים לקח לה להשתחרר מהטראומה ההמונית, ומאז זה הטיעון הראשון שהיא מעלה בכל מסע שכנוע למה עדיף להתיישב ביש"ע.
אנשים יראי-שמים אינם אוהבים לקרוא ולשמוע ביקורות על המקווה. נדמה להם שזה עלול להרחיק נשים מסורתיות וחילוניות. ואני תוהה, האם עלה בדעתם שהמצב עצמו מרחיק, ולא הדיבור עליו? האם לא עדיפה מחאה שאולי תביא לתיקון, מאשר הבלגה והעמדת פנים?
מישהי מעירה לי, "כן אבל אצלנו במקווה נפלא ונקי ומצוחצח, והבלניות מסבירות פנים ונמנעות מבדיקה מיותרת". ודאי שיש מקוואות נפלאים, ויש בלניות מסורות ועדינות שאינן כופות את עצמן, אבל מה זה עוזר לאותן נשים שבשכונתן בעיר זה לא כך? הרי אשה אינה יכולה בקביעות לנסוע למקווה רחוק, ואין צורך למנות את הסיבות. ילדים, ערבי שבת, רכב וזמן. אנא חדלו להיות תמימים, כאילו אם לא נקטר ברבים אלא נפנה ישירות למועצות הדתיות, העניין יסודר. למה שמקווה נשים יהיה בראש מעייניהם של פרנסי המועצה? הם יודעים ומודעים, אבל יש להם סדרי עדיפויות אחרים, ולנו אסור להרפות.
כשבית-המקדש היה קיים, טבל יהודי טרם עלותו אליו, טבילה מלאה ללא חציצה. איני יודעת אם היה שם בלן שהשגיח על קיצוץ ציפורניים או אם היה שם איש שצפה מלמעלה ואישר את טבילתו. אולי היה שערו קצר ואולי סמכו עליו, ואולי רק הקב"ה לבדו ראהו בטהרתו וידע כוונת לבו.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
