 |
 |
|
|
|
|
|
|
| רבקה יפה הודפת את התיאוריה שהימין והדתיים אינם יכולים ליצור אמנות, ומציעה לציבור הדתי להתחיל ולהכיר בחשיבותה ובעוצמתה הפוליטית של האמנות |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לאמנות יש כוח. לקח לי שנים רבות להתקרב אליה, ללמוד את השפה, להבין את העוצמה ולהצטער על כך שאצלנו ממעטים כל כך להשתמש בה. גם אני חשבתי פעם שאמנות הינה רק שעשוע מותרות תיאורטי, אבל השמאל בישראל לימד אותי שאמנות מסוגלת להשפיע על דרכם של אנשים יותר מאלף הרצאות, ספרי מוסר ו... הפגנות. רעיונות שמובעים באמצעות תיאטרון, שירה, קולנוע, פיסול, מחול ומוסיקה, מצליחים להתנחל בלבבות וליצור התעניינות שחוצה את חומת האקטואליה והפוליטיקה.
אנחנו רגילים לקטר שהאמנות הפוליטית בישראל היא תמיד שמאלנית (דוגמית: דיויד ריב, דוד טרטקובר, מיקי קרצמן, מיכל היימן, משה גרשוני), אבל סיבוב גלריות שיגרתי ברחבי יפו-תל אביב, מסגיר את העובדה הפשוטה והבסיסית שאין שום גוף ימני או דתי שמשקיע בגלריה לטיפוח אמנים צעירים ואין כמעט מבקרים דתיים בתערוכות עכשוויות. עם עובדות אני לא מתווכחת, האמנות נמצאת אצל השמאל. יחד עם זה, לא מקובלת עלי התיאוריה הפופוליסטית, שהימין והדתיים אינם יכולים ליצור אמנות, כי הם לאומניים, מדכאים וחסרי רגישות חברתית. חסרי רגישות?!
ממחקרים אנתרופולוגים חובבניים שערכתי במהלך חיי בקרב קבוצות אוכלוסיה מגוונות בחברה הישראלית, מהטשולנט של בני ברק ועד הקאנטרי של רמת אביב, הרגישות השמאלנית המפורסמת התגלתה לעיתים נרקיסיסטית לתפארת. השמאל הנאור מצטיין בניתוח מלומד של המניפסט הקומוניסטי וברבור אובססיבי אודות פוקו, אבל על סף דלתו השבעה, דוד אבידן יכול למות בחוסר כל ואיש לא יחוש. אצל חברותי הדוסיות, החרדיות והמתנחלות, הרגישות לזולת אינה מתבטאת באמנות, אלא באכפתיות הדדית ובעזרה לזולת. בניהן ובנותיהן, נטולי האפיל האמנות, מחלקים שמיכות לקשישים, בזמן שסמי מיכאל מספר בראיון כי הוא אינו מבקר את אמו הזקנה מרוב אהבתו אותה. אז מי כאן רגיש?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
נועם בלויגרונד וחבריו למיצג הרחוב בירושלים. צילום: פלאש 90.
|
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
|
 | |  | | רבקה יפה שם פרטי, נולדה ברמת אביב וגדלה בבית יעקב, חובשת כיפה שחורה עם נקודות למחשבה, בוגרת המכללה וקמרה-אובסקורה, מבקרת ספרות וקולנוע וסבתא לשלושה שידוכים שווים ביותר. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
