 |
 |
|
|
|
|
|
|
| צביה בלום בסך הכל רצתה להגיע הביתה באוטובוס, ונקלעה לתופת שגם זק"א לא תצליח להציל ממנה. תופת השדכנית הקרציה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"את מכירה את האזור?" שואלת האישה הזקנה שיושבת לפני באוטובוס. "כן" – אני עונה. "אז תוכלי להסביר לי איך להגיע לרחוב המלך שלמה?" - אני מסבירה לה איפה לרדת ואיך ללכת משם, ואז זה מתחיל. "בת כמה את, חמודה?" היא מסתכלת עלי ושואלת.
מכיוון ששני הדברים שאני הכי לא אוהבת הם אנשים שאני לא מכירה שקוראים לי "חמודה" (אלה שאני מכירה, כבר יודעים להיזהר) ואנשים שאני לא מכירה ששואלים לגילי, אני נתקפת פרץ שיעול שלאחריו אני שוכחת מהשאלה. היא לא. "בת כמה אמרת?" היא שואלת ומטה את ידה אל אוזנה. "עשרים וארבע", אני אומרת מהר. עוד שתי תחנות היא יורדת. "ועוד לא נשואה?" היא שואלת בתדהמה, כאילו דיברה עם חיה פרהיסטורית רווקה ומעלה עובש.
בבת אחת אני נזכרת בעשרות שיחות דומות. נהגי מוניות: "למה עוד לא התחתנת? אצלכם הדתיים זה לא מקובל ככה, נכון? אז איך זה?". המוכר המבוגר במכולת: "אל תדאגי, אני אומר לך שעוד השנה את תתחתני, רק אל תהיי בלחץ. את נראית לי בדיכאון, אני אומר לך, תצאי עם כל אחד שמציעים לך, אף פעם אי אפשר לדעת".
נשים זרות בחתונה: "תראי, בגילך לא הייתי לוקחת סיכון. תפני לארגון שידוכים. יעלה כמה שיעלה, אלפיים דולר, אלפיים חמש מאות, אבל תמצאי חתן. עוד מעט תהיי בת שלושים ואז תהיי גמורה לגמרי". המון משפטים של אנשים קטנים שלא התערבתי בחיים הפרטיים שלהם (כמה אתה מרוויח לחודש, אדוני הנהג? ובגרות, יש לך? מה זאת הפריחה הנוראית על העור שלך, אדון מוכר? אתה חושב שנעים לי כשאתה מכניס ביד חשופה את הקרואסונים לשקית? זה נכון שהבת שלך עומדת להתגרש, אישה זרה? כי דיברו על זה בכניסה לאולם), אבל הם החליטו להתערב בשלי, רק בגלל שאני רווקה.
בחיי רווקות, כידוע, מותר להתערב בחיים, כי הרי הכל נעשה רק לטובה. רק כדי שתתחתני. אם את לא דואגת לעצמך (ואת לא. את הרי רווקה, נכון?), נהיה אנחנו הנשמות הטובות. נציין בתדהמה את גילך המבוגר, נציע לך את הבן שלנו, שגדול ממך בעשרים וחמש שנה ולוקח תרופות על בסיס קבוע, וכשתסרבי נניד ראשנו ברחמים ונבהיר לך שאת בררנית מדי, ולכן את רווקה. נגיד לך "בקרוב אצלך" בכל פעם שנראה אותך, גם אם זה בצד השני של הרחוב ואת באמצע דייט (ואחר כך נחקור אותך מי הוא היה ומה הסיכויים שלו), כי הכל, חמודה, הכל נעשה רק מטוב לב.
איכשהו ומתישהו השתרשה נורמה מזעזעת לפיה מותר לשאול רווקים את כל השאלות הכי מביכות ("זה גנטי שאימא שלך נפטרה מסרטן?"), כי כולם רוצים נורא לעזור ונורא אוהבים אותך ואל תהיי מגעילה, ותעני.
"ועוד לא נשואה?" דוחקת שוב הזקנה. "עוד לא", אני עונה על שאלתה ובוהה בחלון. רק עוד תחנה וחצי. "זה לא טוב", אומרת הזקנה, "אני בגיל שלך היו לי כבר שני ילדים. אל תדאגי, הבעל שלך עוד יגיע, רק תדעי שאין לך עוד הרבה זמן כמו שהיה לך כשהיית צעירה". "זה בסדר", אני אומרת. תחנה ורבע. "אני לא דואגת".
"כי אם דואגים לא יוצא שום דבר", היא ממשיכה בשלה, "צריך להתפלל הרבה ולהגיע לכל השדכנים. אני יש לי פה בתיק", היא אומרת ומגביהה את תיקה, למקרה שלא הבנתי על מה היא מדברת, "יש לי בתיק רשימה של שדכנים שאני הולכת לתת לנכד שלי. אני יכולה לצלם ולשלוח לך, הוא גם בגיל שלך, אבל אצל בנים הם יכולים להיות בגיל עשרים וארבע וזה בסדר. בחורה בת עשרים וארבע צריכה להתפשר הרבה. הייתי מכירה לך אותו, אבל הבחור צריך להיות יותר מבוגר מהבחורה, אחרת מתחילות כל הבעיות". תחנה.
"אז למה את לא מתחתנת?" היא מבריקה ביציאה מקורית. "לא יודעת", אני אומרת, "כנראה לא יצא".
"אולי את בררנית הרבה", היא אומרת ומתכופפת לעברי, ואני מריחה את הבושם המתקתק והכבד שלה, "בחורה בגילך לא צריכה להיות בררנית הרבה". "את צריכה לרדת פה", אני אומרת לה אחרי מליון שנות אור. היא מנידה בראשה ויורדת. מישהי ניגשת אלי. אישה עם תיק שחור. "את מכירה את האזור?" היא שואלת. "לא", אני אומרת בשלווה וחוזרת להתכרבל במושב. איזה קטע. אני בכלל לא מכירה אותה, אבל כבר יודעת מה יש לה בתיק.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
|
 | |  | | בת 25, גרה ברחביה בירושלים. כתבה שלושה ספרים. במהלך השנים האחרונות כתבה במספר עיתונים, עבדה ככתבת חדשות בערוץ שבע, למדב קופירייטינג ועבדה במשרדי פרסום ביחסי ציבור | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
