 |
/images/archive/gallery/110/763.jpg דגלי ישראל על רקע כיפת הסלע
צילום: פלאש 90  |
|
|
|
|
| המצור על ירושלים הסתיים, הובקעה החומה והוכנס צלם להיכל. ארי גייגר על האירועים שהביאו אותנו לצום כל שנה בשבעה עשר בתמוז |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
ארי גייגר
6/7/2004 9:45 |
|
|
|
|
|
|
|
היום מתחילה תקופת "בין המצָרִים", שבציבורים מסוימים מוכרת יותר בכינוי "שלושת השבועות". מדובר בתקופה שבין צום י"ז בתמוז לבין תשעה באב. רבים מזהים את בואה לפי זיפי הזקן שמעטרים את פניהם של חברי כנסת ושאר ידוענים דתיים. גם כאלה שבדיוק בא להם להתחתן עכשיו ירגישו את רוחות הזמן – אף אחד לא יחתן אותם עד תשעה באב (אם הם דבקים בנישואין כדת משה וישראל). בתקופה זו נהגו חלק מעדות ישראל כמה מנהגי אבלות – לדוגמה לא להסתפר או להתגלח, לא להתחתן ולמעט בגילויי שמחה.
י"ז בתמוז אמרנו? מה זה? מתי זה? מה עושים עם זה? כאמור, מדובר בתאריך שחל היום. את הפרסום שלו הוא קיבל בזכות מאורע שאירע בו בתקופת בית המקדש הראשון. ביום זה הסתיים המצור הבבלי על ירושלים, עם פריצת חומות העיר בידי חייליו של נבוכנדצאר מלך בבל. מכאן והלאה כיבוש הבירה וחורבן המקדש היו רק שאלה של זמן – שלושה שבועות, כבר אמרנו.
למעשה, במסורת היהודית מייחסים ליום זה עוד כמה אירועים טראומתיים: באותו י"ז בתמוז שבו הובקעה חומת ירושלים, גם הפסיקו להקריב את קורבן התמיד בבית המקדש. קורבן זה לא שבת אף ליום אחד מרגע שהוקם המקדש, ממש כמו שטקס נעילת השערים במצודת לונדון נערך בעקשנות אף בימי הבליץ על לונדון במלחמת העולם השניה. אירוע זה סימל את תחילת הסוף של בית המקדש. בי"ז בתמוז גם ירד משה רבנו מהר סיני עם שני לוחות הברית בידו וראה את עם ישראל עובד לעגל הזהב. הוא הבין שחבל על הזמן, ובלי לשאול הרבה שאלות (גם לא את אלוהיו) – שבר את הלוחות. ועוד שני דברים שקרו בתאריך זה בתקופת הבית השני – נציב רומאי (המכונה במקורות: אפוסטומוס) שרף ספר תורה והעמיד
צלם של עבודת אלילים בבית המקדש (מה שנקרא "צלם בהיכל").
אכן, יום של ניפוץ סמלים לאומיים. (יש כאלה שיאהבו את זה. נראה שהרוב – עדיין לא). אבל מה הקטע של הצום? למה צריך לוותר על הקפה של הבוקר בגלל שפעם הרסו לנו את המקדש? מקום זה אפשר פשוט להניף את דגל הלאום ולהתחבר לסמל הלאומי! אז קודם כל אפשר להירגע קצת. בניגוד לתשעה באב ויום כיפור, הצום הזה (ואחרים שכמותו) מתחיל רק בבוקר, בעלות השחר. למי שלא נרגע, ננסה להסביר קצת.
מי שיזדמן לבית הכנסת בבוקר יום הכיפורים ויקשיב בעיון להפטרה, יגלה שחכמינו החליטו להכניס קצת הומור לתפילה. דווקא ביום כיפור - מצאו להם יום. בהפטרה אפשר לקרוא את ישעיהו הנביא מסתלבט על הקטע של הצום. הוא פונה לאנשי דורו ואומר להם שאלוהים לא מעוניין בצומות שלהם. הצום, השק והאפר ששמו על עצמם, אפילו הנדנודים בתפילה – כל אלה לא עושים עליו רושם. למה? כי אותם צדיקים בעיניהם אמנם מפסיקים לאכול ליום אחד, אבל את החטאים שלהם הם לא מפסיקים לרגע. הם ממשיכים לשקר, לרמות, ובעיקר לדאוג לעצמם, ולעצמם בלבד. הנביאים, מסתבר, היו אנשים מוזרים. לפעמים במראה שלהם, אבל בעיקר בדברים שהם אמרו – בזמנם רבים חשבו אותם לכופרים הגדולים ביותר.
אבל ישעיהו לא רק מבקר. יש לו גם אלטרנטיבה – מה שקוראים היום "סולידריות חברתית". לדבריו, הצום הרצוי בעיני האל הוא דאגה לחלש, הקלת עוּלם של הפועלים הזוטרים שעובדים סביב השעון, לחם לרעב, בגדים לחסר היכולת, אירוח עניים בבית לסעודה טובה (לפני הצום, כמובן). אז ורק ואז – יש לצום תוחלת, יש לו הצדקה. סוציאליסט אמיתי היה ישעיהו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
חשבון נפש
|
|
|
 |
|
|
|
אז לכאורה הצום מיותר!? נצא לרחובות, נאסוף עניים הביתה ונפתח איתם שולחן – בי"ז בתמוז? זהו, שלא בטוח. הרמב"ם אימץ בחום את דברי ישעיהו, וכך הוא מתאר את סדר היום של מועדי הצומות: "מתפללין…(ו)מוציאין את התיבה (=ארון הקודש) לרחובה של עיר וכל העם מתקבצים ומתכסים בשקים, ונותנין אפר…על גבי התיבה ועל גבי ספר תורה כדי להגדיל את הבכיה ולהכניע לבם, ואחד מן העם נוטל מן האפר ונותן בראש הנשיא ובראש אב בית דין במקום הנחת תפילין כדי שייכלמו וישובו, וכל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו. ואחר כך מעמידין ביניהן זקן חכם…והוא אומר לפניהם דברי כיבושין: אחֵינו, לא שק ולא תענית גורמין אלא תשובה ומעשים טובים…ומוסיף בעִניָנוֹת אלו כפי כוחו עד שיכניע לבם וישובו תשובה גמורה". (משנה תורה, הלכות תעניות, פרק ד').
ועם כל זה, אם תחפשו בכל כתבי הרמב"ם לא תמצאו שהצום עצמו מיותר. להיפך. הוא דן בהלכות הצום לפרטיו ודקדוקיו. כי האמת היא כזאת: הצום הוא חשוב, אבל כאמצעי. מטרתו לטלטל אותנו, לעקור אותנו משגרת היומיום שלנו על ידי הפסקה של הפעולה הבסיסית וההכרחית ביותר עבורנו – האכילה. רק אחרי טלטלה שכזאת אנחנו יכולים לחשוב על הדברים החשובים באמת. ועוד משהו – גם לחשוב זה לא מספיק. המטרה היא לעשות. אם הצום לא דירבן אותנו לשפר את עצמנו ובעקבותינו לעשות את העולם טוב יותר – הוא לא השיג את מטרתו.
יום צום הוא יום של חשבון נפש לאומי, כך גם צריכים להיראות ימי הזיכרון השונים. ביום זה קורא לנו הרמב"ם לצאת לרחובה של עיר, למלא את הכיכרות ולחשוב ביחד מדוע אנו ראויים לכל הצרות שנוחתות עלינו. לזעוק את זעקת חסרי הבית, חסרי הכבוד, לקונן על הריקנות שממלאת את מסכי הטלוויזיה, לזעום על השקר והרמייה שפשו בנו, לכאוב על האלימות שגואה ברחובותינו. והעיקר – לחשוב מה עושים כדי שבצום הבא יהיה לנו קצת פחות על מה לחשוב.
ארי גייגר הוא חבר בית מדרש תאיר. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
