 |
/images/archive/gallery/109/235.jpg קובי אריאלי
מיכה קירשנר  |
|
|
| קובי אריאלי: מי צריך חזיר כשיש קוגל? |
|
| חבל שבג"ץ לא הלך על פי הרוב |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
מעריב
15/6/2004 8:24 |
|
|
|
|
|
|
|
יש צמד מילים פופולרי מאוד לאחרונה: רוב העם. רוב העם בעד ההתנתקות, ורוב העם רוצה שנצא מעזה, ורוב העם חפץ בשלום, ורוב העם ורוב העם. גם לעניין ממכר החזיר יש קביעה שמתחילה ב"רוב העם": רוב העם לא סובל חזיר, ותפסיקו לבלבל את המוח. לא רק שרוב העם לא סובל חזיר, רוב העם גם לא סובל חנויות לממכר חזיר. מדובר בתחושה בסיסית, ילדותית כמעט, המלווה אותי כחרדי, ואני מאמין שהיא מלווה כל ישראלי באשר הוא. הצורך להרגיש בבית. התחושה שאתה מוגן.
הידיעה שאתה מסתובב במולדת מוכרת, בעלת אופי ידוע גם אם בקווים כלליים, בעלת קודים התנהגותיים שגם אם אינך מסכים להם, אתה לפחות מכיר אותם ומסכין עמם. לרחוב הישראלי, כל רחוב ישראלי, יש סוג של ברקוד כזה. הוא נבנה מפרטים קטנים. משפה, ממראות מוכרים, מצלילים אופייניים. אני כחרדי יכול להסתובב בסופרמרקט המנוכר ביותר של דרך הים בחיפה, בפינת רחוב שרגל חרדית לא דרכה בה מעולם, ועדיין להרגיש בבית. אני גם יכול למלא סל קניות במצרכים כשרים שאני מכיר. עם כל הצרות, זו עדיין המדינה שלי ושל כל חרדי.
באותה מידה, נדמה לי שחילוני יכול להרגיש בבית בצרכנייה של מוישה במאה-שערים ובמעדנייה של לייבלה בבני-ברק. בסופו של דבר הכל מתנקז לאיזו רשימת קניות בסיסית משותפת לכל ישראלי. מה שלא נכנס ולעולם לא ייכנס לקטגוריה הזאת הוא מעדניות המוכרות חזיר. חנות לממכר חזיר שוברת את הרצף המטאפורי של הרחוב הישראלי. לי אישית היא גורמת מערבולת רגעית של פחד, גועל וכעס, אולם גם מי שחש כלפיה שוויון נפש, יודה שהיא תקועה כמו דבר זר, מוזר ומנוכר. יש דברים שבנוגע להם יש להתייחס לדעתו של "רוב העם". בכל זאת, העדיף אתמול בג"ץ להתייחס ל"רוב השכונה ".
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
