 |
/images/archive/gallery/120/539.jpg משפט שלמה
ציור: משפט שלמה ניקולא פוטאן,1649  |
|
|
|
|
| הרב אבישי שרייבר לומד מפרשת הילד המאומץ את המושג "טובת הילד" |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
הרב אבישי שרייבר
10/6/2004 11:40 |
|
|
|
|
|
|
|
בימים האחרונים סוערת מדינת ישראל בעקבות פרשה מורכבת של ביטול אימוץ. ההורים הביולוגיים שמסרו את הילד לאימוץ חזרו בהם, וההורים המאמצים נאלצים להחזיר את בנם למרות הטיפול המסור שלהם ואהבתם הרבה אליו.
השאלה העומדת בפני בית המשפט איננה פשוטה, ההורים הביולוגיים טוענים כי הילד שלהם מכיוון שהם אלה שילדו אותו, ומנגד עומדים ההורים המאמצים וטוענים שהילד שלהם בגלל המסירות והאהבה שהם נותנים ומעניקים לו.
באופן טבעי הסיפור שבו עומדות שתי אמהות ומתווכחות בשאלת הבעלות על תינוק, שולח אותנו למשפט שלמה התנכ"י. שלמה המלך, החכם מכל אדם, עומד בפני שתי אמהות המתווכחות בניהם, ושני תינוקות בידיהם: אחד חי והשני מת. "זאת אומרת: זה בני החי ובנך המת. וזאת אומרת: לא כי, בני החי ובנך המת". שלמה בחוכמתו, מציע לגזור את הילד לשניים. האם השקרנית אומרת "גם לי גם לך לא יהיה גזורו" והאם הביולוגית אומרת "תנו לה את הילוד החי והמת לא תמיתוהו". באותו הרגע חושף שלמה את כוונתו האמיתית ואומר: "תנו לה את הילוד החי והמת לא תמיתהו היא אימו". שלמה נותן את הילד לאישה הרוצה בטובתו ומוותרת, האישה המתעקשת על בעלותה ומוכנה שהילד יינזק נשארת בידיים ריקות.
האם אנחנו יכולים ללמוד מכאן שטובת הילד קודמת לכל שיקול אחר? האם שלמה המלך היה מכריע שהילד יישאר אצל ההורים המאמצים אם הם אלה שרוצים בטובתו? לדעתי התשובה היא שלילית.
שלמה לא נותן את הילד לאישה שרוצה בטובתו של הילד, אלא לומד מכך מי היא האימא הביולוגית. נקודת המוצא היא שהאם הביולוגית תמיד תרצה בטובת בנה, על כך מסתמך שלמה כשהוא אומר "תנו לה את הילוד החי... היא אימו".
שלמה המלך לא מלמד אותנו רק על טובת הילד. שלמה בהצעה ה"מעשית" שלו לגזור את הילד מלמד אותנו על היחס לילד. עצם הוויכוח של מי הילד מעמידה את הילד כסחורה הנתונה למשא ומתן. הילד עומד באמצע, וכל אחת מהנשים מושכת לצידה שלה. שלמה המלך מקצין את המצב עד האבסורד בהצעתו לגזור את הילד 'אם זו סחורה - אזי ניתן גם לחלק אותה'. שם הוא מגלה את האימא האמיתית, האימא האמיתית, היא זו שלא מוכנה להתייחס לבנה כסחורה. היא רואה את הילד כמטרה עצמאית שקודמת לרכושנות שלה ולרצון שלה בילד.
הביטוי שאנחנו משתמשים בו "הבן שלי" "הבת שלי" הוא ביטוי מושאל. בני הוא לא שלי וכך גם לא ביתי אין לי בעלות עליהם. באופן עדין, הרעיון מופיע בגמרא האומרת ששלושה שותפים באדם אביו ואימו והקב"ה. האבא והאימא נותנים את הגוף הזמני החולף והקב"ה את הנפש שנשארת לעולם ולכן אין משמעות לבעלותם של ההורים. בצורה נוספת הרעיון מופיע כאשר נפטר בנו של אחד מגדולי התנאים והוא יושב עליו שבעה, מנחמים אותו החכמים באמירה שהוא קיבל פיקדון ושמר עליו כראוי עד שבא בעל הפיקדון ולקחו.
מסיפור זה שאנחנו שומעים בחדשות יכול כל אחד ללמוד למשפחתו וליחס לילדיו. כאשר אנחנו מביטים על ילדינו כעל רכוש, יש לנו ציפיות מסוימות מאוד מהם. אנחנו מתגאים בהם ומתקשטים בהם כשהם מתנהגים בהתאם לציפיות וכועסים מאוד כשהם לא עומדים בציפיות. אם נלמד להתבונן על ילדינו כמטרה עצמאית העומדת בפני עצמה, נדע כיצד לכבד את הדרכים בהם הם מתפתחים ולברך על עצם השמחה שיש לנו לחיות לצד ילדים. אם פתחנו בשלמה המלך, נסיים ונצטט את מכתמו המפורסם הנוגע לכאן: "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה".
הרב שרייבר הוא ר"מ בישיבת שיח-יצחק.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
