 |
/images/archive/gallery/102/981.jpg טומי לפיד
צילום: יגאל לוי  |
|
|
|
|
| כמו טומי לפיד, גם קובי אריאלי נזכר השבוע בסבתא שלו |
|
|
|
 | דפדף ביהדות |  | |
קובי אריאלי
|
|
|
|
|
|
|
|
בשבוע הנוסטלגי הזה, בו אנשים נזכרו בערגה בסבתותיהם, נזכרתי גם אני בסבתא שלי. אצלנו בבית, תוצאה ישירה ממורשתה החביבה של סבתא שלי עליה השלום, היה מספר רב של אנשים שזכו לשמות כינוי החורגים משמות חיבה או קיצורים מקובלים. משאני מאמץ עכשיו את מוחי אני נוכח כי קביעה זו אינה מדויקת. יהיה נכון יותר לקבוע כי לכל האנשים בעולם היה כינוי במקום שם, אלא שכינויים אלה נחלקו לסוגים שונים כפי שיבואר להלן.
המפתח הבסיסי היה מפתח הייחוס. בני דודים מדרגה ראשונה, שכנים וחברי ילדות היו מכונים על שם אבותיהם ואמותיהם. יש לי בן דוד אחד שאין לי שמץ מושג מהו שם משפחתו. אני יודע רק שקוראים לו "שלוימה מורדכי' ס" (Mordches), היינו : שלמה בן מרדכי, וכן הלאה. מפתח נוסף היה כינוי על פי נתוני מראה, גובה, צבע ומומים מולדים. בי נשבעתי כי היה אחד ששמו היה הצולע. לאחר שנים, הגיע צולע חדש לשכונה וכדי להבדיל, הוא כונה, כמובן, "הצולע הג' ינג'י". איש לא יודע את שמו עד היום הזה. אמצעי כינוי נוסף היה משלח היד. כינוי זה בוצע והושרש באופן שרירותי, ללא אמצעי עדכון כלשהם. כלומר, מספיק שבשנות בחרותך שימשת למשך חודשיים שוליה של חייט מזדמן, כדי ש-25 שנה לאחר מכן תכונה "דער שניידר" (החייט), כך עד יום מותך. שלא לדבר על הפרסי מחנות הנעליים ברחוב שטראוס ששמו בישראל נקבע ל"אדון לי לה לו", על שם שמה הקריאיטיבי במיוחד של חנותו המיתולוגית. עד כאן היו אלה הז'אנרים הקלילים, כאלו שמן הסתם קנו להם שביתה אף בבתים אחרים, אולי אפילו בזה של השר לפיד. אפס, היה סוג אחד של כינויים, שאני משוכנע בייחודיותו ובבלבדיותו אך ורק לנו. היו כאלה שהיו נקראים על שם דבר שאמרו.
מדובר בטכניקה העדינה שבה הופך שמו של אדם מהשם שנתנו לו הוריו בילדותו לציטוט מדברים שאמר בעברו, תוך שימת דגש על שיבושי לשון אופייניים. זה נשמע קצת מסובך, אולי, אולם לא תאמינו באיזו מהירות הופך מוישה זילברמן ל"האוטובוס מאחרת" או פלונית ששמה אסתר ל"גשם זלעפים". שגיאה קטנה בעברית, בלבול קליל בין זכר לנקבה, מילה לא במקום, וכבר מאבד אדם את שמו לדורי דורות. יש אישה אחת אצלנו ששמה כבר 30 שנה ברציפות "דוקטור, זה בעניין שושנה", על שום שיחת טלפון קולנית מדי שקיימה אי אז, בשנות השבעים. יסלחו לי המתים, אבל לא אחת אני מוצא את עצמי מספר דבר מה שקרה עם הבת של "תחנך את הבן הפרחח שלך". שלא לדבר על שיחות באישון לילה המבשרות "אל תשאל.'מי אתה בכלל שתתערב' נפטר". ולמה נזכרתי השבוע ב"גשם זלעפים" תנוח בשלום על משכבה? משום שאותו היגיון דמגוגי, מניפולטיבי ואטום שעומד ביסוד הסטייה המשפחתית הקטנה שלנו עומד גם מאחורי המנהג הלאומי המגונה לעשות עניין גדול ועצום ממשהו שמישהו פעם אמר. להבדיל ממה שמישהו אולי חושב, רוב הפוליטיקאים אומרים גם סתם דברים. כי הם היו נכונים לשעתם, כי יצא להם, כי הם לא חשבו מספיק.
כמו בזוגיות, גם בפוליטיקה רוב מכריע של דברים שנאמרים תקפים לעשר דקות בדיוק מהרגע בו נאמרו. לא צריך להיות גאון כדי להבין את זה. ולכן זה שמצד ימין מזכירים 50 פעם ביום בניגון סרקסטי ומתנצח את דברי שרון "דין נצרים כדין תל אביב" לא עושה אותם צודקים או חכמים יותר אלא רק נודניקים ודמגוגים. זה שהאלוף דן חלוץ נתקל בקשיים בדרך לתפקיד סגן הרמטכ"ל בגלל דברים שאמר פעם זו לא מלחמת קודש אידאולוגית אלא ניג'וס מניפולטיבי. וזה שטומי לפיד משלם כבר כמה ימים ועוד ישלם ימים רבים מחיר כבד בעבור הדברים שאמר על זכר סבתו, זה היטפלות מרושעת ובאותה מידה צריך לומר, ואיזה כיף שמותר כבר לומר, שרוב ההתגוללויות של לפיד עצמו על שימושים שנעשו בזכר השואה היו גם הן הצקות והטרדות. וגם על זה יש משפט חכם שסבתא שלי היתה אומרת כשהוא היה משרת את הצד שלה: אמר? אז אמר.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
