בין הסתירות
הכיפה שירדה וחזרה. האישה שהתחתנה עם אדם לא דתי שהפך כזה. הילדים שהולכים לבית ספר לדתיים וחילוניים. צלילה אל תוך נפש קרועה ממאבקים, ושלמה מתמיד
אלא שלעתים יש לשבור עקרונות ונורמות. ליתר דיוק, בעת זו ממש, נוכח הפרויקט המיוחד של העיתון.
ביקשוני העורכים כי אשתדל ואביא את נקודת מבטו של הדתי הנשוי לאישה שאינה דתית וילדיהם מתחנכים במוסד מעורב, קרי, בית הספר "יחד" מודיעין. שלא תטעו, ושגם העורכים לא ישגו באשליות, לא אחרוג ממנהגי. לא תקבלו וידוי מיסטי מרגש וגם לא ניתוח מושכל של החוויה הדתית ובוודאי שאינני מתכוון לשתף בחוויות העוברות על ילדיי בבית הספר. ירצו, יספרו כשיגדלו. אז מה אני כן יכול להציע לכם? פרגמנטים, שברי רעיונות ומחשבות שינסו להגדיר ולו מקצת התחושות של מי שהולך בין שני העולמות, הדתי והחילוני, פאזל מטושטש ומעורפל שהנסתר גדול מסך חלקיו החשופים.
בגיל 18, לאחר הורדת הכיפה חשתי לראשונה ב"פאנטום הכיפה". תחושה פיזית של כיפה על הראש למרות שאיננה. כמו אבר שנקטע ועדיין כואב או מגרד, כך הכיפה מפעילה עצבים רגישים. שוב ושוב מצאתי עצמי שולח יד לראשי בבהלה, לוודא שהכל בסדר, ראשי חשוף למשעי. ואז לאחר שנים, בהן פלרטטתי עם הרעיון, שבה הכיפה על מקומה. כעת, כדרכם של מי שלעולם אינם מוצאים מנוח, הכיפה לעתים מעיקה ומכבידה.
כזה אני, תמיד עומד עם רגל אחת בפנים ואחת בחוץ. מעט סימני קריאה והרבה סימני שאלה. רק בשנים האחרונות אני חש בנוחות יחסית עם המקום שאליו הגעתי. לא מעט בזכות הקהילה בה אני חי ובית הספר בו לומדים ילדיי. בית ספר המשלב דתיים וחילוניים.
למען האמת, גם בילדותי בירושלים למדתי בבית ספר דומה. "יהודה הלוי". אמנם בהגדרה היה זה בית ספר ממלכתי דתי אבל הכיתה היתה מעורבת, לא רק בנים בנות, אלא גם ילדים למשפחות מסורתיות לא דתיות שמצאו את מקומם. אני שמח שילדיי גדלים בסביבה דומה. הטרוגנית, פלורליסטית, ולא חממה סטרילית, מונוליתית. זירה ישראלית אמיתית, על צדדיה הטובים והרעים.
רוב חיי נעתי כאאוטסיידר. כנער להורים גרושים בתוך מציאות דתית לאומית, לא הרגשתי ממש שייך להוויה. וגם להפך, לאחר שהורדתי את הכיפה, מצאתי עצמי מתגעגע לטריטוריה הרגשית של הכיפה.
הבחירה בכיפה היא בחירה חברתית ואמונית. אחד המשפטים המגדירים עבורי את תחושת התכלית שמתוכה נגזר קיום בורא ומנהיג לקוחה משורה של פנחס שדה בספר "החיים כמשל": "ואני מבין עד מה מקרי הוא שאני פוסע על האדמה תחת שאהיה טמון בבטנה".
במקריות שהיא כמובן מקריות לכאורה, שם מצוי האלוהים. שם בנאדם, תגלה את בוראך, את סיבת הסיבות. במקרה ובדממה תמצאהו. ר' נחמן מברסלב מסביר שיש מקום לשתוק, דווקא באזור הדמדומים המבלבל, המתסכל, המערפל. ועדיין על אף המלצתו, עומדים ספקות גדולים ומנקרים וטוחנים ומביאים הרהורי עבירה וכפירה.
לא פעם עומד היהודי קרוע, נבוך, בודד ותלוש, וכבר ניסח זאת הרבה יותר טוב הרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל בחיבורו "איש האמונה": "האדם המאמין, חווייתו הדתית עמוסה מאבקים פנימיים וסתירות, מתלבט בין התלהבות ודביקות באלוקים לבין הרהורי ייאוש שעה שמרגיש כאילו נעזב על ידו".
ובתוך הסתירה האמונית מסתתרת עוד סתירה - חיים משותפים עם אישה שאינה דתית. איך עושים זאת? קודם כל הרבה אהבה, הבנה וויתור הדדי.
זיכני הקב"ה באישה נפלאה שמוכנה ללכת לקראתי הרבה יותר מאקסטרה מייל. לשמור על בית יהודי עבור חיים משותפים עם האדם שהתחתן עמה כאדם לא דתי והפך לכזה. עם זאת, אשתי אינה דתית, ובמציאות לכאורה דיכוטומית שכזו, יש להכיל את הסתירה. איך מגדלים את הילדים? ההחלטה התקבלה בטבעיות, חינוך יהודי דתי משולב עם קהילה מעורבת. יכולת הכלה וסובלנות. בבית ספר ממלכתי דתי אשתי החילונית עשויה היתה שלא להתקבל, והילדים היו חווים דיסוננס קשה מדי.
בית הספר המעורב מספק מוצא מתקבל על הדעת לגידול ילדים במציאות שיותר מורכבת ממשפחה דתית "נורמטיבית". לא פעם שואלים אותי אם ילדיי אינם מבולבלים מהוריהם?
אני מניח שלא קל להם, שהתשובות מורכבות יותר, אבל ילד שגדל לתוך הוויה שכזו מתרגל לדלג מעל הסתירות. אלו הוריו, אלו חייו. וזו המציאות האמיתית של החיים בישראל.
נא להמתין לטעינת התגובות
