 |
/images/archive/gallery/283/425.jpg האפיפיור.
צילומים: אי-פי  |
|
|
| שמע ישראל ה' אלוהיך, ה' 1.0 |
|
| האינטרנט תציל את הדת! הללויה! האינטרנט תציל את נפשותינו! או יה! |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
 |
|
1.
|
|
|
 |
|
|
|
מי שלא מוכן למסור את נפשו על קידוש השם כבר לא הולך לבית הכנסת. היהדות, האיסלאם, הנצרות, מפסידות את הקרב על האנשים הרגילים, מי שאוצרים בתוכם אמונה באלוהים ובדרכיו, אבל אינם מגדירים את עצמם באמצעות האמונה הזו. האנשים הרגילים חיים את חייהם, שוחקים את עצמם בתוך המרוץ הקפיטליסטי, בתוך האווירה הלאומית. הם אינם חילונים, ובתוכם הם צריכים את המעטפת הדתית התומכת. אבל הם לא מגיעים אליה, והיא, ידיה קצרות מלחבק אותם.
זה כמובן עניין של כסף. כדי להגיע אליך כל הזמן, כדי לגעת בך ולגרום לך להרגיש שייך, צריך היום לעבור דרך אמצעי תקשורת כלשהו. כדי לגרום לך לרצות לרכוש עוד מהמוצר המעולה הזה שהשקנו עכשיו, צריך לעבור דרך פרסומות הטלוויזיה, עמודי הפרסום בעיתונים, הבאנרים. הזהות של אדם כצרכן נבנית ממאות שעות פרסומת, מכל סוגי המותגים, שכולם מפצירים בך להגשים את עצמך באמצעות הרכישה.
למדינה יש טריקים אחרים. היא כולאת אותך בתוך המוסדות שלה, ומספרת לך שם, השכם והערב, כמה חשובה היא, כמה היא חלק ממך, כמה אתה חלק ממנה. היא תכניס אותך לבתי הספר שלה, היא תגייס אותך לצבא שלה. אחר כך, כתזכורות, היא תשלח לך את דרישות המיסים שלה, את צווי המילואים, את השוטרים שלה. קשה מאוד להתנתק מהזהות הלאומית שלך.
מול שתי העוצמות האלה, לדת קשה מאוד להתחרות על לב האנשים הרגילים. קשה לה להכניס את עצמה לתוך היום-יום שלהם. בטלוויזיה רוצים יותר מדי כסף עבור חצי דקה של מסר. המדינה מוכנה, במקרה הטוב (ישראל), לתת לדת להתעסק בפרוצדורות של קדושה. במקרה הרע (נאמר צרפת), המדינה מדירה את הדת ממסדרונותיה, הופכת אותה לעוד מתחרה על זמנו של המאמין הלא-דתי. לא פלא שהנוצרים מחפשים כמרים שיתפקדו כאנשי יחסי-ציבור.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
אדם זקן, מה יש לו בחייו?
|
|
|
|
|
|
|
2.
|
|
|
|
|
|
|
האינטרנט, ברוך שמה, היא המזור הגדול של החלשים. כל ילד זב חוטם יכול להרים בה כלי תקשורת ראוי, וכל בעל חנות קטנה יכול להגיע בעזרתה לקהל יעד עולמי שיתפיח את כיסיו. זול לעבוד באינטרנט, זול להקים בה מבני תקשורת ענקיים, זול לצרוך אותה. היא כולה עשויה מרעיונות וקוד, וכדי להיות בה ענק, אתה רק צריך רעיון טוב וקוד שיתמוך בו.
אלוהים יודע שלדת יש רעיונות מעולים. אלוהים הזה, על שלל הנחמות שהוא מספק, הוא רעיון מופלא. הקהילה הדתית, בה כולם חולקים אמונה ותפיסה מוסרית, גם היא רעיון מבריק. למרות שהיא נדמית מובסת, עוצמת הדת נגלית לעיתים כמפלצתית ממש. הנה למשל סאגת מותו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני, שהצליחה להדביק בתפילה כמעט את כל מיליארד ומשהו מאמיני הכנסייה הקתולית. הצורך והרצון כבר שם. הרעיונות עדיין ממשיכים לפעפע מתחת לוורידים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
קהילה בפעולה
|
|
|
|
|
|
|
3.
|
|
|
|
|
|
|
עכשיו דרוש הקוד. והקוד הזה כבר נכתב. זה הקוד שעומד מאחורי אתרי רשתות חברתיות כמו Myspace ופליקר. אתה ניצב בהם, באתרים האלה, כיישות עצמאית, ומסביבך ניצבים כל האנשים שאתה מכיר ומעריך. כיוון שיש לך שם מקום משלך, אתה לא נקבר בתוך הקהילה שלך, כמו שקורה לפעמים בפורום. אתה כולל את הערכים של הקהילה שלך, אבל גם תמיד חורג ממנה. אתה אדם שלם, כמו שאתה גם חלק ממשהו.
המשהו הזה שאתה חלק ממנו יכול להיות הכנסייה הקתולית, למשל. דמיינו את האתר MySphere.com שיוקם על ידי הכנסייה הקתולית. הכומר הקהילתי שלכם נמצא שם, ככומר וכאדם. המחשבות שלו שם, התמונות מהחופשה האחרונה שלו ברומא שם. חשוב מכך, האינבוקס שלו שם. שם הוא יכול לשמוע את הווידויים שלכם, לייעץ לכם בשעת צרה.
גם האמא שלכם שם, והדודה שלכם, והבת-דודה שלכם, החמודה. ואנשים רגילים, טובים כאלה, משלכם, נמצאים שם. וגם אנשים טובים אחרים, מארצות אחרות, שנראים אחרת לגמרי אבל חולקים אתכם אמונה. וזו לא אמונה אלימה כזו, שמדביקים לכם לראש באלימות של באנר. לא, זה פשוט שזה המקום שלנו, וברשימת המכרים של כל חבר יש את הכומר שלו, כי כולנו עם אחד, אחרי הכל. נראה כמו המקום הנכון לפתוח בו בלוג, לשים בו תמונות. אז אולי זה טיפה פחות כיף ממייספייס, אבל זה מלטף נורא, והרבה פחות בודד.
זה יכול להצליח גם באיסלאם וגם ביהדות (אבל כדאי להתחיל מהיהודים בחו"ל, כי פה הכל נורא ספוג באנטי). אם יבוא המשיח או משהו, אפשר יהיה לממשק את כל הרשתות האלה לרשת אחת גדולה, תחת אלוהים אחד או יותר. לא יודע אם העולם הכל-דתי הזה יהיה כזה להיט, אבל קוקה קולה עושה חורים בשיניים, וגם ממלחמות כבר די נמאס.
| | | | | |
|
|
| |
|
|
| |
|
|
|
