 |
/images/archive/gallery/292/486.jpg
צילום: עידו קינן  |
|
|
|
|
| עשרות ילדים ומבוגרים התכנסו בשבוע שעבר כדי לחגוג את שיגעון משטחי הריקוד שמשתלט על העולם, עשו המון רעש והפחידו באמת את עידו קינן |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"אולמי ורסאי, אולמי ורסאי, אולמי ורסאי", מלמלתי בלי קול את השם צופן האסון. כמה עשרות ילדים ובני נוער רקדו וקפצו בתיאום מול מסך עליו רצו חצים פסיכודליים
לצלילי מוזיקה מזעזעת, והרצפה רעדה עם כל קפיצה. מזל שהיינו בקומת קרקע.
הרבה זיעת נעורים נשפכה בשבוע שעבר במועדון PartyShow הפתח-תקוואי בתחרות הישראלית של משטחי הריקוד. המטרה במשחק היא לקפוץ על החצים שעל משטח הריקוד בתיאום עם הופעתם של החצים על מסך המחשב.
ולא רק הנעורים הזיעו שם. הכירו את עירית גרינסברגר (27), ראש צוות בחברת Commil, ובן זוגה אופיר מאור (30), מנהל מוצר בווקאלטק, בדרך כלל מבוגרים, שרוקדים בהסכמה מאחורי דלתות סגורות, על שני משטחים שקנו לבית.
"אנחנו עושים על זה התעמלות", מספרת גרינסברגר, שחטפה את החיידק ביפן. מאור ממשיך: " זה במקום לעשות ריצה או ספינינג באופניים, זה פחות משעמם. מזיעים ממש. אם עושים שעה, אתה יוצא סחוט. קל לקפל את זה, וזה לא עולה כמו מכשיר ריצה". הזוג מטריד גם חברים חפים מפשע שנקלעים לביתם – "יש לנו כמה חברים שעושים כשהם מגיעים אלינו", מתגאה פרד, וג'ינג'ר מתנשאת: "יש חברים שניסו וראו שאין להם קואורדינציה".
הפעם החליט הזוג ללכת על הכל ולהשתתף לראשונה בתחרות, ברמה הבינונית, או כמו שמכנים אותה בעגה הדאנסית, "עד שש רגליים".
אתם תנצחו?
גרינסברגר: "אין שום סיכוי נגד ילדים קטנים".
מאור: "השוק העיקרי זה נערות בנות 12-15. אנחנו לא עושים על זה ארבע שעות ביום".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
גרינברג ומאור. צילומים: עידו קינן
|
|
|
 |
|
 |
|
קוריאני, יפני, אני תמיד מתבלבל
|
|
|
 |
|
|
|
עוד אחד בלי סיכוי הוא יאנג הו (27), ידידם הקוריאני של הזוג מאור וגרינסברגר, שנמצא בארץ במסגרת התמחות שהוא עושה בתאגיד יונדאי (הם "מייצרים הכל", הוא מתגאה בנצנוץ עיניים פטריוטי). ולמה אין להו סיכוי? בגלל פערי תרבויות. משטחי הריקוד נולדו ביפן, שם למשטח יש ארבעה כפתורים שמסודרים בצורת +. כשהמשחק הגיע לקוריאה, הוא עבר התאקלמות שכללה הוספת כפתור מרכזי וסידור הכפתורים בצורת X (משטח ריקוד בסידור הקוריאני אפשר למצוא בארקייד בקניון ארנה). ובכל זאת, הוא העז והתמודד נגד לא פחות מתמר ברדה (28), שיחד עם בעלה הקימה את IDDR (ר"ת של Israel Dance Dance Revolution), שמייבאת משטחי ריקוד ומארגנת את התחרויות הרשמיות כחלק מהחברות באיגוד ה-DDR האירופאי.
אבל עזבו אתכם מקוריאנים וקשישים – הם לא יגנבו את ההצגה מהילדים. אפרת שקלים היא אמא של רוני (13.5) ובר (6), שתי משתתפות בתחרות. "רוני משתתפת כבר שנה שניה", היא מספרת. "התחלנו עם משטח פשוט, היא זכתה במקום ראשון בתחרות מסוג טריק, ואז קנינו לה את משטח הברזל, שזה יותר מקצועי. הקטנה מתאמנת על המשטח של רוני".
רוני, הבת הגדולה, מספרת שנשאבה לעניין דרך חברה שהחזיקה משטח בבית, ולאחר מכן קנתה משטח משל עצמה.
את חושבת שתנצחי היום?
"לא, יש הרבה יותר טובים ממני. אני רק מתחילה".
הנערות הפגינו נוכחות מספרית גדולה יותר באולם, אבל ברדה מ-IDDR אמרה שברמות הקשות יותר, דווקא הבנים נוטים לנצח, כנראה בזכות היכולות הפיזיות העדיפות שלהם. ברמה הקלה זכתה הדס רמתי מלפיד; ברמה הבינונית זכה עומר פטורי (14) מרעננה; וברמה הגבוהה ביותר – אייל שוקן (13) מרעננה, שלא במקרה לקח גם את אליפות אירופה בקטגוריית Multi Player בתחרות שנערכה בנורבגיה בחודש שעבר.
אפרת שקלים מרוצה מהתחביב של בנותיה, שלפני הריקודים היו בטטות משחקי מחשב. "הם קהילה שנפגשת כמעט כל שבוע בקניונים, וכל פעם בבית של מישהו אחר. יש בזה משהו מאוד כיף. זה ספורט, זה כמו אירובי. אלה ילדים נפלאים כולם. זה לא פוגע בלימודים שלהם – בדקתי".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ילדי ה-DDR מחכים לתורם
|
|
|
|
|
|
|
220-450 ש"ח
|
|
|
|
|
|
|
משחק ה-Dance Dance Revolution קיים בארץ באולמות הארקייד ובגירסה למחשב הביתי, שפופולרית כאן יותר מאשר באירופה, שם שולטת גירסת הפלייסטיישן. מחיר המשטחים ש-IDDR מייבאת עומד על 220-450 ש"ח, כשהמשטחים המתכתיים, המקצועיים והעמידים יותר, עולים יותר.
המשחק לא מחייב פגישה פנים אל פנים – יש לו גם גירסת רשת. המשתתפים יכולים לקבוע פגישת ריקוד דרך אתר הקהילה של IDDR, ולרקוד אונליין בקבוצות של עד 16 אנשים. השחקנים יכולים גם לבנות שלבי משחק משלהם על גבי שירים קיימים, אם כי IDDR לא מעודדת תופעה זו, בגלל בעיית זכויות היוצרים על השירים.
התחביב מדבק, אומרת האם הגאה אפרת שקלים: "זה סוחף. אם אתה אוהב, זה ברמה של מורעל. כל הזמן רוקדים". העדות הטובה ביותר לתרעלת הזאת היא הדבקות של הנוכחים בריקוד. התחרות נערכה בין שני משתתפים כל פעם, שעמדו מול הקיר עליו הוקרן המשחק ורקדו לפי החצים. אבל גם הצופים מסביב, שתורם עוד לא הגיע (או כבר עבר), רקדו לפי החצים, בלי משטח – ישר על הרצפה. וכשכמה עשרות בני נוער רוקדים וקופצים בתיאום כזה, זה בדיוק הזמן למלמל לעצמך בלי קול "אולמי ורסאי, אולמי ורסאי, אולמי ורסאי" ולעוף משם כמה שיותר מהר.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
