 |
/images/archive/gallery/258/893.jpg הערוץ השלישי בטלוויזיה שלך.
צילום ארכיון: רובי קסטרו  |
|
|
|
|
| הטלטקסט, רשת המידע הטקסטואלית של הטלוויזיה, מסרב למות. בגרמניה הוא עובר את גוגל |
|
|
|
 | דפדף בהרשת |  | |
גד שמרון, המגזין
13/2/2005 9:09 |
|
|
|
|
|
|
|
המילה "טלטקסט" נשמעות מוכרות לרוב הציבור, אך רק מעטים עוד זוכרים בדיוק מה זה. מדובר באפשרות להציג על מסך הטלוויזיה דפי מידע, שמתעדכנים כל הזמן, מעין כתוביות מורחבות, שהופיעו לראשונה לפני 25 שנה ומאז אומצו על ידי תחנות הטלוויזיה הגדולות.
אין כמעט עיתונאי לענייני תקשורת באירופה שלא כתב בעשר השנים האחרונות לפחות מאמר אחד הצופה את מותה של שיטת הטלטקסט (שנקראת בחו"ל וידאוטקסט). אני זוכר מאמר שהתפרסם לקראת שנת 2000 בעיתון שוויצרי, שקבע כי "בעידן האינטרנט המהיר, מי שמשתמש בווידאוטקסט דומה לפרש שמתעקש להמשיך לדהור על סוסו בין המכוניות השועטות בנתיב המהיר באוטוסטרדה".
וזה נשמע הגיוני. הווידאוטקסט נולד בעידן קודם, ואגב, במקרה: בשיטת השידור הנוכחית בטלוויזיה משתמשים ב-540 קווים , אבל בגלל סיבות טכניות משודרים 36 קווים נוספים שהצופה לא רואה. על השטח הזה, כך גילו מהנדסים, אפשר להעלות מידע כתוב על 899 דפים (ואל תשאלו אותי למה רק 899), שבלחיצת כפתור אחת יעלה על המסך. כך נולד הווידאוטקסט.
זה קרה ב-1980, ומתברר שלמרות התחזיות הקודרות של כל המומחים, הוא ממשיך לשגשג. קחו לדוגמה את גרמניה. על פי נתוני רשתות הטלוויזיה, מדי יום עוברים 16 מיליון צופים לעמודי הווידאוטקסט, פי 20 ויותר ממספר הגולשים באתרי חיפוש כמו גוגל. העמוד הנצפה ביותר בגרמניה הוא עמוד 251, שמביא את תוצאות ליגת הכדורגל. עמודים פופולריים נוספים הם 600 (בורסה) ו-112 (תחזית מזג האוויר). "יש לי אינטרנט, אבל בווידאוטקסט זה הרבה יותר פשוט", היה ההסבר של הנשאלים בסקר משתמשים. "לחיצה אחת על השלט, המתנה של כמה שניות, והדף עולה. כל-כך פשוט, כל-כך מהיר, אין באגים, אין סיבוכים והכי חשוב – לא עולה כסף".
רשתות הטלוויזיה בגרמניה, שקשובות וערות לפופולריות של הווידאוטקסט, משפרות את השירות ומציעות מדי פעם עמודי תוכן חדשים, שנקלטים בחדווה. מאידך, התברר כי צופי הווידאוטקסט, שמגיעים מכל קבוצות הגילאים, ללא הבדל בין צעירים אוהבי אינטרנט ומבוגרים שמרנים, לא אוהבים יותר מדי חידושים. ניסיון של רשת הטלוויזיה הציבורית הראשונה, ARD, להכניס צבע, נתקל באדישות הצופים ונזנח כעבור זמן קצר. גם ניסיון של המתחרה העיקרית, הרשת השנייה, ZDF, לשבץ עמודי פרסומת נתקל בעוינות של ממש ובבריחת משתמשים לווידאוטקסטים "טהורים" של רשתות אחרות. הפרסומת הוסרה, ומאז עולם הווידאוטקסט חזר למסלולו הרגיל: המשתמשים מדפדפים בחדווה, וכותבי המאמרים ממשיכים לנבא שאו-טו-טו הווידאוטקסט מת.
כאן המקום לציין שגם בישראל פועלת מערכת כזאת, באדיבות הטלוויזיה החינוכית. בניגוד לפריחת הווידאוטקסט באירופה, הגרסה הציונית היא ככל הנראה אחד מענפי התקשורת היותר נחבאים מהעין ומהאוזן. אישית, אני כבר לא זוכר מתי בפעם האחרונה פגשתי מישהו שמכיר מישהו שצופה בדפים האלה.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
|
| |
|
|
|
