ראשי > הרשת > נט. ארט





הגשמיות אינה רלוונטית
יצורי הכלאיים של סטפן קאסנר הם הגוף והרוח, לא כאן לא שם, הממשי והמדומיין, הנראה והאביך, הזיכרון והשכחה, החיים והמוות
  אשר שכטר
28/1/2005  8:17
"בערב, שעה שנלך בשבילים אפלים,
תופענה דמויותינו החיוורות לפנינו."
(גאורג טראקל)
 
 
יודע כל מי שאי פעם נדד, בקרב משעוליה המשתרעים-מעבר-לדמיון של התודעה, כי אין לה גבולות או אופק של ממש. אינסופיותה מטשטשת את הראייה, שפעתה מעקרת את חושי הטעם והריח, גודלה העצום, הבלתי נתפס, מתהדק סביב הגוף הזר, הנושם ותועה בתוכה, וכקורי-העכביש הוא לוכד אותו.
 
יודעת כל ברייה אומללה אשר אי פעם נקלעה, במהלך מרדף אחר עצמיותה, אל שדותיה העזובים של הנפש, כי ארבה הספק, הייאוש והחרדה כבר הספיק לחרב בהם ולנדוד, וכי רק צחיחותו הבודדה של הישימון מצפה לה.
 
יודע כל איש המחפש תשובה, יודע כל אמן, אשר חיבוטיו הובילוהו אל בין נחמת זרועותיה, כי אין בה אוויר, וכל החי בתוכה מוצא עצמו עד מהרה חנוק וספוג בערפיח. אין בה מישור ואין בה הר, אין בה פסגות ואין בה אפילו מדרון אחד, שכן היא כולה צוק המחכה לעתותיו, והכל בה תלוי על בלימה, בלתי-נראה ומרחף בנקודה לא-מוגדרת כלשהי בחלל, פניו מופנות מטה.
 
יודע כל משורר, כל נביא-זעם הממלמל את שם אלוהיו ברחובות, כל מטורף הנאבק לשווא בעריצותה של הכותונת, כי אין בה מוצק ונזיל, אין בה ברור ומובחן, אין בה קפוא ונמס, אין בה דבר מן הנראה לעין, לבד מהדמויות הזועקות מתוך הבעירה – אין בה תלוש ואין בה בן בית, שכן כל הדברים תלושים בתוכה. אין בה ידיעה ואין בה שכחה, היא-היא אחורי המרתף, הצינוק הנעול, היא-היא האגף הסגור בו לכודים הארכיטיפים. אין בה אסור ומותר, אין בה גבוה ונמוך, אין בה ברירה, הדברים בה שקועים עד מותניהם ואינם ניזונים מדבר, נאבקים בחולותיה הטובעניים עד שבוץ-התחתית מרפה את ידם ומעוור את עיניהם. מתים, מיואשים, מלוכלכים, אין בה מואר וחשוך, שכן כל הדברים מוסתרים ומואפלים, אך עדיין נראים במעורפל; אין בה הדור ונשגב, שכן כל הדברים טמאים בה. אין בה שינה, שכן היא ארץ-חלום בפני עצמה.
Poet, יצירה של קאסנר
**
"אותו יחס שקיים בין השינה לחיים הוא אותו יחס שקיים בין מה שאנו מכנים חיים לבין מה שאנו מכנים מוות."
(פרננדו פסואה, 'ספר האי-נחת')
 
 
יצירתו של סטפן קאסנר היא גן-שעשועים של רוחות רפאים, מרעה של חלומות ודימויים רחוקים, נשכחים, תיבת פנדורה של ארכיטיפים, סמלים והדים לחיים אחרים, מוצקים יותר, שרירים יותר מאלה הערפיליים והחמקניים של הנפש. גוף ורוח מאוחדים בה לאחד, ליצור-כלאיים רדוף שאינו כאן ואינו שם, התלוי על בלימה בין לבין, בין הממשי למדומיין ובין הנראה לאביך, בנקודה כלשהי בתחום העצום, הקודר והנשכח אשר משתרע בין שני אלה, המצויים תמיד במצב של מאבק, בין זיכרון לשכחה ובין חיים למוות – מאבקה של ציפור, המפרכסת נואשות בראשה בניסיון אבוד-מראש להשתחרר, והיא שקועה עד צווארה בחולותיו הטובעניים של החידלון, נאבקת להישאר כזיכרונה של דמות ממשית, ולא כהד מרוחק, מופשט, לחוויה נשכחת. המאבק הוא לזכור, ולהישאר אמיתי, גם בקיום בו הגשמיות היא חסרת השפעה ואינה רלוונטית. החיפוש, המתנהל בתוך תחומיה המסתוריים של התחושה, הוא חיפוש נואש אחר ממשות להיאחז בה, אחר נקודות-עוגן שיוכלו למנוע את הנפילה.
 
I Love You, יצירה של קאסנר
**
עבודותיו של קאסנר הן רוחניות, במהותן. הן נעות ונדות בין מופשט למוצק, הן מאחדות בין השניים לכדי רעיון אחד חמקמק, הן מתקיימות בעולם שהוא כולו מטושטש, ערטילאי ומאיים, כעולמו של תת-מודע ער ופעיל, המאכלס את רשמיה הקודרים, העזובים והנאבקים שלא-להישכח של הרוח. לפעמים, יש לחפשם בדמות קווים בודדים, המשסעים עבודה שהיא מופשטת במהותה והופכים אותה לזירת-מאבק בין תחושה לתחושה, בין היעלמות שקטה לבין זכר; לפעמים ניתן להבחין בהם בקדרותו של המופשט עצמו, עדויות לשקיעתו האחרונה, הכואבת, של הגוף והתמזגותו באווירה, הד לזעקת חדלונו של הפיסי ביקום המאכל אותו והופכו לאבסטרקט: מין נפנוף-כנפיים אחרון של הציפור הטובעת, טרם שהביצה הטובענית נחנקת בדמה והופכת קרה, מתה ומוחשכת.
ללא כותרת, יצירה של קאסנר
**
יצירתו של קאסנר היא מצב-ביניים של הנפש, תחום-אמצע שקט של הסערה הפסיכולוגית, המתנודדת בין שני עולמות נפרדים, שטח-הפקר סוער ודינאמי בו הם הופכים לאחד. נאבק בין הארצי לשמיימי ובין השמיימי לגיהינומי, קאסנר מציג את עולמה הרדוף, המתפשט תמיד, של התודעה, עמק-הרפאים בו מאוכלסים יחדיו התחושות המעורפלות, הסמלים הסתומים והארכיטיפים, הן הפרטיים והן הקולקטיביים.
 
התת-מודע הוא שדה-קרב, הוא ישימון בו נאבקים המתים על פיסות-חיים, אך הוא גם שדה-קוצים חלומי של תשוקות ובעירות-פנימיות אשר במהרה יתפוגגו אל תוך האין. האדם הוא חצוי - רגל כאן, רגל שם – ובודד; נוף-נפשו הוא בה בעת שוקק וצחיח. נגזר עליו לשקוע, אך הוא שוקע לאט, ולאט הוא מניח לעצמו, בסופו של דבר, להיספג אל תוך האופל ולהפוך להד רחוק, לעשן, לאובך שחור וחסר-גוף, אשר פעם בעבר עוד היה ממשי, נאבק בנפנוף ידיים נואש, עלוב וטראגי ממש כמו פרפור כנפיה הכנוע של ציפור מפרכסת, המצויה לרגע קט בכור-המצרף שבין עולם החיים לבין זה של המוות. אותו כור-מצרף, שבו חלומות מתהווים.
**
"אֶליס, שעה שביער השחור הקיכלי קורא,
הרי זה אובדנךָ.
שפתיך שותות את הקרירות של מעין-הסלעים הכחול.

לא עוד, שעה שהדם חֶרֶש לךָ מן המצח שותת
אגדות מני-קדם
ופשר אפל של מעוף ציפורים.

אך אתה בפסיעות רכות הולך אל הלילה
המלא אשכולות-ארגמן,
וביתר חן תניע זרועותיך בתוך הכחליל.

סנה קוצני משמיע צלילים
באשר שָׁם עיניךָ הסהריות.
הו, מה רב הזמן ששבקתָ, אליס, חיים.

גופךָ יקינתון,
אשר נזיר מטביל בתוכו אצבעות-שעווה.
שתיקתנו מערה שחורה,

אשר מתוכה תצא לעיתים חיה עדינה
ותשפיל לאיטה את עפעפיה הכבדים.
על צדעיךָ נוטף טל שחור,

זהב אחרון של כוכבים כבויים."
 
(גאורג טראקל, 'אל הנער אליס')
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך


  
  
  
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה  עבור לפורום כתוב לעורך