הרשת NRG - הטוקבקים יביאו את הדמוקרטיה

ראשי > הרשת > אל ערב com

הטוקבקים יביאו את הדמוקרטיה

אתרים ערביים מעטים מאפשרים לגולשיהם לתגבב מתחת לכתבות. מי שמאפשר משוכנע: הטוקבקים הם חגיגה של חופש דיבור

דפדף בהרשת

איתמר ענברי
10/1/2005 11:14

על פניו, לאתרים הערביים יש את כל הסיבות לאמץ את המודל הישראלי ולאפשר כתיבת תגובות וטוקבקים. הגולש הערבי המצוי, בדומה לבן-דודו הישראלי, צמא למידע ולאקטואליה ושש להביע

את דעתו בכל נושא. למרות זאת, מספר האתרים הערביים שמאפשרים פרסום תגובות הוא נמוך ולמעשה בטל בשישים. בין אותם אתרים אפשר למנות את אתר האינטרנט של רשת הטלוויזיה "אל-ערבייה", שמאפשרת תגובות ואף עורכת מדי פעם משאלים בקרב הגולשים, ואת אתר האינטרנט בערבית של רשת הטלוויזיה BBC, שמאפשר לגולשים להגיב לחלק מהידיעות.

אולי בגלל ההיכרות העמוקה עם האתרים הישראליים, באתרים שמפעילים ערבים-ישראלים קיימת נכונות לפתוח את האתר לטוקבקים. "הטוקבק הוא אינדיקציה לכמות הגולשים באתר", אומר בסאם ג'באר, העורך הראשי של העיתון "פנורמה" ושל האתר "פאנט". "כשהקמנו את האתר לפני כשנתיים וחצי, הקמנו אתר בלי טוקבק, והרגשנו שאין לנו את הטאצ' ואת הקשר עם הגולשים. שינינו את העיצוב של האתר, העלנו אתר חדש עם אפשרות לטוקבק, ונדהמנו לגלות שההערכות שלנו לגבי התנהגות הגולשים היו רחוקות מהאמת. כיום, אפשר למצוא באתר שלנו אפילו 500 או 600 תגובות על ידיעה. מאז שפתחנו אפשרות להגיב, זה עולם אחר לגמרי. זה שאתה נותן לאנשים להגיב, זה מעניק לאתר ולידיעות חן עיתונאי", הוא אומר.


לא מת על טוקבקים. עבדאללה (צילום: אי-פי)


	חלק מהמנטאליות


	אם הכול כל כך טוב ויפה, למה באתרים ערביים נוספים האופציה הזאת לא קיימת? "לדעתי, כל בעלים או עורך של אתר בעולם הערבי היה 'מת' לקבל פידבקים. אני סבור שיש שתי סיבות עיקריות מדוע אין טוקבקים בעולם הערבי. ראשית, התקשורת הערבית היא מאוד ביקורתית כלפי עצמה, והאתרים הערביים הם לרוב שמרניים. כנראה שזה חלק מהמנטאליות. "הסיבה השנייה היא סיבה פוליטית. כעורך של עיתון או של אתר אינטרנט במדינה ערבית, הייתי חושש שהקוראים יגידו דברים שאין עליהם קונצנזוס, קללות נגד השלטון למשל. אתר במדינה ערבית לא יכול לאפשר מצב שמישהו מהגולשים יקלל את השלטון או ידבר על מין. כשגולש מגיב, הוא לא תמיד מגיב בחוכמה כי זה אמוציונאלי ונעשה בעילום שם. הדבר הזה לא כל כך מקובל אצל הערבים". למרות שנושא הטוקבקים נמצא עדיין בחיתוליו באתרים הערביים, ג'אבר מאמין שלא ירחק היום וכל האתרים הערביים, או לפחות רובם, יעברו מהפך ויאפשרו לגולשים להתבטא. "אני חושב שהאינטרנט מעביר את העולם הערבי ממקום אחד למקום אחר לגמרי. האתרים הערביים יאלצו להתמודד עם העובדה שאנשים רוצים להביע את דעתם. אני סבור שהעולם הערבי צועד לקראת דמוקרטיזציה באמצעות האינטרנט, שאותו השלטון לא יכול לחסום או לצנזר, כמו הרדיו למשל".


לא מת על טוקבקים. מובארק (צילום: אי-פי)


	מפחדים מהמוח'אבראת


	גם מאיד טיבי, הבעלים של אתר האינטרנט של קבוצת בני סכנין, של האתר "טייבה נט" ושל אתר החדשות "אל-ערבייה" סבור שהטוקבקים הם העתיד. דוגמא לחשיבות שהוא מייחס לפרסום תגובות הגולשים אפשר למצוא באתר של בני סכנין ובאתר "טייבה נט". גם באתר השלישי שבבעלותו, "אל-ערבייה", הוא מתכוון לאפשר פרסום תגובות. "אני רוצה שהגולשים יביעו את דעתם", הוא אומר. "זה מוסיף לי קוראים". בדומה לג'אבר, גם טיבי סבור שאחת הסיבות להעדר טוקבקים בעולם הערבי היא החשש מביקורת על השלטון. "יש משטרים ערביים לא כל כך דמוקרטיים ואתה לא יכול להגיד מה שאתה רוצה. בניגוד לקוראים הישראלים, שאוהבים להביע דעה בכל נושא, לגולשים ערבים זה פחות אכפת כי הם חוששים שיזהו אותם, ושהדבר עלול לסבך אותם. הגולשים הערבים חושבים שכל דבר שהם כותבים במחשב, יגיע בדרך זו אחרת למוח'אבראת, למנגנוני הביטחון".


לא מת על טוקבקים. אסד (צילום: רויטרס)


	יואב יצחק של הפלשתינים


	אחד האתרים הפלשתיניים הבודדים, אם לא היחיד, שמאפשר פרסום טוקבקים הוא האתר "דניא אל-ווטן" (עולם המולדת). האתר, שהוקם לפני כשנה וקצת, מגדיר את עצמו כ"עיתון יומי אלקטרוני". עורך ומקים האתר, עבדאללה עיסא מעזה, הוא סוג של יואב יצחק: עיתונאי עצמאי ונטול פניות, שרואה עצמו כמי שתפקידו לחשוף מחדלים ושערוריות. אחד הנושאים החשובים בעיניו הוא נושא השחיתות ברשות הפלשתינית, נושא שעיסא מרבה לעסוק בו באתר ומקצה לו מקום נכבד. עיסא מספר ללא חשש כי פרסומים, ידיעות ודיווחים באתר שלא תמיד מצאו חן בעיני גופים פוליטיים כמו החמאס, הסתיימו באיומים על חייו. פוליטיקאים אחרים בחרו בדרכים פחות אלימות ופשוט הגישו נגדו תלונה. ברוח הפתיחות של האתר, אך טבעי היה עבור עיסא להפוך את "דניא אל-ווטן" לבימה חופשית להתדיינויות. לדבריו, ההתחלה לא היתה קלה. הגולשים, פלשתינים וגולשים ממדינות ערביות נוספות, לא ידעו "איך לאכול" את חופש הביטוי שנפל עליהם משמיים. מה שגם בתחילת הדרך, התגובות לא עברו צנזורה והתפרסמו פחות או באופן אוטומטי, ללא מגע יד עורך.


לא מת על טוקבקים. ערפאת (צילום: רויטרס)


	תגובה ל-3: בדם ואש נפדה את סדאם


	"בהתחלה, כשהאתר עשה את צעדיו הראשונים, היתה הענות נמוכה בכל הקשור לטוקבקים", אומר עיסא. "אחר כך היתה קבלה הדרגתית. בהתחלה אנשים פשוט פרסמו קללות, מה שגרם לנו להתחיל ולפקח על התגובות. אנחנו מציבים לגולשים תנאים, ודורשים שלא יהיו קללות, שהתגובות יהיו מכובדות ושלא תהיה הסתה. עם הזמן, אנשים הבינו בהדרגה שאפשר להביע דעה ושאין טעם לקלל". עיסא סבור שתרומתם של הטוקבקים לאתר היא עצומה. "אני מרגיש שיש דיון אמיתי. נושא עיראק הוא נושא מאוד חשוב עבורי, ויש לנו הרבה קוראים בעיראק. בטוקבקים אתה יכול לראות חלוקה למשל בין תומכי סדאם ובין תומכי המשטר הנוכחי, שמתדיינים ומתווכחים אחד עם השני". הוא גם חושב שהדיון החופשי יתרום לדמוקרטיזציה של החברה הפלשתינית ושל החברה הערבית: "הדיאלוג בין הגולשים יחנך את האנשים לדמוקרטיה". גם הוא מאמין ומקווה שיותר ויותר אתרים ערבים ופלשתיניים יאפשרו בעתיד מתן זכות דיבור לגולשים.


לא מת על טוקבקים. סדאם (צילום: רויטרס)


	לאנטישמים ולחובבי הז'אנר


	ובעניין אחר: את המשחק הבא סביר להניח שלא תמצאו בדסק-טופ של עו"ד דב וייסגלס וגם לא ברשימת המועדפים של עומרי שרון. יחד עם זאת, יש לו סיכויים לא רעים להיות פופולרי בקרב ציבור המתנחלים ובקרב תושבי המאחז הלא חוקי "זקפת רבקה". המשחק, שמגיע אלינו באדיבות האתר "דהשאן", אתר ילדים חביב המתמחה בעיצוב כרטיסי ברכה ובהפצת האיסלאם השיעי, נקרא בפשטות "הכו את שרון". לחיצה על כפתור ה-play תעביר אתכם למסך חדש,שם לצלילי מוזיקה שנלקחה היישר מפסקול סרטי מתיחות בנוסח יהודה ברקן, אתם מוזמנים להנחית מהלומות בפרצופו המדושן מעונג של ראש הממשלה (שעוטה כיפה שחורה אנטישמית), לבעוט בו, לנקב אותו בכדורים, ואם כל זה לא מספיק יש גם אפשרות לשגר טיל קרקע-חוות השקמים, ולהפוך את שרון לגוש פחם. למודאגים, רוה"מ מתגבר על כל האיומים וחוזר לחייך חיוך מתגרה.