 |
/images/archive/gallery/224/382.jpg מתוך ההצגה ''חיבור מהיר''
 |
|
|
|
|
| צפייה בהצגת הנוער "חיבור מהיר" יחד עם ילדי בית ספר בכפ"ס הבהירה לצביקה בשור כמה דפוקה מערכת החינוך כשזה מגיע לאינטרנט |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כשכיתות ז'-ח' של בית הספר הכפר-סבאי הגיעו להיכל התרבות העירוני כדי לצפות בהצגה "חיבור מהיר", ציפתה להם שם הפתעה. לא, אין מדובר בהצגה המצוינת שצפו בה, ושעוד רגע קט נשתפך אודות מעלותיה, אלא באירוע שקדם להצגה, עת עלתה אחת ממורות בית הספר, אישה עבת גוף וגסת קול, ופרסה את משנתה הטכנולוגית.
"ישנם תלמידים", פתחה קלגסית החינוך בטון מאיים, "שמסתובבים עם פלאפונים עם מצלמה ו/או מכשיר הקלטה. ביררתי במשרד החינוך ובמשרד המשפטים, וישנו חוק מ-1981 שאוסר להקליט ילד ו/או מורה ו/או עובד בבית הספר. אם אני אמצא תלמיד שיעשה את זה, הוא צפוי לתלונה שלי במשטרה".
כן, מערכת החינוך הישראלית, שנת 2004, עוד שנייה וחצי דור 3, ערוכה להתמודד עם טכנולוגיות
מידע חדשניות באמצעות הפחדות ואיומים. לא טרחו שם אפילו לנסות ולהסביר לתלמידים את הבעייתיות שבצילום עמיתים ומורים ללא רשותם, לא טרחו לנסות ולבדוק מה רוצים התלמידים לעשות עם המצלמפונים שלהם. סיפורי סבתא על תלונות במשטרה, זה הפתרון להכל.
אבל למה אפשר לצפות, כשהמנהלת פונה לתלמידים בהקדמה להצגה בתחינת "אני מבקשת מכם ללמד אותנו, כי אנחנו לא מבינים בזה". ולא ניכר אפילו שאל מוחה של המנהלת מזדחלת ההכרה בנוראוּת של הבקשה שלה, באמירה לתלמידים שאין מי שיהיה להם מורה נבוכים בעולם המבלבל שלהם, שהפך מבלבל עוד יותר מאז נוסף מדיום נוסף ועוצמתי כל-כך לחייהם.
תודה לאל שהשכילה המנהלת לקחת את תלמידי בית הספר שלה לראות את "חיבור מהיר" של תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער. ההצגה, שנכתבה על ידי צביה הוברמן ויורם זקס, עוסקת ברומן הווירטואלי בתחילה והממשי בהמשך של תום ויעל, או "דרקון אדום" ו"הפייה". השניים נפגשים ברשת, ועל שניהם להחליט עד לאן ייקחו את מה שקורה בין מסכיהם כשהדבר הזה עובר לעולם האמיתי. על שניהם להבין את המגבלות של שני המקומות בהם הם מתאהבים.
יש משהו נכון להפליא בהצגה הזו. הבימוי של גיל צ'רנוביץ' גובל כמעט בברק כשעל מסך הצ'ט נכתבת ברכת "שלום לכולם!" רעשנית, אבל הקהל שומע את קולו של תום מברך את אנשי החדר בקול מינורי, כמעט מהוסס. יש כאן, בדיוק כאן, ההבנה של הפער בין הייצוג האינטרנטי של הרגשות שלנו ובין הרגשות עצמם. ואין כאן הכתבה של ההבנה הזו, אלא רק המחשה שלה. סימן הקריאה הבא שנתקלתי בו באותו היום היה מאיים הרבה פחות.
ובכלל, היחס לאינטרנט בהצגה בוגר כל-כך, מביט מחד אל הסכנות שבה, ומאידך לא שוכח להראות איך המדיום הזה מאפשר דברים שלא יכלו בכלל לקרות בלעדיו, איך הוא יכול לגאול ביישנים מגורל של בדידות נעורים ממאירה. זה מקום חדש, אומרת ההצגה, ויש בו אפשרויות וסכנות חדשות. צריך להבין את שני הצדדים האלה, לראות את המורכבות כדי לנצל את טוב והיזהר מהרע.
במקביל, ההצגה סוחפת את הילדים רגשית בנפתולי הרומן בין שני הצעירים. הם אוהבים את הטובים, כועסים על מי שמתגלים כרעים. כל האקט החינוכי מועבר דרך האקשן הרגשי הזה, דרך הדמויות האנושיות והאמינות. באמת, יופי של הצגה, מומלץ לכל בית ספר.
ואם כבר המלצות לבתי ספר, אם יותר לי להמליץ לכל מנהלת ומנהל, כל מורה ויועצת, (כל אבא ואמא) להפסיק ולראות בעולם הטכנולוגי שאופף את בני חסותם הצעירים כלוקסוס שמותר להם לא להכיר. כי באינטרנט ובסלולר מתרחשים דברים שדורשים את תשומת לבם כבר עכשיו. יש שם מבוכה ואלימות ומיניות ובדידות ומי שמאיים להתלונן במשטרה על ילד שמקבל על עצמו את עולה הבלתי נמנע של החדשנות הטכנולוגית, מבודד אותו ממקורות הסמכות וההכוונה, מותיר אותו מבולבל ואבוד בגיל מבולבל ואבוד. מי שלא יודע מה קורה באינטרנט הזה של הילדים פשוט חוטא לתפקידו. שיילמד עכשיו או שילך הביתה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
***
|
|
|
 |
|
|
|
"חיבור מהיר" - תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער
מחזה: צביה הוברמן ויורם זקס
בימוי: גיל צ'רנוביץ
שחקנים: נירית קופל, ירון עצמון, רועי שגב/כפיר לוי, מירה עוואד ויהב גל
מוזיקה: אורי זך
תלבושות: דליה פן
תפאורה: אבי שכווי
תאורה: מישה צ'רניבסקי ואינה מלקין-סולומון
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על המדור
|
|
|
|
|
|
|
"אמש באינטרנט" הוא מדור ביקורת תרבות אינטרנט ותרבות דיגיטלית. המדור מתפרסם מדי ראשון, שלישי וחמישי. | | | | | |
|
|
| |
|
|
| |
|
|
|
