ראשי > הרשת > נט. ארט





ביעותים
שלושה אמנים מביאים את שחור ואור נפשו של האדם דרך גרעינו הנפשי - החלום
  אשר שכטר
3/12/2004  10:07
"הנה איש שחלון חוצהו לשניים"
(אנדרה ברטון)
 
 
מזה ארבעה עשורים לערך שהאנימטור, הבמאי, הפסל, המעצב, המשורר, הכותב והסוריאליסט הצ'כי המופלא יאן שוונקמאייר חוקר את גבולות ההווייה והחלום, הערות והשינה, ומטשטש אותם. יליד 1934, שוונקמאייר מוערך ברחבי העולם כאחד היוצרים המקוריים ביותר הפעילים בחצי המאה האחרונה. מטים ברטון והלאה, גם אם שמו זר לרוב האנשים מהדהדות השפעותיו למרחק, ועושות גלים בדמותם של אלפי אמנים וחסידים, מעריצים נלהבים, אדוקים, של גוף העבודה שלו.
 
סרטיו של שוונקמאייר, עבודותיו, שיריו וקורפוס יצירתו הכוללת, מאופיינים ומזוהים מיד לפי פראותם שלוחת הרסן. יודע אתה, משנכנסת לתחומיו של שוונקמאייר, כי נקלעת למלכותו של הדמיון המשוחרר מכבליו, של הגירויים והביעותים הנאבקים ומשתלחים, יודע אתה כי הנך מבוסס בבוץ הסמיך, הדחוס, של אזור הדמדומים הקוגנטיבי. המוזרות, הגרוטסקה, שחקנים ראשיים הם בהכנת האווירה לכל עבודה – נאמן לעצמו ולדמיונו בלבד, עבודותיו של שוונקמאייר בכל תחום אינן מספקות, אינן מקלות, הן לחלוטין נטולות פשרה בנוגע לסגנונן האישי המטריד והעוכר; שוונקמאייר הוא אמן שואל, חוקר, מחטט ומגרה, יקומו הוא יקום אבסורדי, אלים, עשיר ומבהיל ויזואלית. בובות, קולאז'ים, אנימציה מאוירת, מונטאז'ים, חימר, חיות מפוחלצות, עצמות, חרקים, צמחים, כלים מעשה-יד, אשפה מהרחוב, חתיכות בשר, עטים ועפרונות – הכל דחוס, חי, לכל ניתן חלק במערבולת ההומור השחור, האבסורד, הביזאר והאלימות המטאפיסית.
...
שוונקמאייר, אמנם, לא תמיד מעריך את ההתייחסות אליו כאנימטור (או כל ניסיון אחר לתחמו להגדרה אחת, לצורך העניין). "אף פעם איני קורא לעצמי יוצר אנימציה, כיוון שאיני מתעניין במיוחד בטכניקות הנפשה או ביצירת האשליה המושלמת, אלא בהפחת חיים בחפצים יומיומיים", הוא מסביר. בעבודותיו, הוא בורא עולם סותר, ראשוני, סיוטי ומרתק, בו חפצים ממעטים לדבר וההיגיון מופשט, מעוקר, ונשכח מאחורה. "שוב אני ממליץ על החלומות!", הוא מצטט את ג.ק. ליכטנברג, "אנו חיים ומרגישים בחלום באותה מידה כמו בעירות, ושייכים לאחד בדיוק כמו שאנו שייכים לשנייה. זוהי אחת מעליונויותיו של האדם שהוא חולם ויודע זאת, ובקושי עשינו שימוש עד כה בסגולתנו זו לדעת. חלום הוא חיים, וכאשר הוא מתווסף ליתר חיינו הוא יוצר את מה שנקרא בפינו 'הקיום האנושי'. חלומות מתמזגים בהדרגה אל שעות העירות – כדי כך, שיהיה זה בלתי אפשרי זה לקבוע היכן נגמר האחד והיכן מתחילה האחרת". ואכן, התמסרותו של שוונקמאייר לעולם החלום והסמלים היא מוחלטת – הוא טובל במימיו, הוא ממפה את רכסיו, הוא מתפלש, הוא מתערה  בו. היוצר פונה לחקור את העולם - את המין, את רגש השנאה, האהבה, התיעוב, האלימות הבלתי-נשלטת – באמצעות הקצנתו, הכאתו, הזייתו, עיוותו וההשתעשעות בו; באמצעות החלום, בקצרה, וכל האפשרויות שהלה מביא עמו.
 
 
"העולם נמצא. אין טעם לחזור עליו שנית"
(קזימיר אדשמיד)
***
"החכמים שבבני האדם יודעים, כי אין שום הבדל ברור בין המציאותי ללא-מציאותי".
(ה.פ. לאבקראפט)
 
בדומה לשוונקמאייר, גם הצלם הלטבי מישה גורדין עוסק בטשטוש הגבולות בין החיצוני לפנימי, בין המופנם למופנה החוצה, אם כי סגנונו שונה לחלוטין – שקט, מהורהר יותר – מזה של רב האמן הצ'כי . גורדין, יליד ריגה המתגורר באמריקה, גם הוא מתעניין בחלום, בהשתקפותו בתחומי המציאותי, בניסיונו הנואש להתמזג עמם, ולהשתלב בהם. החלום, הסיוט, המציאות הרגשית, חד הם – עולם סגור, שומם, בו פרטים מתקיימים בבדידות, בשתיקה, בצעקה מובלעת. האדם מוצא עצמו בתחומי המציאות הפנימית – או שאולי החיצונית, אינו יודע - עזוב ואילם, חלש, רדוף-שדים הוא מתייסר ומוסיף ללכת. האם הוא חי, האם מת? האם הוא חולם או שמא העולם התהפך? המוח משתבר לאלפי רסיסי זכוכית; הספק אוכל אותו.
 
מושאיו של גורדין הם פרטים מתוך חלום, או סיוט. לעיתים הם קיטעים, לעיתים מרימים קולם רק כדי לתהות אם הם אילמים, או שמא איש אינו שם כדי לשמוע, לרוב הם נרדפים, מתכלים מבפנים – היצרים מענים, התאוות מכאיבות, המאוויים והכמיהות הנואשות של הנפש מבקשים חופש, המודחק עולה אל פני השטח, ומשהוא מגלה שאינו יכול לחיות בו, הוא מבעיר אותו. הנופים אינם נופים, הם איום או שממה; החדרים מקטינים את קומתו של האדם לזו של נמלה – גודלו העצום של עולם המחשבה הוא סד העינויים, אינסוף אפשרויותיו של החלום הוא-הוא בית הכלא. המוח רעב, המוח טורף, המוח פורץ וכובש נקודות נוספות, מצית את השטח בתשוקה ובלהט מיוסר, בלתי-ממומש, וממשיך הלאה. אש הגיהינום אינה תוקפת את הבשר, ראשית היא פונה פנימה.
***
"לעובדות יש משמעות רק במידה שידו של האמן חודרת דרכן ומגעת אל מה שמצוי מעבר להן"
(ק. אדשמיד)
 
 
הציירת והפסלת הקנדית מאיה קולנוביץ', ילידת בוסניה, מעדיפה את המציאות – בציוריה, היא מביעה יותר עניין בהשתקפותם של החלום, המסתורין וההזייה באימתה של העירות מאשר בהפך. הפגיעה, המחלה, סימני האלימות ניכרים, אך מטושטשים, אפופי חשיכה, לוטים בערפל. החלום, הסיוט, הצד האחר, זולגים אל תוך המציאות, עוטפים אותה, נכרכים סביבה כלולאה, או כתכריך, סופגים אותה לתוכם ובה בעת מספיגים את עצמם. הפנים חיוורות, פני רוח-רפאים, המושאים כולם הופכים  לרוחות-רפאים, ספק קיימים ספק הזויים, מעומתים בין חיים ומוות – רוח רפאים של יד, רוח רפאים של נוף, רוח רפאים של בניין, רוחם המשוטטת, הכאובה, של ילד, זקן ובית.
 
קונלוביץ', לפי הגדרתה, היא ריאליסטית. את ערפולם של ציוריה היא תולה בחדותם של האירועים והמושאים המתוארים, ברצון להגביר את ההתעמקות בהם ע"י עמעומם לאותות, לרמזים ולסוגסטיה. כשהחיים מגיעים לשיא התלקחותם, כשהבעירה הנפשית היא גם בעירה פיסית, כשהרגש הופך לרצח, מיטשטשים ההבדלים בין חלום לעירות, בין סיוט לקטסטרופה, המציאות עצמה הופכת אבסורדית, מסתורית, כאוטית, אלימה, הזויה ומהפנטת דיה כדי לטשטש את הגבולות בינה לבין חלומות הלילה – היא מקבלת לתוך עצמה את הפליאה, את האימה, את קסם הראשוניות שבהם, היא מחקה אותם. והרי היה זה אנדרה ברטון שאמר, כי המעשה הסוריאליסטי הפשוט ביותר יהיה לרדת לרחוב כשאקדח, או רובה, בידך, ולהתחיל לירות ללא הבחנה בקהל שחולף על פניך.
 
 
"הריאליזם פירושו לגזום עצים, הסוריאליזם פירושו לגזום את החיים."
(פ. אלואר, ז'.א. בואפר, ר. ויטראק, מתוך, 'המהפכה הסוריאליסטית')
***
...היה זה פרויד, שהכריז כי חלומותינו מהווים צוהר לצדנו השני, האפל, הלא-אהוד, הבלתי-ממומש, חורי-הצצה לצדדים נסתרים בנפשנו, לפנינו האמיתיות, אשר איננו מסוגלים – או, אולי, אשר איננו רוצים – להתמודד איתן (לא כשעינינו פקוחות, לפחות, לכן אנו מבלים את מרבית חיינו הבוגרים בניסיון לחמוק, להסתתר, להימלט מהן). לפניו, היה זה אפלטון, שהאמין כי חלומותיו של אדם חושפים את אופיו האמיתי, הנסתר-אולי ביום, אך המקנן חופשי בשעות הלילה. היה זה יונג, בעקבותיהם, שפסק ברוב חוכמה כי "אדם אינו נעשה מואר בכך שהוא מעלה בדמיונו נקודות של אור, אלא בהיותו נעשה מודע לחושך". לאורך ההיסטוריה האנושית כולה – ובפרט במאה ה20 ובתחילת המאה ה21 – הרי שזו האמנות, יותר מכל, שיישמה זאת.
 
 
"שרפי את רומא בחלום, ואת אוחזת באסון האמיתי בציפורנייך"
(דז'ונה בארנס, חורשלילה)
עבודה של מאיה קולונוביץ'
הערה
טור זה הוא העשרים ושניים בסדרת טורים המתמקדים בסטייה, באכזריות, במין, בניוון ובמוות באמנות היום, דרך האינטרנט. המדור נט.ארט יעסוק, מדי יום שישי, באירועים אמנותיים המתעלים מעל רעש התבן, והמוצאים ביטוי ברשת.  
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך


  
  
  
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה  עבור לפורום כתוב לעורך
מושאיו של גורדין הם פרטים מתוך חלום, או סיוט. לעיתים הם קיטעים, לעיתים מרימים קולם רק כדי לתהות אם הם אילמים, או שמא איש אינו שם כדי לשמוע, לרוב הם נרדפים, מתכלים מבפנים – היצרים מענים, התאוות מכאיבות, המאוויים והכמיהות הנואשות של הנפש מבקשים חופש, המודחק עולה אל פני השטח, ומשהוא מגלה שאינו יכול לחיות בו, הוא מבעיר אותו