ראשי > הרשת > נט. ארט





אזורי מלחמה נעלמת
נט.ארט: שני צלמים לוכדים פיסות ערים נטושות, מחפשים בריחה מהיער החיה בקרב מצבות מפוארות לאידיאלים אנושיים
  אשר שכטר
5/11/2004  9:59
"לאחר החשמל – איבדתי את העניין בטבע"
(ולדימיר מיאקובסקי)
 
אם אתה נמצא בעיר גדולה, בין אם כתייר או כתושב קבע, אין לך שום דרך להתחמק מזה. ריח האספלט הרטוב, מגשם או מנפט, רעש הבוכנה החורקת של פקקי הדרכים, צפירות הנהגים הנדמות בדחיסותן ובצורמנותן לזעקות הקרב המשוערות של המפלצת מלוך-נס, תחינתה הנואשת, הכואבת והמכאיבה של רכבת שהגיעה לתחנתה...כל זה, בהרף רגע. מהר מכדי שהמוח יוכל לקלוט משהו, מעבר לעיסה מימית ומבאישה של רעש סטטי. מבלי לראות ולו לשבריר לשנייה אדם אחד. מבלי להתוודע לנחילים האלמוניים הנעים בכיוון אחד בבוקר ובכיוון ההפוך בערב, מבלי להריח את ריח זיעתו של אדם הממהר לעבודתו בצהרי יום חם, כאשר הרכבת עמוסה, בעודך מנסה להתעורר ולארגן במוחך את כל מה שעשית וראית מאז הבוקר... מבלי לעצום עיניים ולנסות לנוח, או לחשוב לרגע, כששברי צעקות וצחוקים, ערבוביה של קולות רמים ונמוכים, הנלחמים ביניהם על הבכורה, מתגוללים ונופלים על במת ההיאבקות שהיא גזע המוח... הלוואי, אתה מקווה, שהיית יכול להפסיק לנסות לעבד את תוצאות המאבק, הלוואי שהיית יכול לעצור את פעימות המכונה לרגע, הלוואי שהייתה נמחית ונעלמת בתוך פטריית עשן... בהרף.
 
עיר המכונה המודרנית. תעשייתית, קרה, מתכתית; יצירת האמנות התוקפנית, האלימה, הדיסוננטית ביותר שאי פעם נהגתה, התקפה מוחלטת, חונקת, על כל חמשת החושים, על האישיות, על כל שאיפת אוויר המתעקשת להחדיר איתה את ריח העובש הלח של מדרכות רטובות מדם, משתן, מגשם וממשקה. שמך לא צריך להיות טראוויס ביקל כדי לדעת  שבסופו של דבר אתה לומד להיות חירש, עיוור, פיסח, להבין כמובן מאליו את שחיקתם היומיומית של החושים, של עמוד השידרה - או שאתה משתגע. לעיר, בכל מקרה, אותו אורובורוס של יונג "הטורף, המפרה, המוליד, השוחט והממציא את עצמו מחדש בכל פעם", לא איכפת. כמו אותו דרקון הניזון מעצמו, היא אנדרוגינית, מורכבת מהפכים מוחלטים אשר בה בעת היא גם סימלם המאחד. היא יודעת לפורר את עצמה, היא מסוגלת לנגוס בזנבה מבלי להניד עפעף, קיומה תלוי בזבחה העצמי, והיא תמיד מסוגלת לגדל את איבריה מחדש מבלי לעצור, מבלי להתמהמה. את הריקבון החלוד, הצורם, השחוק, היא מעבירה על גופה – היא רוחצת בו. העיר המודרנית, תחילת המאה ה-21, ספקטקל מרהיב בו דרים הטרור והאמנות המלוטשת יחד, בעת ובעונה אחת. ליחיד אין בה מקום. היחיד הוא קפיץ בודד בתוך גופו הכולל של השעון, אחד ממיליוני הברגים המרכיבים אותה - נמלה על כתפי מתכת.
צילום של ביולר
***
"האנושות, אשר לפנים, אצל הומרוס, הייתה חזיון לעיניהם של האלים האולימפיים, הפכה עתה חזיון לעצמה. ניכורה מעצמה הגיע לדרגה כזאת שהיא מסוגלת לחוות את השמדתה היא בתור הנאה אסתטית מן המעלה הראשונה."
(ולטר בנימין)
 
מזה ארבעה עשורים, בקירוב, נותר הצלם האמריקאי פיליפ ביולר מרותק ליופיין האסתטי של חורבות תעשייתיות. גם לאחר עשרות שנות קריירה בהן הוא מצלם אותן, הוא עוד נותר מרותק אליהן - כילד הצופה לראשונה בהמראת מטוס, או בשיגור לחלל – מציבות מפוארות לאידיאלים אנושיים, גופותיהם של אלילי עבר אדירים שנפלו מהר האולימפוס: חבוטים, עזובים, חורקים. מזה שנים שהוא עוקב אחריהן, נודד לאזורי הספר התעשייתיים בשולי ערים אמריקניות, לפינות המזוהמות בהן פעלו בעבר בתי החרושת, השוכנים כיום עזובים כאחוזותיהם של אצילים מתים - קיסרי מתכת - זנוחות, הרוסות וחשוכות בהיעדר האדונים.
  
פעם, לפני פחות ממאה, אלה לא היו חורבות, לא רוחות רפאים מכאניות כפי שהן עכשיו. הן היו פאר היצירה והליטוש ההנדסי, סמלי האדם החדש, תפארת המכונאות – אש וברזל אוחדו בהן. היום, בסיסי חיל האוויר הנשכחים אינם אלא בקתות פרוצות מנעולים, לינת-חינם לנוודים ועוברי אורח; רובעי העיר, בהם גרו פעם משפחות הם עיי הריסות בלב הערים, שדות קרב אשר מעולם לא הופגזו, אזורי מלחמה מסתורית, נעלמת; פארקי שעשועים מפוארים, קרקסים עצומים בגודלם של צמר-גפן מסוכר וגלגלי ענק, היום אינם אלא מעט הזיכרונות שנותרו ממתקנים שנשרפו לעפר, פורקו, או פשוט הרקיבו לאיטם, עד שלא נותר מהם זכר; בתי החולים, המפעלים, האצטדיונים הישנים – צינורות, פיגומים, סולמות, עמודים תומכים רעועים המאיימים ליפול על ראשם של פושטי היד והמשוטטים המעבירים בהם את הלילה. פעם, אנשים עבדו פה - היום הם תרים אחר יופי אבוד, חמקני בין כותליהם, רודפים אחריו במסדרונות, באולמות הריקים ובין עמודי המתכת; היום הם מבקשים לעצמם מקלט.
צילום של ביולר
***
"בנו של פאן מופיע בדמותו של עובד-אדמה,
המעביר את אחר הצהריים בשינה על קצהו הלוהט של האספלט..."
(גאורג טראקל)

לפי הצלם הצ'כי ואצלאב ייראסק, "צילום מבויים נולד מתוך שעמום ומורת רוח מן העולם. הצלם רוצה לראות את העולם כמקום בו הכל אפשרי – מקום מלא יופי, משמעות, שעשוע וסימבוליות". עבורו, האמנות היא פלטפורמה, מכשיר, אמצעי להתעלות מעל לבנאליות המחניקה של החיים האורבניים העצורים, לגלות את המצוי מעבר להם. בבתי החרושת היתומים, בפינות גן מוזנחות, אשר לא ידוע אם היו מטופחות פעם, הוא מחפש ניצוץ אבוד מן היצירה הוואגנריאנית הטוטאלית, הקסומה, ההרואית, דווקא בחלקיו העזובים, המתפוררים, מעלי החלודה והאבק של הכרך. מיתולוגיות קמות לתחייה, בנופים העירוניים האפורים והמתנוונים, אשר ריח שריפה ושבבים עתיקים נסוך עליהם כטבעת חנק מאיימת. מתכת חלודה ומכשור מיושן, עתיק כמעט, הופכים לכליו הזנוחים של אל האש והברזל, הפייסטוס. המסתורין אופף את צילומיו של ייראסק – את הפורטרטים המעורפלים, הדהויים ואת צילומי השחור לבן של הנופים העירוניים ותחנות הכוח – מיתוס, דת, פולחן, אנרגיה טבעית הבוקעת מתוך קליפות הביצה המרוככות של הגטו המחושמל, ופורצת את גבולותיהן.
 
והנה, דווקא בין בלוני הגז, הצינורות, העכברושים וריחה המרתיע-מושך של הנסורת, מוצא האדם המנסה לברוח משגרתה המדכאת של העיר את הקסם שחיפש, את עקבות האלים שכיזבו והכזיבו, את מעט השלווה שהיה זקוק לה מן הגוש הסטטי המבהיל של צופרי מכוניות, שירי פופ וסרטוני פרסומת – בריקבונו של המטרופולין, על כל עמודי התמיכה שלו, בנסיגה אל פינות הצמחייה והנופים הקטנות שהותיר אחריו הרגנרוק התעשייתי, בשקט הנהדר המופרע רק על ידי נקישותיו הארעיות של עכברוש כלשהו התר אחר מזון בין המכונות ולוחות המתכת. והנה חוזרים האלילים למעונם הקודם, ומיתולוגיות עירוניות מכשפות מתלבשות על כל פיסת ריקבון והרס שהתפשטה בארמונותיהן. וטפיפות צעדים אנושיים נשמעת בלב לועו התאוותני של הדרקון, בעומק הלסת הדוממת, בהיכלותיהם הריקים של בתי המקדש המכאניים, אותם ממלאים שברי משפטים של מארינטי ויונגר בדבר עיר-המכונה המנוחה שצבעה אזמרגד והאדם המחושל כחרב בהתנגשות שבין אש למתכת. הרי הגעש המכאניים רדומים, לעת עתה, ורק שאלה אחת, ששאל פעם פול ואלרי, לא נשאלת: האם מסוגל המוח האנושי לשלוט על מה שהמוח האנושי יצר?
 
   
"אם אתם רוצים לדמיין את העתיד, דמיינו מגף רומסת פנים אנושיות לנצח"
(ג'ורג' אורוול)
צילום של ייראסק
הערה
טור זה הוא השמונה-עשר בסדרת טורים המתמקדים בסטייה, באכזריות, במין, בניוון ובמוות באמנות היום, דרך האינטרנט. המדור נט.ארט יעסוק, מדי יום שישי, באירועים אמנותיים המתעלים מעל רעש התבן, והמוצאים ביטוי ברשת.  
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך


  
  
  
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה  עבור לפורום כתוב לעורך
פעם, לפני פחות ממאה, אלה לא היו חורבות, לא רוחות רפאים מכאניות כפי שהן עכשיו. הן היו פאר היצירה והליטוש ההנדסי, סמלי האדם החדש, תפארת המכונאות – אש וברזל אוחדו בהן. היום, בסיסי חיל האוויר הנשכחים אינם אלא בקתות פרוצות מנעולים, לינת-חינם לנוודים ועוברי אורח; רובעי העיר, בהם גרו פעם משפחות הם עיי הריסות בלב הערים, שדות קרב אשר מעולם לא הופגזו