ראשי > הרשת > נט. ארט





עוד פריק שואו גותי?
נט.ארט: רון את'י הוא גבר מגודל, גופו מכוסה קעקועים, עגילים וצלקות, נשא איידס והומוסקסואל הקורע את גופו מן החוץ פנימה
  אשר שכטר
14/10/2004  18:14
"טעות היא להעניק למושג האכזריות מובן של שפיכות דמים נוקשה, של חיפוש לשמו, חסר פניות, של הכאב הפיזי. לא מתוך אהבה נואשת לדם מוביל הראס האתיופי נסיכים מובסים וכופה עליהם עבדות. ואכן, אכזריות אינה מילה נרדפת לדם שנשפך, לבשר מעונה, לאויב צלוב. זיהוי זה של האכזריות עם עינויים אינו אלא היבט צר של השאלה. באכזריות המופעלת יש מעין דטרמיניזם נעלה, שהתליין המענה עצמו משועבד לו אף הוא, ועליו להיות נחוש בדעתו לעמוד בו בשעת הצורך. מעל הכל, האכזריות היא צלולת דעת, היא מעין כיוון קפדני, היא כניעה להכרח. אין אכזריות ללא הכרה, ללא סוג של הכרה מיושמת. ההכרה היא המעניקה למימושה של כל פעולת חיים את צבע הדם, את הגוון האכזרי. הרי מוסכם שהחיים הם תמיד מותו של מישהו."
(אנטונין ארטו)

היה זה ארטו שכתב, באחד ממכתביו על האכזריות, כשמחלת הנפש שוב החלה נותנת בו את אותותיה, כי "בלהט החיים, בתאוות החיים, בדחף הלא מוסבר לחיים, יש מעין רוע בסיסי". שנים לאחר מכן, כשעמד על במת התיאטרון, ברכיו רועדות, מוכה והלום ומטושטש חמת הקדחת היצירה, גפיו מתעוותות לכאן ולשם ופיו מפיק אנקות, צעקות, נחירות, חצאי הגאים ומלמולים מגומגמים, הייתה זו אותה תאוות חיים – אכזרית, מענה, מבלבלת, שחורה ביסודה, שחימשה אותו. כל המי ומי של התיאטרון הצרפתי ישבו בקהל (היה זה ארטו עצמו שעשה את מאמצים עילאיים כדי להביאם לשם) וראו אותו נחשף במלוא ערוותו, נגלה בפגיעותו המרבית, שלד-אדם מוכה עווית ללא עור שיכסה עליו. היה זה מפגן של ראשוניות, מסוגו נראה לעיתים נדירות באופן גלוי כל כך, אך הוא קיים: דמון נורא המחריד את נפשו של כל אמן באשר הוא, גידול המתעורר לחיים במקביל לפריחתה של גאונות. את הדוגמאות המוכרות יודעים כולנו לדקלם מתוך שינה: אוזנו של ואן גוך, התמוטטותו של צלאן, הלדרלין השבוי שאינו מבחין אפילו בין חיוב לשלילה, וניטשה – הו, ניטשה - אשר באקט נדיר של חמלה כרע על ברכיו בכיכר טורינו כדי לחבק סוס שהתמוטט כתוצאה מהתעמרות העגלון, והפך לצמח. ישנו רגע, בחייו של אמן גדול, בו תובעים ממך החיים מחיר על שניתן לך -  בו אותו דחף לא-מוסבר של ארטו, אותה אכזריות תאבת קיום, מופנית כנגדך, חושפת אותך וממוטטת אותך. לא כל מטורף הוא גאון, לא כל אדם שכורת אוזן הוא ואן גוך, לא כל אדם שמיניותו מטושטשת הוא ג'נסיס פי-אורידג' - הגבול המפריד בין גאונות לנברוזה הוא דק, ולעיתים קרובות הוא נוטה לטשטש את עצמו.
 
***
"נולדנו רקובים בגוף ובנפש, אנו לקויי הסתגלות מבטן ומלידה; תשללו מאיתנו את האופיום, לא תשללו מאיתנו את הצורך בפשע, את סרטן הגוף והנפש, את יצר הייאוש, את הטפשת המולדת, את העגבת התורשתית, את פריכותם של האינסטינקטים. לא יעזור לכם שום דבר, ישנן נפשות המועדות לרעל ולא משנה מהו, רעל המורפיום, רעל הקריאה, רעל הבידוד, רעל האוננות, רעל המשגלים הנשנים, רעל החולשה בשורש הנשמה, רעל האלכוהול, רעל הטבק, רעל האנטי-חברותיות. ישנן נפשות חשוכות מרפא לחברה האנושית. תחסמו בפניהן פתח לטירוף, הן ימצאו אלפי אחרים. סמויים יותר, נזעמים יותר, נואשים עד אין קץ..."
(א. ארטו)
 
חזון תיאטרון האכזריות של ארטו - חשיפה טוטאלית, חסרת פשרות של המבצע, מיעוט תקשורת מילולית, היעדר ביאורים פסיכולוגיים פשטניים, ונטייה חזקה לפטישיזם - מגיע לקיצוניות מבהילה ביצירתו של אמן הפרפורמנס האמריקאי רון את'י. גבר מגודל, גופו מכוסה קעקועים, עגילים וצלקות, נשא איידס והומוסקסואל, המעלה מופעים פולחניים עטורי איקונוגרפיה דתית בהם הוא מלקה, דוקר, חותך, צולב ומבתר את גופו בדרכים מגוונות - הכל, כך הוא טוען, כמעשה תרפיוטי, הנועד לסייע לו להתמודד עם הכאב, המחלה ועברו כמכור לסמים, הרודף אותו.
 
***
בן למשפחה אולטרה-אורתודוקסית נוצרית, נכד לסבתא שהאמינה כי נכדה נושא על עצמו את אות הנבואה ואחיין לדודה שהאמינה בלב שלם כי היא תישא ברחמה (הבתולי) את ביאתו השנייה של המשיח, אין זה פלא כי הגבר עב-הגוף, מחולל-הבשר, הסאדו-מאזוכיסט האלים המתעלל בעצמו על הבמה הוא תוצאתה של ילדות אומללה זו, אשר עוד מגיל ינקות כבר הוקף בצלילן של לשונות נבואיות נסתרות ובפולחנים דתיים אכסטטיים אחוזי מאניה. עד גיל 10, הוא מספר, כבר היה פנאט דתי, בגיל 17 מכור לסמים ובגיל עשרים הפך לאמן פרפורמנס. ב1998 הופק סרט תיעודי על האמן תחת הכותרת "הללויה! רון את'י, סיפור על שליחות", אשר כמו את'י עצמו זכה לביקורות מעורבות - חלקן לרעה, חלקן לשבח.
 
***
"יתר על כן, האבודים, מטבע ברייתם הם אבודים. לא יועילו כל הרעיונות בדבר שיקום נפשי. ישנו דטרמיניזם מולד. אין תקנה להתאבדות, לפשע, לטמטום, לטירוף, ואין על זה ויכוח. קיימת נבגדות נחרצת של האדם, קיימת פריכות של אופי, קיים סירוס של הרוח. יש אובדן הדיבור, יש ניוון עמוד-השדרה, יש דלקת סיפיליטית של קרום המוח, יש שוד, יש גזל. הגהנום הוא כבר כאן בעולם הזה, ויש בני אדם שהם נמלטיו האומללים של הגהנום, נמלטים המועדים לשוב ולהימלט עד עולם".
(אנטונין ארטו, שוב)
 
סוג הפרפורמנס של את'י אינו מיועד עבור חלשי הקיבה או עדיני הנפש. על הבמה, עושה את'י ככל יכולתו כדי להתאכזר אל עצמו ואל הצופה – להפשיט אותו, להשחית אותו, להכאיב לו, לגאול אותו גאולת ביבים, להחליא אותו. לשם כך, המטרה מקדשת את האמצעים, וכאלה לא חסרים לאת'י. פגיונות וסכינים, חיצים וחרבות, קרסים, אנקולים, ויברטורים ואינספור מכשירים אחרים – גם כאלה שעוד לא המציאו שם עבורם – כולם משמשים את את'י בתיאטרון השחיתות הגופנית והמוסרית שלו. באחד מקטעי המופע, למשל, הוא מחורר את ידו הימנית, ומעלה באוב תיאטרלי את עברו כג'אנקי (האם מישהו יכול להעלות בדעתו דימוי יותר אפקטיבי ללוחמה בסמים בקרב בני נוער?)
 
עבור את'י, מופעים אלה של גרוטסקה ופטישיזם שהוא מעלה הם עניין טיפולי, סוג של התמודדות עם המחלה, הכיליון הקרב והילדות הטראומטית; מין גירוש שדים אקסטרווגנטי, אופראי, בו הגוף זוכה להתעללות ממושכת ויסודית בניסיון מזוכיסטי לזכך את הנפש. "אם פנים הראש שלך", הוא אומר, "נחבט בדי קהות רגשית כדי לשבור את הנפש, אתה מפתח דרכים כדי להעניש את הגוף, הכלא הבשרני המאכלס את הכאב שלך".
 
***
מיותר לציין, את'י הוא שנוי במחלוקת. למראה גופו המושחת, המקועקע, ולאור האופי הביזארי והמזוויע של מופעיו, רבים יהיו הבורים שיתייחסו אליו כעוד "פריק-שואו גותי". ב-1994 הוא זכה לפרסום כשהימין הנוצרי השתמש בו כתירוץ לקצץ בתקציב המענקים הניתנים לאמנים, ובהתחשב בהתגרותו הבוטה בממסד הדתי שהצמיח אותו ובשמרנות הדתית שאמללה  אותו כילד, אין זה מפתיע. לנוכח קיצוניות המופעים שהוא מעלה, אין זה גם מפתיע כי את'י מצוי בשולי השוליים, בקצה הפרינג' – חצי מוערך, חצי מעורר מחלוקת. "רק אנשים שניזוקו רגשית מרגישים את הצורך לקרוע את גופם מן החוץ פנימה", הוא אומר, "אני מאמין בלעשות זאת באופן פומבי, בתיאטרון... לא צריך לתייג את זה כפולחן. זו עדות ראייה. זו אלכימיה". מטבע הדברים, לא רבים יסכימו.
 
מבלי לגלוש לפסיכולוגיה עקרה, ומבלי לדברר את דרכו אל אהדת הקהל, מתמודד את'י עם חשיפתו האישית באמצעות אותה תאוות חיים ניהיליסטית שקידש ארטו בתיאטרון האכזריות שלו – החשיפה הטוטאלית, הישירה, הלא מתנצלת והלא מתעדנת עבור קהלה, המקשה עליו ועולבת בו, הגורמת לו להרהר עד שורש עצמיותו במהות ובמשמעות היותו אדם; מעבר ללשון, ומעבר לשפה, כשרק האנושיות מדברת. בחייו, עבר את'י דרך הגהנום וחזרה – מבחינתו, הגהנום עוד מצפה לו. מופעי הכפירה המזוכיסטית שלו הם עוכרי שלווה, מעוררי גועל וגם מושכים, באופן ויזואלי טהור, כפי שהייתם מצפים מאדם הממחיז מעל במה אפיזודות מחייו, חיים אשר את רובם בילה בהתעללות עצמית זו או אחרת. אדם נגוע, דקדנטי באופיו, אשר עודו רדוף ע"י שדיו האישיים, מה עוד הוא יכול להוליד לבד מערבולת זו של מין, דת, אלימות ובורלסקה מיוסרת?
***
"ואתם אחוזי-טירוף צלולי-דעת, משודפים, מסורטנים, דלוקי מוח כרוניים, איש לא יבין ללבבכם. יש בכם נקודה ששום רופא לא יבין לעולם ולדידי זו המגנה עליכם ובזכותה אתם נעלים, טהורים, מופלאים: אתם מצויים מחוץ לחיים, מעבר לחיים, יש בכם מצוקות שזר לא יכיר, אתם מתעלים מעל המקובל ועל כך האנשים שומרים לכם טינה; אתם עוכרי שלוותם, אתם הממיסים את יציבותם. יש לכם מכאובים לא-בלומים, שתמציתם שאין לתרגמם לשום מצב מוכר, ואין לסגלם למילים. יש לכם כאבים חוזרים וחומקים, כאבים שאין מהם מוצא, כאבים שמחוץ למחשבה, כאבים שאינם לא גוף ולא נפש, ואשר נובעים מזה ומזו. ואני, חלק כחלק בחולייכם, שואל אתכם: מי יעז וימנן לנו את המשכך?[...] אנחנו, שהכאב הוליך אותנו בתוככי נפשנו לתור אחר מקום שלווה להיאחז בו, לתור מנוח לכף רגלנו במצוקה כדרך שאחרים משתקעים ברווחה. אנחנו לא משוגעים, אנחנו רופאים מופלאים, מכירים את מינון הנפש, הרגישות, לשד העצמות, המחשבה. צריך להניח לנו לנפשנו, צריך להמציא מנוחה לחולים, אנחנו לא מבקשים כלום מבני האדם, איננו מבקשים אלא הקלה ממכאובינו. היטב שקלנו את חיינו, אנחנו יודעים כמה פיחות יש בהם, ביחס לאחרים, ובעיקר ביחס לעצמנו. אנחנו יודעים איזה ניוול שבהסכמה, איזו שכחה עצמית, איזה איבון חושים כופה עלינו החולי, בכל יום ויום. איננו מתאבדים מיד, ועד אז, שיעזבו אותנו."
(אנטונין ארטו)
הערה
טור זה הוא החמישה-עשר בסדרת טורים המתמקדים בסטייה, באכזריות, במין ובמוות באמנות היום, דרך האינטרנט. המדור נט.ארט יעסוק, מדי יום שישי, באירועים אמנותיים המתעלים מעל רעש התבן, והמוצאים ביטוי ברשת. 
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך


  
  
  
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה  עבור לפורום כתוב לעורך