 |
/images/archive/gallery/151/670.jpg השר יוסף טומי לפיד.
צילום: רובי קסטרו  |
|
|
|
|
| הילה שרון גילתה מה קורה כשבסלקום מחליטים לעשות גם מהתא הקולי מקום "אישי" |
|
|
|
 | דפדף בהרשת |  | |
הילה שרון
11/8/2004 15:08 |
|
|
|
|
|
|
|
יום אחד פתח צ' את הסלקום שלו וגילה שם הודעה מהחֶברה; זו בישרה לו על השקת שירות חדש,
"תא קולי בסגנון אישי"; מעתה, מתברר, מושמעת השורה "יש לך X הודעות חדשות" בלא-פחות מארבעה סגנונות; המופקים בידי ברנשים תוססים בהרבה מהשי"ן-גימ"לית שעל התא בדרך-כלל; הראשון, בטון סמכותי, מציע "לבחור בסגנון עסקי"; השני, בקול פיצוצי ומעושן, מציע "לבחור בסגנון סבבה"; השלישית, בחורה, מציעה "לבחור בסגנון מלטף"; ואף מתבלת, בסגנון מלטף, ב"בא לי שתבחר 1"; את הרביעי, "הסגנון הפוליטי", חולקים השר לעת-עתה טומי לפיד; ואהוד ברק; בספק מחווה, ספק הופעה נבואית.
לתושבי ישראל אין זמן לנשום; הם במלחמה; וכך גם חברות הסלולר שלהם; ובמלחמה כמו במלחמה; יש ביטוי כזה?; הכל סטקטו; קצר וצועק; ומהדהד אני-ני-ני; גם התא הקולי; או הבטריה בסלולרי; שכן אין ציבור; ואין ואקום; והכל אישי; ומה שלא יסומן על-ידי, יסומן על-ידי מישהו אחר; ולכן עלי להגדיר את עצמי, ולדעת כל הזמן מה אני רוצה; סגנון עסקי או סבבה, מלטף, אולי פוליטי; אחרת אֹבַד, חלילה, ואיש לא יחזיר לי את עצמי; כי אין ציבור והכל אני-ני-ני; ונכון, זה מעייף ומערפל קצת את הראייה, אבל אין ברירה, זה המשחק; והמשחק הוא צורני; חומה ומגדל; חומה; ומגדל; התוכן אחר-כך; מתישהו; כי תוכן לא מתפשט במרחב; ולכן; זה; גם; כלל; לא; נורא; אם; הסגנון-צורה; רומס; אותו; בדרך.
אבל לפעמים הצורה הופכת כה גרוטסקית, עד שהיא לא משרתת יותר את האני. היא נעשית נוכחת מדי, רעשנית מדי, עוצרת את המשחק. השירות החדש של סלקום ביזארי, אבל הביזאריות התוכנית שלו – אי-נחיצותו, ההגחכה של חופש הבחירה – היתה כנראה עוברת, כמו שעברו עשרות שירותים אחרים. הבעיה היא הביזאריות הצורנית: הבחור הסבבי ("ל-סג-נון ס-ב-בה ל-חץ 2") והמלטפת ("לללסגנננון המממלטף, באאא לי שתלחץ 1") מוגזמים כל-כך, עד שנדמה כי סלקום השיקה פארודיה. אי-אפשר לעכל את זה, ועל כן חובה לעצור. לשאול. רגע. מה קורה פה? מה מנסים למכור לנו? סבבה? ליטופים? שירות שאנחנו כן-או-לא-צריכים? מה השתבש? מה עובד בדרך-כלל?
וברגע שמנסים להבין את הדמויות, ומזהים – באופן שגוי ואינסטינקטיבי – את המוגזמות שלהן עם רצון עז להביע משהו, זה מגיע: השתיקה. הריקות שבתקשורת עם דמות ריקה, שמדברת בלי להתכוון, ולכן אינה אומרת כלום. ושוב, אינסטינקטיבית, אתה ניגש לאדם הסמוך אליך, ונותן לו לשמוע גם. מה זה? שניכם מתפקעים מצחוק. הפליאה שלו משתלבת בפליאה שלך. יש דיבור, יש הבנה, משותפת ועוד אחת: זה כנראה מה שאנשים מחפשים כשהם פותחים את הנייד.
ועל כך, אין אלא להודות לסלקום (בסגנון מעורב): מכובדיי, תענוג לעשות אתכם עסקים. אתם גדולים אחים שלי, באמת. תמשיכו ככה, כן-כן, זה טוב. וניפגש בשביעיות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"בא לי שתלחץ 1". צילום הדמיה: יחסי ציבור, סיוון פרג'
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
| |
|
|
|
