 |
|
|
|
|
פסבדוניק |
|
|
|
|
מדוע משילים אנשים את זהותם הארצית בכניסה לסייברספייס? משתתפי כנס זהויות בדויות חפרו בסוגיה (וסירבו להצטלם לאינטרנט) |
|
|
|
|
|
|
|
|
בשלב מסוים יכולתי להישבע שעושים לי את זה בכוונה. דווקא כשאני לא יכול לענות, כל העולם מחליט קולקטיבית להתקשר לנייד שלי, ומתעקש שלא להשאיר הודעה? בהפסקה ביררתי את העניין וגיליתי שבחור בשם עידו קינן, בן גילי, נהרג בטיול באיסלנד, אסון שבשבילי היווה גם אילוסטרציה מצמררת לנושאים שעלו בכנס דמויות בדויות, שהתקיים היום (ב') במכללת אורנים.
שלושה בלוגרים מישראבלוג, שכתבו ברמות שונות של בדיה, נחשפו (לפחות בפרצופיהם) בכנס: זו ש (שרון אינדיגו וגנר), ארטמיס (ששמרה את שמה האמיתי לעצמה) ויעקב פופק (דורון יערי). פופק הוא דמות פיקטיבית, שלדברי יוצרה מתגאה בפיקטיביות שלה. ארטמיס היא אמיתית (חוץ מהשם). זו ש נמצאת איפשהו באמצע. "המרחק בינה וביני השתנה לאורך הזמן", אומרת וגנר על זו ש, שם שעדיין משמש אותה בבלוגה הפופולרי על אף שיצאה כבר מארון הבלוג. "חשוב לי להיות אמיתית בדברים שאני כותבת. לפעמים חשפתי דברים, יצירות שלי, ואז ברחתי מהרשת ליומיים. פה זה השלב הסופי – אני מדברת מול קהל ולא קרה לי כלום, בינתיים".
תהליך החשיפה אינו מלא, כאמור. וגנר, אף שתמונתה כבר נחשפה (בין השאר בעמודי NRG, לו היא תורמת מפרי מקלדתה), סירבה להצטלם לכתבה. יערי הסכים מיד. ארטמיס התנתה את הצילום בכך ששלושתם יצטלמו יחד, וגנר התעקשה שלא ויערי נכנע ללחץ החברתי וסירב גם הוא. |
|
 |
|
 |
|
|
 |
| אני עוד חי. אורי ברוכין (ימין) ומירה טנצר (שמאל) בכנס דמויות בדויות. צילום: עידו קינן | /images/archive/gallery/129/798.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
הגולם ויוצרו
|
|
 |
|
|
הבחירה בזהות בדויה (כמו ארטמיס, להבדיל מדמות בדויה, כמו פופק) נובעת ממתח בין שני רגשות עזים שחשים עם הכניסה לסייברספייס, שחרור וחרדה, מסביר אורי ברוכין, ממייסדי אתר התרבות הדיגיטלית קונספציה וקהילת הבלוגים האליטיסטית רשימות. "שחרור, החופש שבאנונימיות חסרת גוף, הוא הסיבה שאנשים מתחילים או מזדמנים בוחרים להישאר אנונימיים", הוא אומר. "אצל משתמשים יותר ותיקים, שנותנים לאינטרנט לגעת בהם, התחושה שמגיעה עם האנונימיות היא חרדה, הזרה, התפרקות של ה'אני'. אנשים מרגישים צורך למלא את החללים, ועושים זאת במודע או שלא במודע".
"למה אנשים בוחרים בזהות בדויה?", שואל ברוכין ועונה: "זה שילוב אידיאלי בין תחושת השחרור ותחושת החרדה. זה אני, אבל זה לא אני. הזהויות הבדויות נפוצות באינטרנט הרבה יותר מהדמויות הבדויות". למירה טנצר ממכללת אורנים יש תאוריה שונה במקצת: "יש אנשים שלא אוהבים את השם שההורים נתנו להם. האינטרנט סופסוף מאפשר לנו לבחור שם". וגנר לגמרי מזדהה: "כשהגעתי לתל אביב, פחות או יותר במקביל להתחברות שלי לאינטרנט, היו לי חברים מהרשת. הם היו קוראים לי 'אינדי' [אחת משלל זהויותיה האינטרנטיות – ע"ק]. השם הזה מצא חן בעיניי יותר מהשם שהורי, שיש להם ספה ורודה בבית, נתנו לי, אז צירפתי אותו לשמי".
אבל גם הזהויות הבדויות הללו הופכות משמעותיות. שותפו של ברוכין להקמת קונספציה ורשימות, ירדן לוינסקי, כינה את הבלוגים לא פעם מערכות לניהול מוניטין, וזה לגמרי נכון: באינטרנט, הניק שבחרתם הוא אתם, בין אם חשפתם גם את זהותכם הארצית ובין אם לאו. "אנשים אמרו שהדמות 'זו ש' צוברת כוח וסטטוס, ובאיזשהו שלב אני ארצה ליהנות מהסטטוס הזה", אמרה וגנר. יערי דיווח גם הוא על רכושנות בקשר לפופק: "זו יצירה שרציתי לקבל עליה קרדיט בתור דורון".
שרית פרקול, כתבת אינטרנט במעריב וב-NRG שהנחתה את הפאנל, הזהירה כי "לפעמים, הפרסונה הבדויה של הבלוגר יותר מעניינת מהאמיתית. הבלוגר יכול להיעלב שיש יותר פופולריות לדמות הבדויה שלו מאשר לדמות האמיתית".
הגולם יעקב פופק הגדיל לעשות ולא רק שעלה על יוצרו, אלא גם עשה ממנו צחוק בפוסט שפורסם לקראת הכנס: "ההוגה שלי די מתלהב מהנושא אבל זה רק בגלל שהוא מתלהב מכל דבר שקשור באקדמיה. הוא בילה כמה שנים באוניברסיטה ועדיין עושה קולות של 'סטודנט לתואר שני'. אני אישית מוצא את העניין די מטופש. מה קרה לחכמים ממגדל השן ניגמרו הנושאים למחקר? אין להם יותר על מה לדבר? העניין הוא פשוט. אנשים שאין להם חיים, ממציאים לעצמם חיים וכותבים על זה באינטרנט. אנשים שעוד יותר אין להם חיים הולכים ומנסים להבין את האנשים שאין להם חיים שהמציאו לעצמם חיים".
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
