"אני לא כועס על המתלוננת, אני כועס על המערכת"
ימים ספורים לפני פתיחת משפטו בגין עבירות מין חמורות בתלמידתו, נתבשר הרב דוד הריסון כי האישומים נגדו בוטלו. בריאיון רווי דמעות הוא מתאר את השנה הקשה בחייו, ומאשים את רשויות החוק ברשלנות. הפרקליטות: "ההליך נוהל בסטנדרטים מקצועיים"
ביום חמישי שעבר, בשעות אחר הצהריים, הייתה הרכבת מתל־אביב ליבנה עמוסה כרגיל בחיילים וחיילות בדרכם הביתה. ביניהם נדחקו גם הרב דוד הריסון (58) ואשתו, ששבו מטיפול רפואי בתל־אביב אל הדירה במושב בית־גמליאל, שבה שהה הריסון במעצר בית בשנה האחרונה. במהלך הנסיעה נשמע צלצול ממכשיר הטלפון של הריסון, ועל הצג הופיע שמה של עורכת דינו אסתר בר־ציון. בשל הצפיפות התעלם הריסון מהטלפון, אולם עורכת הדין לא התייאשה והתקשרה שוב ושוב.
"תקשיב טוב למה שאני אומרת לך עכשיו", היא פתחה את השיחה כשהשיב, ובישרה לו, ימים ספורים לפני פתיחת משפטו, כי כתב האישום נגדו מבוטל. הריסון התקשה להגיב. "אולי כי אני לא מעכל, ואולי כי אני לא רוצה להביע רגשות עזים ברכבת, אני לא כל כך מגיב לאסתר והיא מבקשת את אשתי", הוא מתאר בריאיון השבוע. "אני קורא לשושי שעמדה רחוק ממני ומספר לה מה קורה, והיא מיד פורצת בבכי. אסתר אומרת לשושי: 'תתקשרי לבני המשפחה ותגידי להם שאבא שלהם לא רק חף מפשע, הוא צח כשלג'. השיחה מסתיימת, ואנחנו נופלים זה בזרועות זה ומתחבקים".
הנוסעים בקרון העמוס, שהיו עדים לסערת הרגשות שהתחוללה מולם, הציעו לגברת הריסון לשבת ולשתות מים. בני הזוג ניסו גם הם להרגיע את הצעירים סביבם, והסבירו כי מדובר בבשורות משמחות. "אנחנו מתחילים לחשוב למי נודיע ראשון. אנחנו יוצאים מהרכבת ומגיעים קודם כול לביתו של אחי הגדול במושב, שליווה אותי בכל התקופה הזו, ושם אנחנו מתחילים לחגוג", משחזר הרב הריסון את הרגעים הראשונים של חזרת חייו לנורמליות.
שעות ספורות קודם לכן הוא עוד התכונן לפתיחת משפטו, שהייתה צפויה להתקיים ביום שני השבוע, ועבר שוב ושוב על התיק שנבנה נגדו. לפני 11 חודשים התהפכו חייו, לאחר שתלמידתו לשעבר התלוננה נגדו במשטרה על כך שבהיותה בת 14 ביצע בה שורה של עבירות מין קשות. כתב האישום החמור שהגישה הפרקליטות כלל תיאורים מזעזעים, ולפיהם ביצע הרב הריסון בתלמידתו עשרות מעשי סדום ואונס תחת איומים, בעת שכיהן כרב האולפנה הירושלמית 'בית שולמית' שבה למדה.
שמו של הרב הריסון פורסם על ידי הרשויות בבוקר שלאחר מעצרו, במטרה לגרום למתלוננות נוספות להגיע למשטרה, מה שלא קרה עד היום. בהמשך החליטה הפרקליטות להעמידו לדין. את שלב החקירה שנמשך כחודש בילה הריסון מאחורי הסורגים, ובהמשך נשלח למעצר בית.
לאחרונה, לקראת פתיחת המשפט, נפגשו אנשי הפרקליטות עם המתלוננת, חודשים ארוכים לאחר הפגישות שקיימו בזמן הכנת כתב האישום. הם האזינו שוב לדבריה, והבחינו בפערים בין גרסתה העכשווית לזו הראשונית. שלושה ימים לפני פתיחת המשפט נמסרה ההודעה על חזרה מכתב האישום וביטול המשפט. מהות הפערים בין הגרסאות לא תוארה בהודעת הפרקליטות. מפאת צנעת הפרט ואיסור הפרסום המוטל על חומרי החקירה, גם אנחנו מנועים מלהרחיב.
המתלוננת מצדה מתכוונת לערער על החלטת הפרקליטות לבטל את כתב האישום נגד הריסון. במכתב ששיגר השבוע לפרקליטות כתבו עורכי דינה כי "נוכח ההתפתחויות האחרונות בתיק, וביתר שאת הפגיעה בשמה הטוב של הנפגעת, אנו מבקשים לצלם את חומר הראיות ולהגיש ערר על החלטת הפרקליטות לחזור בה מכתב האישום החמור".
עוד לפני קבלת הבשורה על הביטול, תכננו קרובי משפחתו של הריסון להגיע לקבר רחל ביום חמישי שעבר, כדי להתפלל בחצות הלילה לזיכויו. "כשהכול מתהפך אני אומר להם 'אל תבטלו', ואני ושושי מצטרפים לתפילה שם, יחד עם ידיד טוב של המשפחה שבא עם גיטרה, ואני אומר שם הלל שלם ו'נשמת כל חי'", הוא מתאר. "במשך כל השנה הרגשתי פעם אחר פעם שה' שומע תפילה, בכל פעם ראינו עוד נקודה של אור. כל כוחות הנפש שהיו לנו בתקופה הזו היו מתנה משמיים. בסיטואציה כזו אדם יכול למצוא את עצמו עם כדורים פסיכיאטריים".
אנחנו נפגשים בבית קפה ירושלמי הסמוך לביתה של בתו הבכורה, שם שוהים בני הזוג מאז השחרור ממעצר הבית. מאז תחילת המעצר הם משכירים את ביתם לתקופות קצרות, והוא יחזור לשימושם רק בעוד חודשיים. לקראת הריאיון עברתי על כתב האישום עם התיאורים הקשים, ובמשך כל הפגישה התקשיתי להדחיק את השאלה שניקרה במוחי לא הרף: היה או לא היה? האם האדם שיושב מולי הוא האיש המתואר בכתב האישום, או רב מוערך שנפל קורבן לתלונת שווא?
ההאשמות נגדך היו חמורות מאוד. מדוע שבחורה צעירה תמציא דברים כאלה?
"ההאשמות היו חסרות היתכנות. המשטרה הייתה צריכה להבין שציור של מציאות קיצונית כל כך נובע ממצב נפשי מורכב של המתלוננת. לצערי הרב, המשטרה לא גייסה אנשי מקצוע לבדוק את הדברים. אין לי ספק שבבית המשפט היה צף האופן הרשלני הקיצוני שבו נוהל התיק על ידי הפרקליטות והמשטרה. אלה דמיונות שווא. אני לא יודע מאיפה זה צמח וצץ. זה הפוך ממני ב־180 מעלות, זה הזוי לגמרי".
אתה כועס על המתלוננת?
"אני מאמין שיש כאן ממד נפשי, ולכן אני פחות בא אליה בטענות באופן אישי. אני כועס יותר על המערכת שאמורה לייצר כיפת ברזל מפני עלילות שווא, ובראש ובראשונה המשטרה. אני כועס על המעטפת הבלתי אחראית של החיזוקים שהיא קיבלה ממורות ומבני משפחה, לא כי הם לא ידעו את העובדות אלא מתוך רצון להיות בצד של החלש. לדוגמה: הייתה סתירה מוחלטת בין העובדות בכתב האישום ובין היקף משרתי בבית הספר.
"עבדתי רק כמה שעות במשך יומיים בשבוע, אבל בתיק ייחסו לי הטרדות חוזרות ונשנות. חשבתי שכאשר המשפט ייפתח עם עדותה של המתלוננת, זה יגרום לה להתרסק לנוכח העובדות. במשקפיים שלי, ביטול כתב האישום דווקא היטיב איתה, כי החקירה בבית המשפט הייתה פוגעת בה מאוד. הייתי נחוש והתכוננתי למאבק ארוך, כבר מהעימות שערכו לי מול המתלוננת עם פתיחת התיק. אמרתי לעצמי: 'אתה נכנס למלחמה שלא תיכנע בה, גם אם זה יהיה כרוך במאסר עולם'".
כשהרעיה שושי והבת הבכורה מצטרפות לשיחה אני מבקשת מהן לתאר את החיים לצד אדם שהפך בן־רגע מבעל ואבא אהוב למי שנחשד כעבריין מין מסוכן.
שושי, את זוכרת את הפעם הראשונה שבה שמעת על החשדות נגדו?
"התחושה הייתה שהשמיים נפלו. הגיעו אלינו שוטרים הביתה בזמן שדוד היה בתפילה, הציגו לי תעודות שוטר, ואמרו שיש בעיה עם רישיון הנשק שהוא נושא. בתמימותי התקשרתי אליו, והוא הציע לשלוח לי צילום של התעודה. אבל השוטר מתעקש לדבר דווקא עם דוד ומבקש לדעת איפה הוא נמצא, והם נוסעים לאסוף אותו לתחנת המשטרה. הסיפור על רישיון הנשק היה נשמע לי מפוברק, אבל מפה ועד להאשמות חמורות כאלה, שנכתבו בשפה שבכלל לא מדוברת אצלנו בבית? בן־רגע נחשפנו לדברים האלה".
דוד: "השוטרים עצרו אותי ברחוב ליד בית הכנסת, והראו לי את ההאשמות. הייתי מאוד זחוח, ובטוח שאחרי זמן קצר במשטרה אני אחזור הביתה. אבל בתום החקירה לא נותנים לי ליצור קשר עם שושי, ואני רק מעביר לה מסר שתשיג בשבילי עורך דין פלילי".
שושי: "עורך הדין ששכרתי באותו לילה מברר על מה דוד עצור, ואז אני שומעת שהוא מואשם באונס של ילדה בת 14. אי אפשר להכיל את זה. ישר המחשבות רצות: מה אני מספרת, מה אני אומרת? בהתחלה אני לא משתפת אף אחד, ורק נאכלת מבפנים. דיברתי עם חתני שהוא עורך דין, והשבעתי אותו שלא יספר לאף אחד על מה מדובר עד שאאסוף את הילדים. ואז מתחיל סרט האימה".
כשאת שומעת על ההאשמות נגדו, מה עובר לך בראש?
"בשנייה הראשונה אני חושבת 'אין דבר כזה שזה יהיה סתם', ויש לי כעס ותרעומת כלפי דוד. עולה בי שאלה כזו: 'מה, אני לא מספיק טובה?' אבל זו רק שנייה אחת, זה עובר לי בראש וזהו. אני מיד מוסרת את עצמי למען דוד. במשך כל התקופה אני גם כלואה איתו במעצר הבית, כי אסור לו להיות לבד. פתאום הכול נעצר. זה סוג של מוות נפשי, אין למה לקום בבוקר".
למחרת המעצר הובא הריסון בפני שופט, ולפני כן הספיק להחליף כמה מילים עם עורך דינו כדי שזה יבין מה עומד מולו, בעוד אנשי התקשורת ממתינים לו עם מצלמות ומיקרופונים. "תוך כדי ההליכה עם האזיקים אני מנשק את שושי בלחי ולוחש לה שהכול שקר, ואז נכנס לאולם. המשטרה מציגה באופן סובייקטיבי את מה שהיא רוצה, והשופט מיד אומר שזה חמור מאוד ושיש סיכויים גבוהים להרשעה". בקולו של הריסון נשמעת שוב התרעומת על ההליך המהיר מדי. לדבריו, "התלונה הוגשה ב־1 בדצמבר, ותוך שבוע נעצרתי. בדיעבד ראיתי שרוב העדים הגיעו רק אחרי שנעצרתי. בינתיים הדברים מפורסמים בתקשורת, והחקירה בעצם כבר מזוהמת. באותו בוקר נולדה לנו נכדה, הכלה נמצאת בבית החולים, ושושי הולכת לבקר אותה ומעמידה פנים שכלום לא קרה".
מה קורה אצלך כשאתה רואה את האישום לראשונה?
"אני נמצא כל הזמן בהדחקה, ובטוח שהכול יתברר כבדיה. התחושה הזו, שאוטוטו יורדים ממני והכול נגמר, מלווה אותי כל הזמן. אני סומך מאוד על חוקרי המשטרה, ומנסה לכוון אותם ולהסביר שבתוך בית הספר זה לא יכול לקרות. חלפו כמעט שבע שנים מאז שלימדתי שם, ובאותה שנה לימדתי רק יומיים בשבוע. בתחילה נתנו לי רק את השם שלה ואני לא זוכר אותו, ורק באחת התמונות שמראים לי לאחר מכן אני מזהה אותה במעומעם".
הריסון חוזר לרגעי העימות עם המתלוננת, חמישה ימים לאחר מעצרו, ומספר כיצד ראה את הדברים. "אני מצפה לעימות ובטוח שהוא יפוצץ את התיק, כי ברור לי שבחורה לא תעמוד מולי ותגיד לי דברים שלא קרו. לא חשבתי שתהיה לה עזות פנים כזו. אבל היא הגיעה וסיפרה, בזמן שלי לא נתנו לי בכלל לדבר. החוקרים היו מאוד לצדה, ורק אחרי שהתפרצתי לעברם קיבלתי את רשות הדיבור. הפניתי אליה שאלות טכניות על הימים שבהם קרו הדברים, ואיך בדיוק קראתי לה מהכיתה. פתאום היא התייחסה באופן מוזר למבחן שערכתי לכיתה שלה, והתלוננה שקיבלה ציון נמוך למרות שלמדה וידעה את החומר. אמרתי לעצמי 'וואו, איך בחורה בת 21 זוכרת את הציון הנמוך שקיבלה ועדיין כועסת עליו'".
לאחר העימות נותר הריסון במעצר כשלושה שבועות, בזמן שהמשטרה ממשיכה לגייס עדים שיעידו על שאירע באולפנה. משם, בניגוד לעמדת הפרקליטות שמבקשת להותירו במעצר עד תום ההליכים, הוא משתחרר למעצר בית. תחילה אצל דודתו בפתח־תקווה, ואחר כך בדירה במושב בית־גמליאל, שבו מתגורר אחיו.
"זו הייתה תקופה של חיזוק גדול מאוד באמונה. בגלל שהחפות שלי הייתה ברורה לי לחלוטין, יכולתי להתפלל ולהעמיק במהות העולם. פתאום עוצרים את החיים ומסתכלים עליהם באור אחר לגמרי". לפתע הוא נשבר ובוכה. החוזק האמוני שהוא מעיד עליו לא בהכרח מקביל לחוזק הנפשי הנדרש מול האשמות כאלה. "כששהיתי במעצר בית בבית־גמליאל ביקשתי לקבל סיוע נפשי ולהיפגש עם עובדת סוציאלית, אבל אפילו לזה הפרקליטות התנגדה. לשמחתי השופט לא קיבל את עמדתם, והטיפול התאפשר. היו לי תחושות שלא רציתי לחשוף מול בני המשפחה, כדי לא לשבור אותם. ככל שחולף הזמן ישנו חשש שאם החפות לא הוכחה עד עכשיו, אולי זה כבר לא יקרה".
איך הגיבו המכרים שלכם?
"היו כאלה שהפנו עורף, אבל הרוב הגדול תמכו ועודדו", משיבה שושי, ודוד מוסיף: "אנשים שהכירו אותי התרשמו מיד שזה דבר חסר היתכנות. אבל היו חברים טובים שפתאום התנכרו, וגם אצל שושי הייתה חברה מאוד טובה שנעלמה. אלה היו מקרים בודדים, מיעוט שבמיעוט, אבל כל דבר כזה מוסיף דקירה בלב. הייתה קבוצת וואטסאפ שהייתי חבר בה, ופתאום מצאתי את עצמי נזרק ממנה, וזה מוסיף לקושי הנפשי. כמה חודשים לפני המעצר יצאתי כמדריך מסע לפולין עם אולפנה בדרום, ואז אני מקבל פידבקים שהמקום עבר טלטלה עזה בגללי. אני שומע שהתלמידות וההורים נחרדים: 'זה מי שהיה המדריך במסע?' כל דבר כזה מוסיף דקירה וכאב, ואני מנסה להתנתק מזה ולומר לעצמי שאתה מול בורא עולם, ולא משנה מה חושבים עליך".
"לאורך כל התקופה הזו יש הרגשה של כאב, פחד, עצב גדול ובעיקר תסכול נוראי", אומרת שושי. "תחושת השפלה איומה. ואני רוצה לצעוק 'אנחנו חפים מפשע'. לצערי אני יודעת שאחרינו יבואו המקרים הבאים. צריך לצאת 'חוק הריסון', שלא יאפשר למערכת להתייחס בקלות כזו לאדם כאשם ולהרוס חיים של משפחה שלמה, לפני שעושים בירורים עמוקים".
הריסון מתאר את הנזק שיכול היה להיגרם לקרובי משפחתו המבוגרים, ששמעו על ההאשמות נגדו מכלי התקשורת. "בגלל המהירות של הפרסום וחוסר היכולת להכין את האנשים מראש, נוצרו מצבים מסוכנים. דודתי המבוגרת שמעה על זה בטלוויזיה, וכשראתה אותי מובל באזיקים זה יצר אצלה תחושות קשות מאוד. לראות בן משפחה אהוב ומוערך ב'בירא עמיקתא' כזו בלי הכנה, זו טראומה שיכולה לסכן אנשים מבוגרים".
בשלב זה של השיחה אני מבקשת מהבת לספר על תחושותיהם של הילדים: "אנחנו שישה ילדים, חמישה נשואים ואחות אחת קטנה שבאותה תקופה הייתה בשירות לאומי. אבא שלי הוא אדם מאוד ידוע בירושלים, והייתי צריכה להסתיר את שם המשפחה הקודם שלי. חיינו בהסתרה כי הבושה היא עצומה ונוראה. אפילו שאתה יודע שזה לא נכון, הציבור לא יודע ואתה נבוך ומתבייש. מזל שהנכדים עוד קטנים ולא היו צריכים להתמודד גם עם זה. בדיוק כשאבא השתחרר למעצר־בית ילדתי את בני, והוא לא היה נוכח וזה לא פשוט. התמסרנו בשבילו".
מעצר הבית גרם לרב הריסון להפסיק את כל עיסוקיו כעורך חופות מבוקש במגזר החילוני, מלווה משלחות לפולין ומעריך בגרויות. המשפחה נותרה ללא מקורות הכנסה, בין היתר להוצאות המשפט, ובני הזוג פנו לעזרת חבריהם וילדיהם. "הפכנו מתומכים לנתמכים על ידי הילדים שלנו. גם חברים וזוגות במצב כלכלי לא מבוסס נרתמו לעזור לנו", מספרת שושי.
לאחר שאנו נפרדים מאשתו ומבתו, הריסון פותח מחדש את העיסוק בעבירות החמורות שבהן הואשם. שיחתנו סובבת את כתב האישום, אך לא נוגעת בו ממש. מבחינת הריסון, המעשים הקיצוניים המתוארים בו הם שהטו את הכף לטובת זיכויו ומחיקת התיק. "כשאני עובר על התיק ומגלה שיש 24 עדים, זה משדר את החוזק של התיק ויוצר עליי לחץ פסיכולוגי, אבל כשאני קורא את העדויות ומחפש איך הן מחזקות את התביעה - אני מגלה שהם תרמו פרטים שוליים לחלוטין. לא היה שום עד או עדה שראו אותי פעם בחברתה או מדבר איתה, או שראו אותנו ליד החדרים המדוברים". לדברי הריסון, עורכת דינו התכוונה להשתמש במורות שגויסו מטעם התביעה כדי שיתמכו דווקא בגרסתו, באמצעות חקירה נגדית שתשלול את האפשרות שהמקרים המתוארים בכתב האישום התרחשו.
מהן הטענות שלך כיום כלפי התנהלות הפרקליטות?
"הפרקליטות לא מוכנה לקחת אחריות ולהודות בטעויות. לא היה מקום להגיש בכלל כתב אישום. אנחנו שוקלים לעשות תחקיר מעמיק על התיק הזה. יש כבר עיתונאים שפונים אליי, ואולי תיווצר האווירה הציבורית שתביא את הפרקליטות להודות שהתיק הזה לא יכול היה להתקיים בכלל, ובלי מילים מכובסות כמו 'חוסר ראיות'. בדיונים על הארכות המעצר הפרקליטות באה עם תזה מאוד מחמירה וקבעה ש'המבקש הוא בעל מסוכנות מאוד גבוהה'. אם הפרקליטות חושבת שעברתי עבירות ואני מסוכן, שתמשיך לחקור ולפעול. אני חושב שזו בריחה מאחריות ורצון לחפות על הטעויות שהם עשו".
הרב הריסון ממשיך ותוקף בלהט את מי שלתחושתו אחראים לשנה הקשה בחייו. "זו המערכת היחידה שאין בה ביקורת כמו שצריך, ואני תוהה אם עכשיו מישהו יבדוק את הדברים לעומקם. מישהו ייתן את הדין? נוהלה פה חקירה שערורייתית, והגיע הזמן שהדברים האלו יעמדו בביקורת ציבורית ראויה".
אבל הנה, עכשיו אתה זכאי על פי הדין.
"הכתם נשאר, ובפרט שהפרקליטות מזדעקת להשיב לראיונות שלי ולטעון שעדיין אולי עשיתי את זה אך אין ראיות. עם כל ההתפתלויות של הפרקליטות, הצורה החריגה שבה זה נעשה מוכיחה משהו מאוד חד־משמעי. גם זיכוי מלא אחרי משפט שלם לא דומה למצב שבו הפרקליטות לא מוכנה להתחיל את המשפט. אני מרגיש שליח ציבור בסיפור הזה. אולי יש עוד אנשים כמוני שנמצאים מאחורי סורג ובריח. לכן אני מקפיד בימים האלה שקולי יישמע. אני בא עכשיו מהכותל, ואני מתארגן לקראת סעודות הודיה". מיד לאחר הודעת הזיכוי פתח הרב הריסון במסע לטיהור שמו, וביום אחד הספיק לקיים שמונה ראיונות מצולמים.
אחרי יותר משלושים שנות נישואים, הזוגיות של הריסון ורעייתו שרדה גם את המשבר הזה. "החשש הראשוני שלך הוא שהמשפחה תתפרק, ששושי לא תאמין לי למרות שנות הנישואים הארוכות וחוזק הנישואין. עברנו מבחן זוגי בשהייה ארוכה ביחד, והיו בה משברים נפשיים".
האם המקרה שלך הביא אותך למחשבות על כלל הטיפול בעבירות מין?
"צרם לי מאוד כמה שהדלת פתוחה למתלוננות ושמקלים עליהן. אולי שהן גם לא יעידו בבית המשפט כי קשה להן? פותחים את השער לרווחה כך שגם תלונות שווא נכנסות באין מפריע, ובלי לשלם על התלונה השקרית. במהלך השנה האחרונה התמודדתי עם התחושה הזו שוב ושוב".
תוכל לפרט?
"הליך החקירה נגמר ברגע שגרסת המתלוננת נגבתה, וכל מה שלא מסתדר עם גרסת המתלוננת זז הצדה. אם שואלים את המורה או היועצת על משהו, והתשובה שלה לא מסתדרת עם העדות של המתלוננת, ואז שואלים אותן שוב ושוב עד שמערערים אותן - משהו פה לא בסדר. במהלך ההכנה למשפט נעשיתי יותר ויותר אופטימי, כי אני מגלה שהתיק מאוד רעוע ויש קושיות על הליך החקירה. ככל שחלף הזמן יותר ויותר אנשי צוות מהאולפנה היו מוכנים להירתם למעני, כי הם ראו את הסבל שלי וחשבו פתאום שאולי אני צודק. גם העובדה שלא הגיעה מתלוננת נוספת מצביעה על חוסר היתכנות".
בתקופה האחרונה ישנו גל של נשים שנחשפות ומספרות על הטרדות מיניות שחוו, כדי לבלום את התופעה המכוערת. אתה מתנגד לכך ששמם של החשודים נישא בראש חוצות?
"אני לא מזדהה עם מטרידים מינית, זו טעות. העמדה שלי היא חד־משמעית נגד הדברים האלה. כשנודע לי על אנשים שפגעו, תמיד הייתי נחרץ מאוד לערב משטרה ולהביא את הדברים לידי טיפול. אני חושב שהקמפיין חיובי מאוד, אם הוא מלווה בכיפת ברזל שנוקטת משנה זהירות מחשש לפגיעה בחפים מפשע.
"צריך להיות גבול. לא ייתכן שידברו על מתים ויעלו סיפורים נושנים, כי צריך לקחת בחשבון שיש אנשים שצריכים להגן על עצמם אם יש תלונות שווא. מפריע לי גם שהתלונות האלה מיד בחוץ, ברשתות החברתיות, ובמצב הזה היכולת של האדם להדוף את הטענות היא אפסית. למרות הרצון להגן על הבנות, צריך להגדיר גבולות גזרה ברורים.
"כשרואים אדם נורמטיבי שהקים משפחה לתפארת, ויש לו ילדים ונכדים וכולם מתנדבים; כשרואים אותי עם רקורד של עבר צבאי מפואר, רב, אדם ערכי ומוכר כעורך חופות מאוד מוערך; אדם שמלווה משלחות לפולין ונפגש עם ניצולי שואה, וכל חיי הם ערכים - כשרואים אדם כזה צריך לחקור יותר ביסודיות האם יכול להיות שבתוכו מסתתרת מפלצת. יושבת מולי חוקרת ואני מנסה להציג את עצמי ולהסביר שזה לא ייתכן, והיא אומרת לי בתשובה 'גם נשיא ישב בכלא'. צריך להביא לידי ביטוי את הנורמטיביות של האדם לפני שמוציאים אותו להורג.
"שנה מחיי נעלמה, וזה לא רק זה. היה לי קשר מיוחד עם השורדים המעטים מהשואה. הייתי מקליט אותם ומביא את הסיפורים שלהם למסעות שאני עורך. באותו יום שנעצרתי הייתי אמור להיפגש עם ניצול שואה בן 93 שעסקתי בתיעוד הסיפור האישי שלו, והשנה הזו קטעה את הפעילות הזו. לאבד שנה בחיים שלו בשלב כזה קריטי זה המון. מי יודע כמה הוא עוד יוכל לספר".
הפרשה כולה עוררה את הדילמה סביב גברים המנהלים מוסדות חינוך לבנות, ואני מבקשת מהריסון להתייחס גם לכך. "אני לא חושב שצריך לעשות הפרדה מגדרית בעניין הזה. שנים רבות אולפנות נוהלו על ידי גברים, וגברים לימדו באולפנות. אבל התחושה הקיימת היא שכל מי שמלמד בנות אמור לחשוש מכך שאם בת תרצה להתנקם בו, היא עלולה להרוס את חייו. כשהייתי עצור קיבלתי חיזוקים מאנשי חינוך, שחלקם באו לבקר אותי. היה מנהל מוסד שהחליף את הדלת שלו לדלת זכוכית, שמו מצלמות בכיתות. מחנך בבית ספר שגר ביישוב מבודד והיה מציע לבנות טרמפ הביתה הפסיק לעשות זאת בתירוצים שונים בעקבות הסיפור שלי.
"עכשיו, אחרי הזיכוי, הסיפור שלי מעצים את החשש של אנשים שעובדים עם תלמידות, שבקלות רבה תלמידה יכולה להעליל עליהם. ברור שרוב רובן של הבנות הן ישרות דרך, ואנחנו מחנכים בנות ערכיות שלא מגיעות למקום הזה. בנות עוברות תהליך מורכב וקשה כשהן צריכות להגיש תלונה, אבל אף אחד לא ערב לכך שלא תהיה מישהי עם מצב נפשי מורכב".
בתגובה לטענותיו של הרב הריסון נמסר מהפרקליטות: "הפרקליטות בוחנת כל תיק בקפידה, תוך שמירה על הגינות ההליך הפלילי והסטנדרטים המקצועיים שלהם היא מחויבת, וכך נעשה גם במקרה זה. הפרקליטות נפגשה עם המתלוננת ושמעה את גרסתה כמה פעמים במשך שעות ארוכות, בטרם התקבלה החלטה על הגשת כתב האישום. בנוסף, במהלך השנה החולפת הפרקליטות הייתה בקשר עם המתלוננת מעת לעת. כמקובל התקיימה פגישה סמוך לתחילת ניהול המשפט, על מנת להכין את המתלוננת לעדות. במהלך הפגישה מסרה המתלוננת דברים שונים מאלה שמסרה לפני הגשת כתב האישום. בשל עניינים הנוגעים לצנעת הפרט לא נפרט אודות השינוי שחל בגרסתה של המתלוננת.
"בשל ההתפתחות הראייתית הזו, שלא ניתן היה לחזותה בשום שלב ובוודאי לא לפני הגשת כתב האישום, הגיעה הפרקליטות למסקנה כי כלל הראיות בתיק אינן מבססות סיכוי סביר להרשעת הנאשם ברמה הנדרשת בהליך הפלילי. עם זאת, בשום שלב הפרקליטות לא סברה שהמתלוננת בדתה את התלונה או שמדובר בתלונת שווא. הפרקליטות החליטה לחזור בה מאישום רק משום שהגיעה למסקנה כי בנסיבות העניין לא ניתן להוכיח מעבר לספק סביר את ביצוע העבירות.
"כידוע, תיקים רבים אינם מגיעים לכדי אישום פלילי ונסגרים בעילות שונות, לאחר שהפרקליטות מגיעה למסקנה כי אין די ראיות לצורך העמדה לדין. עם זאת, גם כאשר הגיעה הפרקליטות למסקנה כי יש די ראיות המבססות תשתית להעמדה לדין, הרי שחובתה של התביעה לנסות להגיע לחקר האמת ולבדוק בכל עת ובכל שלב בהליך הפלילי את מצב הראיות ואת עוצמתן, וכך נהגה פרקליטות מחוז ירושלים גם במקרה הזה".
עורך דינה של המתלוננת נגד הרב הריסון סירב להגיב לכתבה.
אקו"ם